מחנות העקורים בסלנטו

מחנות העקורים בסלנטו הם מחנות, שבהם כונסו יהודים ניצולי השואה משארית הפליטה, שהגיעו לסלנטו, אזור הנמצא בקצהו הדורמי של "המגף" האיטלקי, במטרה לעלות משם לארץ ישראל. במחנות הללו בסלנטו שהו העקורים בין השנים 1944 ועד 1947.

מחנות עקורים בסלנטו הוקמו בארבע עיירות: טריקאזה (Tricase), סנטה צ'זריה (Santa Cesarea), סנטה מריה די לאוקה (Santa Maria Di Leuca) וסנטה מריה אל בניו (Santa Maria El Bagno). שלושת המחנות האחרונים, כונו "הסנטוס".

רקע על מחנות העקורים באיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת מחנות העקורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף מלחמת העולם השנייה, לאחר שהושמדו שישה מיליון יהודים בקירוב, נותרו באירופה כשלושה מיליון יהודים, בעיקר בברית המועצות (כולל חלקיה האסייתיים). במחנות הכפייה, במחנות הריכוז ובמחנות ההשמדה שרדו כ-200,000 יהודים. כ-50,000 מניצולי המחנות נשארו במקומות שבהם שוחררו, בעיקר בגרמניה ובאוסטריה, ושהו במחנות עקורים. מחנות אלו שימשו כמעין מעון זמני לכל העקורים היהודים שלא היה להם לאן ללכת. מחנות העקורים הוקמו באזורים שבהם שלטו בעלות הברית בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה.^[1]^[2]

במהלך 1948 הוקמה מדינת ישראל והשתנו חוקי ההגירה בארצות הברית. כך יכלו רבים משוכני מחנות העקורים להגר. מחנות העקורים נסגרו עד שנת 1950, פרט למחנה פרנוואלד שפעל עד 1957. רוב העקורים היגרו לארץ ישראל, כשליש פנו לארצות הברית ורבבות נותרו באירופה, כולל בגרמניה עצמה, והקימו מחדש קהילות רבות שחרבו בשואה.^[2]

ערכים מורחבים – רקע היסטורי על מחנות עקורים

מחנות העקורים באיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למחנות העקורים באיטליה הגיעו עקורים יהודים משארית הפליטה כבר מיד לאחר סוף המלחמה, בעיקר בין השנים 1946–1947. יהודים אלה ראו בשהותם באיטליה תחנת מעבר זמנית במסעם למולדתם החדשה, בין אם בישראל או במדינות אחרות מעבר לים.

מספרם המדויק של העקורים היהודים ששהו באיטליה אינו ידוע לחוקרים, משום שרבים מהעקורים הסתננו לאיטליה באופן בלתי חוקי, היו חסרי מסמכים מזהים, בעלי מסמכים מזויפים או שלא נרשמו כלל אצל הרשויות או הארגונים שפעלו באיטליה. על פי ההערכות, בין השנים 1945 ל-1951 שהו על אדמת איטליה לפרקי זמן שונים בין 50,000 ל-70,000 עקורים יהודים. רובם עלו לארץ ישראל, ואחרים למדינות אחרות מחוץ לאירופה, בעיקר לצפון אמריקה.

בשנים שלאחר המלחמה, פעלו באיטליה כ-35 מחנות עקורים. לא כל הפליטים במחנות היו יהודים, ולא כל המחנות היו פעילים לאורך כל התקופה. היו מחנות קטנים בהם שכנו עשרות יהודים, והיו שהכילו מאות ואף אלפי יהודים. לצד המחנות פעלו גם כ-77 הכשרות חלוציות וקיבוצים, לפי מחקרה של קוקונן (Kokkonen), ו-45 הכשרות לפי נתוני יד ושם. בכל מקום שבו שהו העקורים, הם התארגנו במסגרת קהילתית, חברתית, פוליטית ותרבותית עצמאית ומובדלת.^[3]^[4]^[5]

בנובמבר 1944 הגיעו חיילי הבריגדה היהודית (חי"ל, חטיבה יהודית לוחמת) לאיטליה. לאחר תום הקרבות הוצבה הבריגדה בטרוויזיו (Tarvisio) שבאיטליה, סמוך לגבול עם יוגוסלביה ואוסטריה. משלחות יצאו מטרוויזיו למזרח אירופה ולמחנות העקורים באוסטריה ובגרמניה, ועד מהרה נמשכו לחיילי הבריגדה ניצולים מקרב בני הנוער היהודי ברחבי אירופה כולה. בתקופה הקצרה בה פעלו חילי הבריגדה במקום (מאי – יולי, 1945), הוברחו כ-15,000 יהודים לטרוויזיו, אושפזו והוזנו על ידם, ויחידות ההובלה היהודיות בצבא הבריטי העבירו למרכזי הפליטים בדרום איטליה.^[6]

באיטליה שלאחר המלחמה התקיימו שלושה סוגים של מחנות עקורים:

מחנות רגילים של אונרר"א, של עקורים המחכים לשוב למולדתם או להגר למקום אחר. חלק מהמחנות הללו היו של יהודים בלבד, ובחלקם היה שילוב של יהודים ולא יהודים יחד.
מחנות פליטים של בעלות הברית, שהוקמו בעיקר בשביל פליטים המחכים לעבור למקום קבוע כלשהו.
מחנות הענשה של הממשלה האיטלקית לפליטים, שהיו חשודים בעיני הממשלה האיטלקית.^[7]

מחנות העקורים בסלנטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סלנטו הוא אזור הנמצא בקצה המגף שבדרום איטליה, "העקב" שבמגף האיטלקי, הנמצא בין הים היווני ממערב לבין הים האדריאטי ממזרח. סלנטו, או בשמו השני, חצי האי סלנטו, הוא תת-אזור של דרום מחוז פוליה. אזור סלנטו כולל את כל נפת לצ'ה, רוב נפת ברינדיזי, וחלק מנפת טרנטו.

לצ'ה היא העיר הגדולה בחצי האי סלנטו, והעיר השישית בגודלה במחוז פוליה,

בסלנטו הוקמו לאחר מלחמת העולם השנייה מחנות עקורים בארבע עיירות:

טריקאזה (Tricase)
סנטה צ'זריה (Santa Cesarea)
סנטה מריה די לאוקה (Santa Maria Di Leuca)
סנטה מריה אל בניו (Santa Maria El Bagno)

שלושת המחנות האחרונים, כונו "הסנטוס".

רקע כללי על העיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

טריקזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיירה בת 18 אלף תושבים בקרבת סנטה מריה די לאוקה.

סנטה צ'זריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיירה איטלקית בת 3,000 במחוז. ממוקמת על החוף המזרחי של חצי האי סלנטו, על צוק בפתח ערוץ נהר אוטרנטו. העיירה היא אחת ממרכזי התיירות החשובים ביותר של סלנטו. בעיירה מעיינות חמים רבים.

סנטה מריה אל בניו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סנטה מריה אל בניו (לשעבר סנטה מריה די באני) הוא כפר דייגים קטן הממוקם על חוף הים היווני, במפרץ טרנטו. בסמוך לכפר נמצאת שמורת הטבע Portoselvaggio, הכוללת כ-400 דונם של יער ורצועת חוף של כשבעה קילומטרים. בכפר השתמרו מגדלי שמירה שנבנו בתקופתו של קרל החמישי.

בכפר הוקם מוזיאון לזכרם של העקורים ששהו בסלנטו לאחר מלחמת העולם השנייה. המוזיאון מכיל את חומר ארכיוני רשמי, עדויות, תמונות וסרטונים, וכן חדר מולטימדיה וספרייה.

סנטה מריה די לאוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור השם "לאוקה" (Leuca) מן השפה היוונית, ומשמעותו "לבן". נקרא כך על פי צוק הסלעים הלבנים הניצבים בסמוך לים, שעליו ממוקמים הבזיליקה והמגדלור של העיירה. מגדלור זה, אשר נישא לגובה של 47 מטרים, בגובה של 102 מטרים מעל פני הים הוא השני בחשיבותו באיטליה, לאחר המגדלור של ג'נובה. Punta Meliso, הצוק שעליו ממוקם המגדלור, הוא נקודת הקצה הדרום מזרחי של איטליה. צוק זה תוחם את המפרץ שבו ממוקמת העיירה. המרינה של העיירה נמצאת לרגלי המגדלור.

המגדלור נבנה בשנת 1864 על פרויקט של אחיל רוסי והואר בפעם הראשונה ב -6 בספטמבר 1866. בסמוך למגדלור, ממוקמת הבזיליקה "סוף הארץ" (De Finibus Terrae), שנבנתה בין השנים 1720–1755, לציין את מסעו של פטרוס הקדוש לאיטליה. הבזיליקה מוקדשת למריה הקדושה, שעל שמה נקראת העיירה.

כיום, העיירה היא יעד תיירותי פופולרי במיוחד בשל וילות מפוארות מהמאה ה-19, שנבנו על פי סגנונות אדריכליים שונים. בשלהי המאה התשע-עשרה היו כ-43 וילות. במהלך מלחמת העולם השנייה הוסרו מווילות רבות אלמנטים דקורטיביים רבים העשויים ממתכת שהיו דרושים לייצור נשק. חלק מן הווילות סבלו מנזקים חמורים, ולכן רובן נבנו מחדש. רק חלק מהווילות עדיין שומרות על המראה המקורי החיצוני והפנימי שלהן.

לאחר המלחמה, וילות אלה הוחרמו מבעליהן ושימשו לקליטה של עקורים יהודים שהגיעו לסלנטו.

וילה קולוסו
וילה אפיסקופו
וילה לאוקה
וילה טמבורינו
וילה מרידיאנה
וילה סנגיאובני
וילה דניאלה
וילה מלאקווה

ארגונים שפעלו במחנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

באיטליה היו קיימים מספר גורמים ותנועות שעזרו וסייעו ליהודים בדרכם לאיטליה, בזמן שהותם במחנות, ולאחר מכן, בהעברתם לארץ ישראל או למקומות אחרים בעולם.

תנועת בית"ר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת העולם השנייה, הגיעו לאיטליה פלוגות הכשרה. מטרת התנועה באיטליה הייתה לאמן את העקורים באימונים טרום צבאיים לקראת גיוסם לכוחות המגן בארץ ישראל.

התנועה פעלה בשלושה אזורים באזור הדרום. ספיריטו (spirito) באזור בארי, בטריקזה (tricase), ובשלוש "הסנטוס", סנטה מריה אל בניו, סנטה צ'זריה (santa cesarea), וסנטה מריה די לאוקה. לתנועה הייתה גם פעילות ברומא, גרוטה-פראטה, סלרנו ואזור נאפולי. באזור הצפון פעלה בית"ר בפירנצה, במסטרה (Mestre) הסמוכה לוונציה ובמילאנו.

תנועת הבריחה

תנועת הבריחה פעלה באירופה משלהי מלחמת העולם השנייה ועד להקמת מדינת ישראל, והייתה אחראית להברחתם של כשלוש מאות אלף ניצולי שואה ממזרח אירופה לכיוון דרום מערב – אל נמלי הים התיכון, ובתוך כך גם לאיטליה. הבריחה החלה בהתארגנות ספונטנית של ניצולי השואה, ששרדו במחנות, ביערות ובמקומות המסתור, והחלו להתארגן יחד לקראת יציאה מאירופה. תנועת הבריחה טיפלה בלוגיסטיקה הכרוכה בהעברת העקורים מארץ לארץ, חציית מעברי הגבול לאיטליה בעזרת שוחד ותעודות שזויפו במעבדות הארגון, ועל ידי מעבר לא חוקי של הגבול ברגל בקור ובשלג. כמו כן, דאגו לארגון של מחנות מעבר וטיפול בשוהים בהם בדרכם אל נמלי הים.^[8]

הבריגדה היהודית

הוקמה כחטיבה בצבא הבריטי ב-1944, וכללה מפקדים וחיילים יהודים שהתנדבו למלחמה נגד הנאצים. לאחר המלחמה, חיילי הבריגדה סייעו לניצולי השואה ולעקורים בכך שעזרו להם להגיע לאיטליה. חיילי הבריגדה היו ממוקמים בעיירה טרוויזיו, שסמוכה לגבול עם אוסטריה. תקופת שהות הבריגדה היהודית בטרוויזיו סימלה את המפגש הראשון בין אנשי הבריגדה לבין ניצולי השואה. מסוף יוני ועד סוף יולי 1945 ביצעו אנשי הבריגדה בטרוויזיו מבצעי הברחה רבים של יהודים דרך הגבול האוסטרי לאיטליה. הצבא הבריטי אשר שלט צבאית באזור, גילה כי תחנת הגבול הפכה לתחנת מעבר לעלייה לארץ ישראל ממרכז אירופה ומזרחה ומיוגוסלביה, פעילות אשר נחשבה לבלתי חוקית בעיני השלטון הבריטי. בנוסף לכך, הצבא הבריטי אסר על חיילי הבריגדה את הכניסה לגרמניה, בשל חשש מפעולות נקם. לכן החליט הצבא הבריטי ביולי 1945 להעביר את הבריגדה לבלגיה והולנד.

אונרר"א (United Nations Relief and Rehabilitation Administration)

סוכנות הסיוע שהוקמה על ידי האומות המאוחדות ומטרתה לסייע בהחזרתם של מיליוני פליטים לבתיהם עם תום המלחמה בשנת 1945. אונרר"א ניהלה מאות מחנות עקורים בגרמניה, איטליה ואוסטריה. היא סיפקה סיוע בריאותי ורווחה לעקורים, כמו גם הכשרה מקצועית ובידור. היא ניהלה את עבודתם של כ-23 רשויות רווחה נפרדות, כולל ארגון הג'וינט, אורט (ORT), וחברת הסיוע לעולים (HIAS). אונרר"א הייתה המעסיק העיקרי של העקורים. מאמצי ההקלה המאסיביים והממושכים אילצו את הסוכנות לגייס כספים רבים, וב־1947 הוקם ארגון הפליטים הבינלאומי (IRO). הסוכנות החדשה ירשה את הטיפול ב-643 אלף עקורים ב -1948. משימתה הייתה לספק סיוע כלכלי לאומות אירופיות לאחר מלחמת העולם השנייה ולהחזיר את הפליטים ולסייע לפליטים שיגיעו לשליטת בעלות הברית. ממשלת ארצות הברית מימנה קרוב למחצית התקציב של אונרר"א.

ארגון הג'וינט (Joint או JDC)

הוא ארגון צדקה יהודי אמריקאי שנועד לסייע ליהודים באשר הם. כבר בסוף שנת 1944 הגיעו אנשי הג'וינט לשטחים באירופה ששוחררו מידי הכיבוש הנאצי וארגנו את מאמצי השיקום. עד שנת 1947 זכו כ-700,000 יהודים לתמיכה מהג'וינט. 250,000 שכנו במחנות עקורים שניהל הג'וינט. הג'וינט יזם תוכניות הכשרה מקצועית כדי לעזור לעקורים לשקם את עצמם ולרכוש תעסוקה שבעזרתה יוכלו להרוויח את לחמם. הארגון סיפק לעקורים גם בגדים, אוכל וציוד. הג'וינט גם יזם פעילויות תרבותיות ודתיות במטרה לשקם את הקהילות היהודיות שנהרסו במלחמה.

מספרם של הפליטים היהודים במחנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחנה סנטה מריה דה לאוקה, לפי נתוני פברואר 1946, שהו 1500 פליטים יהודים, כולל בקיבוצים (קבוצות ההכשרה של תנועות הנוער החלוציות).

במחנה סנטה מריה אל בניו (כולל יהודים ששהו בטרנטו ובסנטה קטרינה) היה מחנה מעורב שבו שהו כ-541 פליטים יהודים בפברואר 1945. כשנה לאחר מכן מספר הפליטים במחנה עלה ל-2,400.

במחנה טריקזה, שהוקם על ידי בעלות הברית, שהו 1000 פליטים יהודים, לפי נתוני בפברואר 1946.

על סנטה צ'זריה אין נתונים מאומתים.

אורח החיים של במחנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחנות העקורים בסלנטו שהו העקורים בין השנים 1944 ועד 1947. היהודים שהגיעו למחנות הללו היו מחולקים פוליטית בהובלת השליחים מארץ ישראל, כגון: התנועות החלוציות, הדתיים ובית"ר. יחס האוכלוסייה המקומית האיטלקית כלפי העקורים היה יחס חיובי ברובו. האוכלוסייה המקומית עזרו גם הם, בנוסף לארגוני העזרה השונים במטרה לשקם את העקורים. יחס הכנסייה בעיירות אלה כלפי היהודים היה אף הוא חיובי. הכנסיות שיתפו את היהודים בשירה בכנסיות, ולא הרחיקו אותם מהכנסייה.

בקרב רבים מהעקורים שרר ייאוש. הניצולים התקשו למצוא עצמם שוב ב"לאגער" (מחנה); בקרב חלק ממשוחררי מחנות העבודה והריכוז הנאציים, עבודה עוררה אסוציאציה של כפייה. הניצולים היו תלושים ממולדותיהם, כואבים את העבר וחסרי עתיד נראה לעין. עבור רבים מהם שימשה ארץ ישראל כעוגן הצלה; אך בשל סגירת שערי ארץ ישראל על ידי הבריטים, העקורים יכלו לעזוב את מחנות סלנטו באופן מוגבל. לכן, ארגנו העקורים הפגנות נגד הבריטים ושביתות רעב למען עלייה לארץ ישראל.

תפקידי ארגוני העזרה היה לספק לעקורים ציוד, בגדים ומצרכים חיוניים כדי שיוכלו להשתקם במחנות. הם קיימו סדנאות של הכשרה מקצועית לנשים ולגברים. על מנת להרוויח כסף ולהשיג עוד ציוד שהיה דרוש להם, עסקו העקורים במסחר ובמלאכה. פעמים רבות, הם מכרו את הציוד והביגוד שקיבלו בשווקים המקומיים. כמו כן, הקימו הארגונים ליהודים ארגוני ספורט, מועדון שייט, קיימו טורנירים של נבחרות כדורגל שהקימו, כמו נבחרת הכדורגל של קבוצת "אודים".

היהודים במחנות ניסו להמשיך ולקיים אורח חיים יהודי, וכן לחגוג חגים ומנהגים יהודיים. במחנות בסלנטו התקיימו חתונות רבות, ונולדו תינוקות רבים.

ב-2015 יצא הסרט התיעודי אור בקצה המגף, בבימויה של פרופ' יעל קציר, המביא את סיפורן של שלוש נשים, שנולדו במחנות העקורים בסלנטו. הסרט מתעד את מסען לסלנטו בחיפוש אחר מידע אודות הוריהן. הן מבקרות בווילות שבהן חיו הוריהן, בבית החולים שבו נולדו, ופוגשות את אנשי העיירות.