יחסי אזרבייג'ן–ארמניה
| יחסי אזרבייג'ן–ארמניה | |
|---|---|
|
|
| |
| אזרבייג'ן | ארמניה |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 86,600 | 29,743 |
| אוכלוסייה | |
| 10,450,422 | 2,777,977 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 78,721 | 19,503 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 7,533 | 7,020 |
| משטר | |
| רפובליקה | רפובליקה |
בין אזרבייג'ן לארמניה לא מתקיימים יחסים דיפלומטיים, בעיקר בשל סכסוך נגורנו-קרבאך המתמשך. בין המדינות השכנות היו יחסים רשמיים בין 1918 ל-1921, במהלך עצמאותן הקצרה מהאימפריה הרוסית שהתמוטטה, בתור הרפובליקה הראשונה של ארמניה והרפובליקה הדמוקרטית של אזרבייג'ן; יחסים אלה התקיימו מהתקופה שלאחר המהפכה הרוסית עד לכיבוש והסיפוח על ידי ברית המועצות. בגלל שלושת המלחמות שניהלו המדינות במאה החולפת - האחת משנת 1918 עד 1921, השנייה משנת 1988 עד 1994 והשלישית בשנת 2020, מקיימות השתיים יחסים מתוחים.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
היחסים בין 1918 ל-1921[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם התפוררותה של הרפובליקה הדמוקרטית הפדרלית של עבר הקווקז ועם הכרזת הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה העצמאית ב-26 במאי 1918, הכריזו אזרבייג'ן וגם ארמניה על עצמאותן באותו יום, 28 במאי 1918. גם ארמניה וגם אזרבייג'ן הביאו טיעונים היסטוריים ואתניים לטריטוריה שאותה הם ראו שלהם; המחלוקות הטריטוריאליות הללו הובילו למלחמת ארמניה–אזרבייג'ן בין 1918 ל-1920, סדרה של סכסוכים שהסתיימו רק כאשר ארמניה וגם אזרבייג'ן סופחו על ידי ברית המועצות.
התקופה הסובייטית (1922–1991)[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מלחמת נגורנו קרבאך
עם הקמת ברית המועצות בשנת 1922, הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האזרית והרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הארמנית הפכו למדינות גרורות, בתחילה כחלק מהרפובליקה הסובייטית הפדרלית הסוציאליסטית עבר-הקווקז, ומשנת 1936 כישויות נפרדות. היחסים בין שתי האומות, כולל במחוז האוטונומי נגורנו-קרבאך (NKAO), היו בדרך כלל שלווים וידידותיים תחת השלטון הסובייטי. אף כי התרחשו מדי פעם עימותים, ובמיוחד המחאות הציבוריות של 1948 ו-1964 בארמניה, שהביאו לבריחה של מספר גדול של אזרים, הם לא נותרו ידועים בציבור הרחב בגלל צנזורה סובייטית קפדנית.
בשנת 1988, הארמנים בקרבאך הצביעו להיפרד ולהצטרף לארמניה. זה, יחד עם מעשי טבח בארמניה ובאזרבייג'ן הביאו לסכסוך שנודע כמלחמת נגורנו קרבאך. האלימות הביאה לכיבוש ארמני דה-פקטו של NKAO לשעבר ושבעה אזורים אזרבייג'אניים שהופסקו למעשה כאשר שני הצדדים הסכימו לקיים הפסקת אש שנמשכה מאז מאי 1994. בסוף 1995 הסכימו שניהם גם לתיווך בקבוצת מינסק (אנ') של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הארמנית. קבוצת מינסק מנוהלת כיום על ידי ארצות הברית, צרפת ורוסיה, והיא כוללת את ארמניה, אזרבייג'ן, טורקיה ומספר מדינות מערב אירופה.
אחרי 1994[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר המלחמה היחסים בין ארמניה לאזרבייג'ן נותרו מתוחים מאוד. בשנת 2008 הצהיר נשיא אזרבייג'ן אילהם אלייב כי "נגורנו קרבאך לעולם לא תהיה עצמאית; העמדה שלנו מגובה גם על ידי מתווכים בינלאומיים; ארמניה צריכה לקבל את המציאות" ובנוסף "ב-1918 ירוואן ניתנה לארמנים. זו הייתה טעות גדולה. ח'אנות אריוואן (אנ') הייתה חלק מהשטח האזרי, והארמנים היו אורחים כאן".[1]
שתי המדינות עדיין מצויות במצב במלחמה מבחינה טכנית וממשלת אזרבייג'ן מאיימת באופן קבוע לקחת מחדש את נגורנו-קרבאך בכוח צבאי, אם הגישור של קבוצת מינסק לא יצליח.[2]
בשנת 2008, ב"התכתשויות מרדקרט", התנגשו ארמניה ואזרבייג'ן על נגורנו קרבאך. הלחימה בין שני הצדדים הייתה קצרה, עם מעט נפגעים משני הצדדים.[1]
ביוני 2010 התרחשה התלקחות מהסכסוך, וכתוצאה מכך נהרגו ארבעה חיילים ארמנים וחייל אזרי אחד. העימות התרחש יום לאחר שיחות שלום בין נשיאי ארמניה ואזרבייג'ן שהתקיימו במוסקבה.[3]
ב-31 באוגוסט 2010, התנגשות בגבול הרגה שלושה ארמנים ושני אזרים, אף כי הצבא הארמני טען כי עד לשבעה אזרחים נהרגו בקרב. שני הצדדים האשימו את האחר באירוע.[4] זה קדם לאירוע נוסף ב-4 בספטמבר בו נהרגו שני חיילים מאזרבייג'ן ונפצע ארמני אחד.[5]
ב-24 ביוני 2011 נפגשו שני הצדדים בקאזאן, רוסיה כדי לנהל משא ומתן על סיום סוגיית נגורנו-קרבאך, אולם השיחות הסתיימו בכישלון. לאחר התפלגות השיחות, נשיא אזרבייג'ן, אילהם אלייב, השתמש במצעד הצבאי ליום ההצלה ב-26 ביוני כדי להזהיר את ארמניה כי אזרבייג'ן עשויה להחזיר בכוח את נגורנו-קרבאך.[6] ב-5 באוקטובר 2011, התנגשויות גבולות סביב נגורנו קרבאך הותירו חייל ארמני אחד ושני אזרחים הרוגים. שני ארמנים נפצעו גם מאש צלפים באותו היום.[7] תקרית אלימה נוספת התרחשה ב-5 ביוני 2012 כאשר, על פי הצד האזרבייג'י, כוחות ארמנים חצו את הגבול וירו למוות בחמישה חיילים אזרבייג'ן לפני שהם נסוגו. ארמניה הכחישה את התביעה והאשימה את אזרבייג'ן בכך שחצתה תחילה את הגבול.[8]
העימותים בשנת 2016[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 2016 פתחו כוחות אזרבייג'ן במתקפות להחזרת השליטה בשטח שנשלט על ידי ארמניה בנגורנו-קרבאך. מתקפות אלו היו פתיחתם של קרבות נגורנו קרבאך במהלכם נהרגו כ-350 חיילים ואזרחים משני הצדדים. העימות הסתיים כאשר הכריזה אזרבייג'ן על הפסקת אש חד-צדדית.[9][10]
אחרי 2016[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – מלחמת נגורנו קרבאך (2020)
בזמן מגפת הקורונה ששתי המדינות נאבקו להכיל, ב-18 במאי 2020 כוחות צבא ארמנים ירו למוות בתושב טובוז, בן 76. התקרית יצרה חילופי ירי מהצד האזרי, כאשר 11 חיילים אזרים נהרגו בעימות, כולל קצינים בכירים וארבעה נוספים נפצעו בעימות נוסף עם הצבא הארמני ב-11 ביולי 2020, בעימות נהרגו כמאה חיילים ארמנים והאזרים איימו לפוצץ תחנת כוח גרעינית[11]. בהמשך הכריזו הצדדים על מלחמה. עד נובמבר 2020 התקיימה בין המדינות מלחמת נגורנו קרבאך (2020). הסתיימה אחרי חתימה על הסכם הפסקת האש של נגורנו קרבאך (2020).
החל מ-2021 אירעו מספר עימותים בקנה מידה קטן בין הצדדים, ובספטמבר 2022 החל עימות בקנה מידה גדול יותר לאורך הגבול של ארמניה עצמה ולא רק בנגורנו קרבאך. באפריל 2023 הציבה אזרבייג'ן מחסום במסדרון לצ'ין, ובכך ניתקה את המובלעת מארמניה. באוגוסט 2023 עתרה ארמניה למועצת הביטחון של האו"ם בבקשה לכנס דיון חירום בנושא. בספטמבר 2023 יצאה אזרבייג'ן למבצע צבאי בנגורנו קרבאך. המורדים נכנעו לאחר יממה. ארמניה לא התערבה בלחימה. ארמניה החלה לקלוט את תושבי החבל ארמנים שעזבו בשל חששם מאזרבייג'ן. הממשל הארמני בחבל הודיע שהוא יחדל מלהתקיים החל מ-1 בינואר 2024.
תיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
אסור על אזרחי הרפובליקה של ארמניה, כמו גם אזרחי כל מדינה אחרת ממוצא ארמני, להיכנס לרפובליקה של אזרבייג'ן. אם דרכון של אדם מראה עדות כלשהי לנסיעות לנגורנו קרבאך, למעט דרכון דיפלומטי, אסור להם להיכנס לרפובליקה של אזרבייג'ן. עם זאת, אזרחי אזרבייג'ן רשאים לבקר בארמניה, ובנוסף, תיירים בעלי דרכון אזרי לא חייבים בהוצאת ויזה כפי שפטורים מכך אזרחי מדינות אחרות בחבר המדינות.[12][13]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Azerbaijani president: Armenians are guests in Yerevan (אורכב 12.06.2009 בארכיון Wayback Machine), REGNUM News Agency, January 17, 2008
- ^
Andrew Osborn, Azerbaijan military threat to Armenia, The Telegraph, 22 November 2009
- ^ "Four Armenians and one Azeri killed in Karabakh clash". Reuters. 2010-06-19. ארכיון מ-2010-06-23. נבדק ב-2012-09-03.
- ^ "BBC News - Several killed in Nagorno-Karabakh clash". Bbc.co.uk. 2010-09-01. ארכיון מ-2010-09-03. נבדק ב-2012-09-03.
- ^ "PressTV - Karabakh clashes leave 2 soldiers killed". Presstv.ir. 2010-09-05. ארכיון מ-2012-10-04. נבדק ב-2012-09-03.
- ^ "Armenia, Azerbaijan fail to reach agreement on Nagorny Karabakh | World | RIA Novosti". En.rian.ru. 2012-04-09. ארכיון מ-2013-04-20. נבדק ב-2012-09-03.
- ^ "News from Armenia, Events in Armenia, Travel and Entertainment | Armenia, Azerbaijan Report More Deadly Skirmishes". ArmeniaDiaspora.com. 2011-10-06. ארכיון מ-2012-04-14. נבדק ב-2012-09-03.
- ^ "BBC News - Armenian forces kill five Azerbaijani troops on border". Bbc.co.uk. 2012-06-05. ארכיון מ-2012-08-15. נבדק ב-2012-09-03.
- ^ "Nagorno-Karabakh fighting: Azerbaijan 'calls truce'" (באנגלית). No. bbc.com. BBC. BBC. 3 באפריל 2016. ארכיון מ-2016-04-03. נבדק ב-3 באפריל 2016.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Botelho, Greg; Tuysuz, Gul; Berlinger, Joshua (3 באפריל 2016). "Azerbaijan declares unilateral ceasefire amid Nagorno-Karabakh violence". No. CNN Online. ארכיון מ-2016-04-03. נבדק ב-3 באפריל 2016.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ נטע בר, הסלמה בקווקז: שני קצינים אזרים נהרגו, באתר ישראל היום, 14 ביולי 2020
- ^ Azerbaijan Country Page (אורכב 08.03.2009 בארכיון Wayback Machine). NCSJ: Advocates on Behalf of Jews in Russia, Ukraine, the Baltic States & Eurasia. Accessed 23 May 2010.
- ^ "Azerbaijan doesn't allow Armenians in the country - Panarmenian.net". ארכיון מ-2015-07-13. נבדק ב-2013-03-09.
