יהדות ג'יבוטי
יהדות ג'יבוטי היא הקהילה היהודית בג'יבוטי, המהווה חלק מהקהילה היהודית התימנית הרחבה יותר, בדומה לאלה באריתריאה ובעדן. הקהילה התיישבה במקור באובוק, ולבסוף בעקבות המעבר של מפרץ טאג'ורה מהבריטים לצרפתים ב-1884 התמקמה בעיר ג'יבוטי.[1] ב-1949 הרוב המכריע של הקהילה עלה לישראל.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
למרות שג'יבוטי ממוקמת בין ארצות המולדת ההיסטוריות של הקהילות העתיקות של ביתא ישראל ויהדות תימן ומשמשת מבחינה גאוגרפית כמקשר העיקרי בין חצי האי ערב לקרן אפריקה, אין נוכחות מרכזית מתועדת של יהודים בג'יבוטי עד לשנות ה-1800. ההיסטוריה של ההתיישבות היהודית בג'יבוטי התחילה בסוף המאה התשע, בעיקר בזמן פיתוח עיר הנמל ג'יבוטי על ידי עשרה צרפתים, בשטח שנקרא אז סומליה הצרפתית, שיהודים סייעו לבנות אותו.
היהודים הראשונים שהתיישבו קבע בג'יבוטי הגיעו מעדן, שהייתה מושבה בריטית מאז 1839. הם היו יהודים מתימן, אזור שבו התקיימה אז קהילה יהודית גדולה ומגוונת. לא ידוע אם יהודי ג'יבוטי הם מקהילת העדנים או מתכלאל מהצפון שזה עתה עברו בעדן, שכן יש להם מנהגים המשקפים את שתי הקהילות. הם הגיעו במקביל לבואם של מספר רב של מוסלמים תימנים.
ב-1901 חיו בג'יבוטי חמישים משפחות יהודיות, ו-ב-1921 היו כבר 111.[2] בתחילת המאה ה-20, עם האטה בהגירה בין תימן וג'יבוטי, חלק גדול מהקהילה היה מורכב מג'יבוטים ילידים שהתגיירו והתחתנו עם משפחות מבוססות. בשנת 1902 השלטונות הצרפתיים ציינו אחד-עשר סוחרים יהודים, העובדים בעיקר כצורפים וכבעלי מלאכה. היו להם מספר בתי כנסת, כולל בית הכנסת הגדול במרכז העיר ברחוב רומא. החכמים מג'יבוטי היו מבוקשים בכל האזור בשל מומחיותם ההלכתית ומיומנותם. אחד מהרבנים האחרונים של ג'יבוטי, חכם יוסף משה נהג לנסוע לקהילות יהודיות באדיס אבבה ואסמרה שחיפשו את כישוריו כמוהל.[3]
היהודים היו נבדלים משכניהם המוסלמים במראה מכיוון שהיו להם פאות בצידי הפנים והם לבשו טליתות, בדומה למראה של יהודי תימן.
בשנת 1948, הכריזה מדינת ישראל על עצמאותה, שנה לאחר מכן היא ארגנה את מבצע על כנפי נשרים אשר הוציא לישראל כ-45,000 מיהודי תימן שהיו תחת איום. מאתיים יהודים מג'יבוטי נכללו במבצע. משה שיאון, חבר בקהילה היהודית בג'יבוטי, סיפר כי ”בא מטוס מעדן וכולנו עלינו וטסנו לישראל”. לפני המעבר לישראל, אביו שימש כפוסק, חזן, מוהל וסופר סת"ם של קהילת ג'יבוטי.[4]
לאחר העלייה של 1949, הקהילה המקומית מעולם לא גדלה. במהלך עשרות השנים המשפחות שנותרו עזבו את ג'יבוטי לישראל או לצרפת. לאחר עזיבתם, בני עיסא המקומיים תפסו את בתיהם. שני המבנים היהודיים היחידים שנותרו עומדים בג'יבוטי הם בית קברות צנוע ובית הכנסת המפואר שעהר ייעוד לחללי משרדים ב-2012, ונותרה ממנו רק החזית החיצונית המקורית.[4]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ג'יבוטי, באתר היהודים היו כאן (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ רואלד, אלן (1997). "ההיסטוריה של ערביי ג'יבוטי, 1896-1977". 37: 319–334.
{{cite journal}}: Cite journal requires|journal=(עזרה) - ^ ג'יבוטי, באתר היהודים היו כאן (באנגלית)
- ^ זיוטופסקי, ארי; גרינספן, ארי (2012). "אין סימנים חיוניים בג'יבוטי" (PDF). משפחה. 391: 56–62.
- ^ 1 2 זיוטופסקי, ארי; גרינספן, ארי (2011). "מחוץ לאפריקה".
| יהדות אפריקה | ||
|---|---|---|
| צפון אפריקה | אלג'יריה • הרי האטלס • לוב • מצרים • מרוקו • סודאן • תוניסיה (יהדות ג'רבה • יהדות קרתגו) | 
|
| אחרות | אוגנדה • אנגולה • אסוואטיני • אריתריאה • אתיופיה •גאנה • ג'יבוטי • גינאה ביסאו • דרום אפריקה • זימבבואה • זמביה • חוף השנהב • כף ורדה • לסוטו • מאוריציוס • מאלי • מוזמביק • ניגריה • נמיביה • קניה | |
| ראו גם | אבאיודאיה • האיגבו • למבה | |