טיוטה:עבדות בהאיטי
העבדות בהאיטי מהווה חלק מרכזי מהיסטוריית האי, והפכה למשמעותית מאוד באי שנים אחדות לאחר שהגיע כריסטופר קולומבוס למקום, בשלהי המאה ה-15.
עם הגעתם לאי, בסוף המאה ה-15, ניצלו הספרדים את ילידי האי ובהמשך, בתחילת המאה ה-16, עברו לייבוא עבדים מאפריקה. העבדות השפיעה על האי והייתה הרסנית בעבור אוכלוסייתו. משנת 1514 החל הכומר הקתולי ברטולומה דה לאס קסאס להטיף כנגד שעבוד הילידים של האי, וטען שיש לייבא עבדים מאפריקה במקומם (אם כי מאוחר יותר שינה את דעתו) וזו לוותה בברכת הכנסייה הקתולית. כתוצאה מכך, חטיפה ושיעבוד אפריקאים הפכו כנורמה, אפריקאים נאלצו להתמודד עם עבודות פרך בעבור רווחיהם הפרטים של הספרדים.
תופעת העבדות הלכה והתעצמה, והחל מ-1625 בתקופת הקולוניאליזם הצרפתי, התבססה כלכלת האיטי כולה (אשר כונתה כ"סן- דומנג" Saint-Domingue) על עבדות, וזו נחשבה כאכזרית ביותר בעולם. ב-1804 פרץ מרד העבדים בהאיטי, הנחשב למרד העבדים המוצלח ביותר בהיסטוריה האנושית, וזאת מאחר שהביא למהפכה בהאיטי כולה ולעצמאות מדינית, ולא די בכך, שם קץ לעבדות בכל הקולוניות הצרפתיות. למרות זאת, לאחר המהפכה מספר מנהיגים בהאיטי המשיכו להשתמש בעבודות כפייה, וזאת מתוך האמונה כי רק בצורה זו יכולה כלכלת האיטי לפרוח ולהגן על עצמה מתקיפה של צרפת.
במהלך הכיבוש האמריקאי, בין השנים 1915 ו-1934, ניצל הצבא האמריקאי את ילידי האיטי לסלילת כבישים ודרכים אשר ישמשו אותו להגנה מפני לוחמי מחתרת בהאיטי. כיום, האיטי היא מדינה במערב האי היספניולה השוכן באיים הקריביים. בירתה היא פורט או פרנס, ועיקר כלכלתה מושתת על חקלאות ועל תעשייה קלה. נכון לשנת 2015 מונה האיטי כ-10.5 מיליון תושבים. ניכר כי העבדות בהאיטי מעולם לא פסקה ועבודה ללא שכר היוותה חלק מרכזי בחיי היום יום באי. סבלם של תושבי האיטי ניכר בתחומי חיים רבים, סחר בני אדם בהאיטי ובין היתר סחר בילדים ונשים נפוץ ומהווה בעיה משמעותית באי כולו.
עבדות בתקופה הקולוניאלית[עריכת קוד מקור | עריכה]
התגלות האי האיטי וכיבושו על ידי הספרדים[1][עריכת קוד מקור | עריכה]
האיטי התגלתה ב-1492 על ידי קולומבוס ובמקום הוקמה מושבה ספרדית בשם "היספניולה" (השם הספרדי לאי האיטי) כיום, האי מחולק בין מדינות האיטי והרפובליקה הדומיניקנית. האי היספניולה היה מיושב בילידים שחיו חיי שלווה ולא חשו סכנה או צורך להגן על עצמם מפני אויבים. עבדות הייתה נהוגה באי רק בעקבות חטיפות של הילידים על ידי שבטים קריביים. בשנת 1492 הגיע קולומבוס ליבשת אמריקה, ותוך כמה שנים שינה את פני העבדות באי. ראשית, קשריו של קולומבוס עם המקומיים המכונים 'Taino Arawak' היו מושתתים על ידידות ורצון לעזור, אך כבר אז ידע קולומבוס כיצד לנצל את תמימותם של המקומיים וזאת עשה באמצעות שעבודם. העבדות הפכה לכפויה על הילידים, כאשר המטרה המרכזית הייתה להקים במהירות הרבה ביותר את מטעי הסוכר. עם עזיבת קולומבוס את האי נשארו אנשיו במטרה להשגיח על העבודה. אלו החלו לפגוע ולשעבד את הילידים לחיפוש זהב במכרות. הספרדים דיכאו את המקומיים על ידי רצח מלכתם אנאקואנה, וזהו אירוע מכונן בהכחדת תרבותם. לאחר התעללות ושיעבוד הילידים ובעקבות פריצת מחלות אותם הביאו הספרדים אל האי, הידלדלה כמות האוכלוסייה המקומית. בשנות הארבעים של המאה ה-16 נעלמה תרבות הילידים של 'Taino Arawak' מהאי לחלוטין.
ייבוא העבדים האפריקאים[1][עריכת קוד מקור | עריכה]
תחילה האי נשלט בידי הספרדים, ולאחר יישוב הצרפתים באי טורטוגה הסמוך לחופי האיטי, זכו אלו בתמיכה והלגיטימציה ממלך צרפת והפכו למתיישבים קבועים באי האיטי. שיעור המוות המהיר של המשועבדים המקומיים, אילץ את האירופאים לייבא עבדים מאפריקה. בתחילת המאה ה-16 הובאו מאפריקה העבדים השחורים הראשונים. ב-1508 מלך ספרד פרדיננד השני הכריז על המקום כמרכז ספרדי לסחר בעבדים. בשנת 1697 ספרד הכירה בכיבושי צרפת באי בהסכם 'רייסוויק' (Ryswick) שנחתם בין המעצמות בהולנד. הצרפתים שלטו בשליש המערבי של האי והספרדים בשאר חלקי האי. הצרפתים פיתחו כלכלה מצליחה שנשענה על כוח העבודה הזול של ייבוא עבדים מאפריקה. העבדים הובאו על מנת לעבוד במטעי הקפה, הסוכר, הקקאו, הכותנה ואינדיגו (פרח ממנו מפיקים צבע סגול-כחול). המטעים סיפקו 40% מצריכת הסוכר האירופאית וכ-60% מצריכת הקפה האירופאית. שליש מסחר העבדים העולמי עבר בהאיטי- האי היווה נקודת מעבר מרכזית בסחר העבדים הטרנס-אטלנטי בו הובאו עבדים מהחופים המערביים של אפריקה אל המושבות האירופאיות באמריקות והאיים הקריביים.
יישוב האי (סן דומנג) בידי הצרפתים ו"הקוד השחור"[2][עריכת קוד מקור | עריכה]
המתיישבים הצרפתים הקימו את העיר "פורט-או-פרנס". בשנת 1685 אישרה צרפת סחר בעבדים בכל האימפריה והוציאה את חוקי העבדות 'Code noir' – 'הקוד השחור'. בקובץ חוקים זה מסדיר לואי ה-14 את מצבם של העבדים ובעליהם ברחבי אירופה והקולוניות. 'קוד נואר' נועד להגביל את סמכויותיהם הבלתי מוגבלות של בעלי העבדים בחוותיהם ולאכוף את סמכותו של המלך גם בקולוניות מרוחקות. הסדר זה נבע מאחוזי תמותה גבוהים של עבדים אפריקאים, אשר נגרמו כתוצאה מהעובדה שהצרפתים העבידו את עבדיהם בפרך ובעקבות מקרי התאבדות רבים. בנוסף, בשנים אלו היה יותר זול להביא עבדים אפריקאים חדשים מאשר להעלות את התנאים של העבדים הקיימים באי. לפי סעיפי הקוד נואר חובתם של בעלי העבדים לספק להם: מזון הולם, ביגוד, ו"תחזוקה" נאותה. במקרה שהתנאים אינם מסופקים, רשאי העבד לתבוע את בעליו. פרצה זו יכלה לערער את יחסי הכוחות וההיררכיה בין העבדים לבעליהם, אך במציאות שפיטה של בעלי עבדים עקב יחסם האכזרי לעבדיהם כמעט ולא קרתה. הפרדוקס המרכזי בעניין זה היה שעדות עבדים לא הייתה נחשבת כראייה חוקית, ולכן, חוץ מהודאה של בעל העבדים או עדות של אדם לבן אחר, לא הייתה דרך להרשיע את בעלי העבדים על עברות שביצעו שהן הפרות של חוקי העבדות. לעומת זאת, משפט בו העבד הוא הנאשם היה נפוץ וקל לביצוע. המשפט היה מתבצע בחווה בה עבד, ומילתו של בעליו היא זו שקבעה את התוצאות. העונש שהוטל עליהם ניתן לביצוע לבעל העבדים או המפקח על החווה, ולא בוצע על ידי נציגי החוק. כך העינויים אופשרו ככלי ענישה חוקי אף על פי שהיו לא חוקיים. אחד ממקרים נדירים אלו הוא סיפור תביעתו של בעל העבדים הצרפתי ניקולס לג'ואן שנשפט על עינוי שתי שפחות שהיו ברשותו במטע הקפה שהוריש לו אביו. הייחוד במקרה זה ניכר מאחר שזו הייתה הפעם הראשונה בה עדות עבדים התקבלה כראייה חוקית בבית המשפט. אקט זה פתח הזדמנות אמיתית לעבדים להביא את בעליהם למשפט, ובכך לקבל סיכוי להקטין את תופעות ההתעללות והעינויים שהיו כה נפוצות בסן-דומנג (השם הצרפתי לאי). פרצה זו שאפשרה לעבד להביא את בעליו למשפט הייתה חדשנית והיוותה מקור ללגיטימציה לעבדים לדרוש זכויות אדם ובהמשך עצמאות. סעיף נוסף בקוד נואר אוסר על עינויים של עבדים על ידי בעליהם. חוק זה כמעט ואינו נאכף מכיוון שעינויים היו שיטה נפוצה של בעלי עבדים להעניש, להרתיע או להוציא מידע מהעבדים שברשותם. בעלי העבדים השתמשו רבות בעינויים אכזריים כלפי עבדיהם במיוחד בהאיטי. זאת מאחר שבסן דומנג התקיים מצב ייחודי בו העבדים היוו את הרוב מבחינה דמוגרפית. בנוסף, העבדים השתמשו לאורך תקופה ארוכה באמצעים להביע את רצונם לחופש כגון: בריחה, הרעלה, פשיטה על מטעים ועוד. הפחד של הצרפתים מהעבדים האפריקאים הניע אותם להשתמש בעינויים כאמצעי דיכוי והרתעה, וכאמצעי להוצאת ווידוי במקרה של חשד לביצוע מעשה הרעלה או בריחה. דוגמה לכך היא הענישה לעבד שברח מהחווה ונתפס. בפעם הראשונה היו חותכים את אוזניו ומסמנים אותו בחותמת בסימן "פלור-דה-ליס" (דגם של פרח המסמל את משפחת המלוכה הצרפתית), בפעם השנייה היו חותכים לו את ההמסטרינג - שריר מיתר הברך. בפעם השלישית היו הורגים אותו. ענישה אכזרית זו מציגה את הפחד מפני העבדים הבורחים, ורצונם של בעלי החוות הצרפתים לוודא שבריחתם של העבדים לא תחזור בשנית.
הכנת הקרקע למרד[עריכת קוד מקור | עריכה]
תחת הכיבוש הצרפתי הצליחו להימלט כ-48,000 עבדים בגבולות האי סן-דומנג. בעלי העבדים שכרו ציידים ראשים כדי לתפוס את המארונים (maron -אותם עבדים שהצליחו לברוח). המארונים היו מארגנים פשיטות על מטעים שנקראו 'מוונג' (mawonag) שכללו: גניבת ציוד, מזון, כלים ונשק והצתות המטעים. אחד מהמארונים המפורסמים היה פרנסואה מקנדל, אשר נמלט להרים ותכנן התקפות על בעלי העבדים. למעשה, ישנה תופעה הנקראת "מקנדליזם" -הפחד של בעלי העבדים הצרפתים מהעבדים הנמלטים. מקנדל נתפס ונשרף על המוקד, אך סיפורו הפך לאגדה שעוררה את רוח המרד בקרב העבדים והגבירה את הפחד בקרב בעליהם הצרפתים. בנוסף לתופעת ההימלטות, העבדים התמרדו בעזרת הרעלת בעליהם, משפחותיהם, בעלי החיים שלהם ועבדים אחרים. העבדים השחורים באי הגיעו מאזור מערב אפריקה בו הייתה נפוצה דת הוודו ואמונות פגאניות רבות אחרות אשר משתמשות בכוחם של רעלים וכישופים על מנת להרע לאדם. מבחינה דמוגרפית העבדים היוו את רוב תושבי האי. הצרפתים כינו את העבדים "אויבים מבית", והיו בחרדה תמידית ממרד עבדים עקב הנחיתות המספרית שלהם. שיעור מהיר של מוות של עבדים בתקופה זו גרם לייבוא עבדים רבים למושבה הצרפתית, עד כי היו פי 8 יותר עבדים מאשר אנשים לבנים במושבה. אותם עבדים חדשים, אשר יובאו מתחנות המסחר במערב אפריקה במסלול סחר העבדים הטרנס-אטלנטי, הכירו חיי חופש, ואף חלקם היו חיילים לשעבר ובעלי הכשרה צבאית, תרמו להכנת הקרקע לקראת המהפכה בהאיטי. [3]
תקופת המהפכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המהפכה הצרפתית ב-1789 היוותה הזדמנות טובה בעבור בני המעמד הבינוני בהאיטי לשנות את מעמדם. מעמד זה נוצר בעקבות שכיחות גבוהה של תקיפות מיניות על ידי גברים לבנים בנשות העבדים בסן דומנג, דבר אשר הוביל ליצירתו של גזע חדש מעורב של ילדים. כתוצאה מכך, אבותיהם הובילו לשינוי וליצירתו של מעמד חדש עם יותר זכויות משל העבדים אך פחות משל אנשים בעלי עור לבן. הם כינו עצמם gens de couleur - אנשים צבעוניים, כאשר חלקם היו עשירים וחלקם היו עבדים. אלו פתחו במהפכה ובשנת 1791 זו הפכה למרד כללי של עבדים, בו טבחו העבדים בתושבים לבנים והציתו את מטעיהם. מרד העבדים בהאיטי נחשב לגדול ולהרסני ביותר בעולם הקולוניאלי של המאה ה-18.
המהפכה בהאיטי הייתה משמעותית ביותר ועיצבה את המהפכה בצרפת עצמה. ב-1792 עקב קרבות קשים בין הצבא הצרפתי לצבא המורדים בסן-דומנג, נאלצה ממשלת צרפת על אף התנגדותה של האספה הלאומית, לפרסם צו שהעניק שוויון זכויות לשחורים החופשיים בכל מושבותיה, וזאת כדי לזכות בסיועם בלחימה נגד העבדים המורדים. ב־29 באוגוסט 1793 פרסם הנציב האזרחי לז'ה-פליסיטיה סונתונקס הודעה על שחרור כל העבדים בצפון סן-דומנג, ותוקפה הורחב עד מהרה למושבה כולה. בפברואר 1974 אישרה ממשלת צרפת את החלטתו והחילה את שחרור העבדים על כל מושבותיה.
בשנת 1802, במטרה להחזיר את העבדות, שלח נפוליאון בונפרטה את גיסו, צ'ארלס לקלרר, להשיב לו את השליטה על האיטי, כאשר זה צויד בצי של 86 ספינות ו-22,000 חיילים. ההאיטיים ניסו להתנגד לחיילים, אך אלו היוו כוח מספרי רב יותר עד לתחילתה של העונה הגשומה אשר הביאה איתה את מחלת הקדחת הצהובה. הקדחת גרמה להרג של חיילים צרפתיים רבים, חיילים שחורים מהאיטי שכרתו ברית עם הצרפתים החלו לפגוע בברית ולערוק לצד השני.
לאחר מאבקים רבים ומרידות זכתה הרפובליקה ב-1804 בעצמאות, וכך זכתה האיטי להיות המדינה העצמאית הראשונה של עבדים משוחררים, והמושבה השנייה בעולם שקיבלה עצמאות (אחרי ארצות הברית). העבדים המורדים בסן דומנג הניעו תהליך שלא רק שם קץ לעבדות ברוב האיים הקריביים שבשליטת צרפת, אלא אף תרם לחיסול העבדות באימפריה הבריטית ובצפונה של דרום אמריקה. מהפכת האיטי שיחררה שליש מאוכלוסיית העבדים באיים הקריביים באופן סופי.
לתרומתה של מהפכת האיטי לתהליך ביטול העבדות מספר טיעונים, כאשר המרכזי ביניהם הוא שהמהפכה המחישה באופן משכנע את הסכנות הכרוכות בהחזקת עבדים ובייבוא של עבדים נוספים מאפריקה. בנוסך לכך, היו שטענו כי ניצחון העבדים בסן דומנג על צבאות צרפת, בריטניה וספרד הגביר את הכבוד כלפי שחורים באופן כללי, ועל כן חיזק את כוח המשיכה של התומכים בביטול העבדות. [3]
עבדות בתקופת האיטי העצמאית המוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]
יחס המנהיגים הראשונים לעבדים המשוחררים[עריכת קוד מקור | עריכה]
היה ניתן לחשוב שהעבדות בהאיטי תסתיים לאחר המהפכה, אך גם בתקופת העצמאות המשיכה העבדות בצורות שונות, וזו נמשכת עד היום בצורת סחר לא חוקי בבני אדם. עד אותה התקופה רוב תושבי האיטי היו עבדים חקלאיים, במטעי הקפה והסוכר. בסיום העבדות קיוו לצאת מהמטעים ולהתחיל בחיים חדשים. ג'אן ג'אק דסאלינס, מנהיג האיטי בין השנים 1802–1806 חשש מהתמוטטות הכלכלה והחליט להשאיר את העבדים המשוחררים במטעים בכפייה, ולשם כך השתמש בכוח צבאי. העם ראה בדסאלינס כממשיכו של הקולוניאליזם, מאחר שהכריח אותם באמצעות אלימות להישאר במטעים. דסאלינס נרצח ב-1806 על ידי קציניו עקב המצב העגום שיצר.
המלך הנרי כריסטוף, ממשיכו של דסאלינס, פעל באותה מדיניות של קודמו בכל הנוגע להעסקת תושבי האיטי בכפייה במטעים. ההאיטיים אומנם לא עבדו ללא תשלום כמו בתקופת העבדות הקולוניאלית, אך שכרם היה זעום ולא מספק ביחס להקרבה וללחימה שהשקיעו במאבק לעצמאות. כל עובד במטע קיבל רבע ממה שהצליח להפיק, שאר הכסף שולם לבעלי המטעים ולממשלה, ולא הייתה להם דרך חוקית לבחור לא לעבוד או לעבוד במקום אחר . היו גם חידושים בתקופת כריסטוף בתחום סיום העבדות והעלאת מעמדם של העבדים המשוחררים. חידוש ראשון היה שההאיטיים יכלו לקנות ולהשכיר אדמה, בנוסף יכלו להתלונן לממשלה על תנאי עבודתם במטעים.
ב-1862 הנשיא ג'אן פייר בויאר (כיהן כנשיא האיטי בשנים 1818–1843) מיסד מדיניות זו בשם "code rural " (חוק הכפרים). בעקבות הלחץ הכלכלי לתשלום חוב לצרפת (ראה - יחס המנהיגים הראשונים לעבדות בעולם) בויאר יצר מדיניות מחמירה בה עובדים חקלאיים אינם מורשים לעבור ממקום למקום ללא אישור המדינה. בנוסף, המשטרה יכלה לקחת אנשים לעבוד בבניית תשתית ללא תשלום לתקופות מסוימות. עבדות ממוסדת זו התקבלה בזעם על ידי האוכלוסייה. אנשים סירבו לציית והתחבאו מהממשלה, ולשלטונות היה קשה לאכוף את החוקים . התנגדותם גרמה למנהיגי האיטי הראשונים להתקשות בשימור המערכת הכלכלית הרווחית של כלכלת המטעים. אט-אט החלו לאמץ מדיניות של מכירת שטחי מדינה לתושבים בצורת חלקות קטנות, וכך יכלו להשתחרר מהמערכת הישנה וליצור מערכת חדשה המבוססת על בעלי חוות קטנות שהם תושבי האיטי.
האיטי כסמל לביטול העבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
האיטי ראתה את עצמה כסמל לשחרור האדם השחור, וסימלה בפני המעצמות המערביות את הסכנה הגלומה במרידות עבדים. בחוקת האיטי שנכתבה ב-1816 נכתב כי בתחומי האיטי העבדות אסורה ולא יימצאו שום עבדים. תחת המנהיגים הראשונים קרו מספר מקרים בהם הממשלה ההאיטית השתלטה על ספינות עבדים שעברו במים הטריטוריאליים שלהם, הביאה אותם לחופי האיטי, שיחררה את העבדים האפריקאים שהיו בה וקיבלה אותם ללאום ההאיטי, בהתאם לחוקת האי. ב-1817 עברה ספינת עבדים ספרדית במים הטריטוריאליים של האיטי כאשר הייתה בדרכה לקובה. התרחיש חזר על עצמו והספינה הובאה לחופי האיטי. הנשיא באותה תקופה היה ז'אן פייר בויאר, והוא בכבודו ובעצמו שימש כאפוטרופוס של העבדים המשוחררים מאותה ספינה. גם כאשר המעצמות תקפו את המדיניות הזו, בויאר הכריז שזו נעשתה בהתאם לחוקה, וכך למדו משיטי ספינות העבדים להימנע מכניסה למים הטריטוריאליים של האיטי. תופעה זו מציגה כיצד האיטי תפסה עצמה כבעלת תפקיד בין לאומי במיגור העבדות ולא הסתפקה במהפכה שנעשתה בתחומיה. תפיסת עולם זו הציבה את האיטי בפוזיציה בעייתית ביחסי הכוח מול המעצמות. בשנת 1825 צרפת שלחה משלחת צבאית לאיים על האיטי שאם לא תשלם לצרפת פיצויים על העבדים שנחטפו בשטחה, יחסמו הצרפתים את נתיבי הסחר של האיטי. הנשיא בויאר הסכים לתשלום הפיצויים בתנאי שצרפת תכיר רשמית בהאיטי כמדינה עצמאית. המהלך שעשה בויאר לא היה פופולרי בקרב העם, כי סכום הפיצויים היה עצום. תשלום החוב הכניס את האיטי למשבר כלכלי קשה. במשך שנים נאלצה האיטי להשקיע אחוז גבוה מתקציב המדינה על תשלום החוב, לקצץ בהוצאות בריאות, תשתיות וחינוך, ולקחת הלוואות ממדינות רבות. החוב שולם במלואו רק בשנת 1947.
מעמדה של האיטי כמדינת עבדים משוחררים סיכן את יחסיה עם ארצות הברית. זאת מאחר שבארצות הברית מוסד העבדות היה כה מושרש, האמריקאים לא רצו להסתכן במרד עבדים ולכן חוקקו חוקים שאסרו על סוחרים האיטיים להגיע לארצות הברית. למרות זאת, המדינות המשיכו לסחור ביניהן לאורך השנים, למעט אמברגו אמריקאי על האיטי שנמשך 60 שנה ובוטל על ידי אברהם לינקולן כאשר מוסד העבדות בארצות הברית התפורר ב-1865. [4]
עבדות בהאיטי כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
עבדות בהאיטי נפוצה גם כיום, דבר אשר מקנה להאיטי את המקום השני בשכיחות הגבוהה ביותר של עבדות בעולם. [5]על פי משרד החוץ האמריקאי, סחר בבני אדם הוא פעולה המכריחה אנשים לעבוד או לתת שירות שלא מרצונם, או לתת שירות על מנת לשלם חוב למעסיק או המבריח שלהם, או להיות עבדים. הקורבן לא צריך להיות מועבר פיזית ממקום למקום על מנת להיחשב קורבן של סחר בבני אדם. ועל כן, מהווה האיטי יעד ומקום מרכזי בעבור שיעבוד באמצעות עבודות כפייה ועבדות מין. נתיב הסחר הפופולרי ביותר הוא מעבר דרך גבול הרפובליקה הדומיניקנית הסמוכה. בנוסף, מהווה האיטי דרך מעבר לסחר בבני אדם בארצות הברית. סיבותיהם של עוברי הגבול הן רבות, ונעשות מרצון וגם שלא מרצון, רובם מחפשים הזדמנות לעבודה ולשיפור חייהם. מיעוט של מהגרים ההאיטיים חשופים לסחר בזכויות אדם וניצול. הרפובליקה הדומיניקנית ידועה בהפרת זכויות אדם בשטחה וניצול של עבדים מהאיטי הוא תופעה נפוצה. האוכלוסיות הפגיעות ביותר הם נשים וילדים, כאשר שינויים בשוק העבודה ובחברה עצמה שינו את מעמדם ומצבם, ואילצו אותם להגר על מנת למצוא מקור פרנסה.
פעולות ממשלתיות וארגוני סיוע[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 2010 פקדה את האיטי רעידת אדמה אשר תוצאותיה היו הרסניות, תושבים רבים הפכו לחסרי בית ופגיעים לניצול על ידי סוחרים. רשויות האיטי פעלו בדרכים שונות לטיפול בנזקים שיצרה רעידת האדמה כמו שיקום תשתיות וחלוקת מזון, אך לא הקצתה משאבים על מנת להילחם כנגד הסחר בבני אדם, אשר התעצם בצורה משמעותית כתוצאה מכך.
.jpg)
ממשלת האיטי נקטה בצעדים על מנת להגן ולעצור את הסחר וזאת באמצעות חתימה על הסכמים כגון הצהרת זכויות האדם הבין לאומית, זכויות הילד, ארגון העבודה הבין לאומי ועוד. בנוסף, חוקקה חוק האוסר על ניצול, אלימות וסחר בילדים בכל צורה שהיא. החוק אוסר על העסקת ילדים מתחת לגיל 15, וקובע שלכל ילד הזכות לחינוך ולביטחון. בחוק קיימת התייחסות ספציפית להגנה על יתומים הנמצאים במשפחות אומנה, הקובעת כי יש להתייחס אליהם כאל ילדים ביולוגים של המשפחה המאמצת. בשנת 2014 ממשלת האיטי חוקקה חוק המעניש מבריחים של סחר בבני אדם בקנסות גדולים ו-15 שנות מאסר. בשנת 2000 חתמה האיטי על הפרוטוקול של האו"ם בהתחייבות "למנוע, לדכא, ולהעניש מבריחים באופן אישי, במיוחד כלפי סחר בנשים וילדים", פרוטוקול זה לא יושם בפועל. למרות החוקים הרבים, האכיפה והיישום קשים ולכן אין שיפור ממשי בפועל. גורמים שונים, כגון, שחיתות ממשלתית, מערכת משפט איטית, היעדר מדיניות ותגובה מהירה למקרים בשטח, הם המעכבים העיקריים ליישום חוקים נגד סחר בבני אדם.
משרד החוץ האמריקאי פרסם רשימה המכונה 'Tier List', המציגה את המדינות שהתחייבו למנוע סחר בבני אדם ולהגן על קורבנותיו. הרשימה מדרגת את מידת עמידתן בהתחייבות ומחלקת את המדינות לארבע רמות. האיטי מדורגת ברמה השלישית שנקראת "Tier 2 watch list ", ומייצגת מדינות אשר ממשלותיהן אינן עומדות בתנאי אמנת ההגנה על קורבנות סחר בבני אדם, אך עושות מאמץ על מנת להביא את עצמן לעמידה בסטנדרטים. זאת משום שמספר הקורבנות עולה והממשלה אינה מצליחה להציג את המאמצים ללחימה בסחר.
בהאיטי, הממשלה מתנערת מאחריות לטיפול בקורבנות הסחר, וארגונים ללא מטרות רווח ממלאים את מקומה. עיקר המימון המוקדש לטיפול בקורבנות ומניעת הסחר מגיע מתורמים בין לאומיים ולא מממשלת האיטי. נשיא האיטי סיפק כמות קטנה של משאבים (140 אלף דולר) למאמצי המאבק בסחר בבני אדם, אך בפועל אלו לא שימשו לסיוע לקורבנות הסחר. ארגון ההגירה הבין לאומי של האו"ם (IOM) מנסה ליצור חיבור בין משרד הרווחה ולבין הארגונים על מנת ליצור שיתוף פעולה. ב-2012 החליטה הממשלה לפעול לטיפול בקורבנות, ופתחה מוקד טלפוני לעזרה לקורבנות הסחר. בנוסף, הוקמה ועדה לטיפול בסחר בילדים, והממשלה יצאה בקמפיין להעלאת מודעות ארצי בנושא. ב-2013 הקימה הממשלה וועדה שאיחדה את כל הגופים הפועלים למיגור הסחר באנשים. בשנת 2014 ועדת TIP פיתחה נהלים תפעוליים סטנדרטיים להנחיית פקידים בזיהוי ושיקום קורבנות מסחר העבדים. הממשלה החלה לחקור שישה מקרים פוטנציאלים של סחר, ופתחה בשלוש תביעות בהן 11 נאשמים, כולל פקיד ממשלתי. משפטם נע בין חמש לשבע שנות מאסר, והוטלו עליהם קנסות כבדים. עד היום, בהאיטי אין חוק או מדיניות יעילה למיגור סחר בבני אדם. אף על פי שהחוק שנחקק ב-2014 בהאיטי אוסר על סחר בבני אדם וכולל סנקציות על אנשים שמשתפים פעולה ביודעין עם התופעה, הרשויות לא העמידו לדין איש על פשע זה, והממשלה לא סיפקה פתרונות לקורבנות. [6]
סחר בילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]
כיום ילדים בהאיטי מנוצלים לתעשיות שונות כגון: עבדות ביתית, זנות וסחר באיברים. סחר בילדים נפוץ בהאיטי ומספק רווחים בעבור אלו העוסקים בו. אחת הצורות הניכרות ביותר של שיעבוד וסחר בילדים מכונה "רסטבק" (Restavek) וזו פוקדת כ־300,000 ילדים האיטיים לערך. המונח רסטבק הגיע מצרפת כאשר אורך חיים זה הפך לנפוץ במאה ה-20 כדרך התמודדות של כפריים עם העוני. מספר ילדי הרסטבק גדל בהתאם לגדילת הסחר בבני אדם עקב רעידת האדמה של 2010, בה ילדים רבים הפכו ליתומים או הופרדו ממשפחותיהם.
מדובר על ילדי משפחות עניות, לרוב מהכפרים, הניתנים למשפחות אמידות יותר המארחות אותם בתקווה ויזכו להתפתח ולקבל חינוך ועתיד טובים יותר. אותם הילדים, נהפכים למשרתי המשפחה וממלאים מטלות בית שונות, כגון- הובלת מים ועץ, קניות, עבודות ניקיון הבית וטיפול בילדים. הם אינם מקבלים תגמול כלכלי בעבור עבודתם ואינם זוכים בלימודים ובצבירת השכלה. מתווכים בתשלום עשויים לשמש כמגייסים ולהעביר את הילדים למשפחות המארחות. תופעת ה"רסטבק" אינה מהווה עבדות במובן המסורתי, אלא צורה שונה של עבדות, שכן, ילדים אלו אינם נקנו או נמכרו, הם אינם נמצאים בבעלות המשפחה ויכולים לברוח או לחזור אל משפחותיהם ברגע שיחשקו בכך. עם בגרותם, הם משוחררים מהשעבוד. חשוב לציין, כי חלקם אכן זוכים לתזונה טובה וחינוך ראוי, אך אלו הם מעטים ביותר. נוסף לעבודתם בתנאים קשים נמצאים ילדי הרסטבק בסיכון גבוה ביותר לתת תזונה ועדים להתעללות מילולית, פיזית ומינית. התעללות פיזית והתעללות מינית בבנות הן נורמות ותופעות יום יומית, דבר המציב אותן בסיכון מוגבר ללקות בזיהום באיידס (HIV). ילדי הרסטבק נתקלים במעין מבוי סתום אם ינסו לשנות את מעמדם. ילדים אשר נזרקים או בוחרים לברוח מבתיהם המארחים הופכים לילדי רחוב ופגיעים לניצול בעבודות זנות בכפייה. אלו אשר בוחרים לשוב חזרה אל משפחותיהם עלולים להיתפס כנטל כלכלי או כבושה על כך שנחשבים כילדי רסטבק. לאורך חיים שכזה השלכות חמורות ובלתי הפיכות על התפתחותם של הילדים. בדצמבר 2017 הוערך שאחד מכל ארבעה ילדים לא גר עם הוריו הביולוגיים, וכ-286,000 מתחת לגיל 15 מועסקים במשקי בית בתנאי עבדות מודרנית.
הניצול והשעבוד ממשיכים אל מחוץ להאיטי, כאשר ילדים יתומים נסחרים על ידי ארגונים הטוענים להיות סוכנויות אימוץ לתוך מדינות שונות, ביניהן ארצות הברית. חלקם מוצגים כיתומים כאשר בפועל אלו נחטפים ממשפחותיהם. כיום, 30,000 ילדים בהאיטי חיים בבתי יתומים. ממשלת האיטי אישרה שכ־80% מהילדים החיים בבתי יתומים יש לפחות הורה אחד בחיים. במקרים רבים, הורים שולחים את ילדיהם לבתי יתומים מאחר שאין ביכולתם לטפל בילדים, הם מאמינים כי בבתי היתומים יזכו ילדיהם לטיפול ראוי. בפועל, הדבר אינו מתקיים, והילדים שמגיעים לבתי היתומים עוסקים בעבודות שירות ואינם זוכים ללכת לבית הספר.
צורת הונאה נוספת המגבירה את הסחר בילדים מתבצעת על ידי סוחרים הטוענים להיות עובדי ארגוני צדקה ומשכנעים משפחות כי ילדיהם יילקחו למקום בטוח בו יקבלו טיפול והגנה, בפועל היו מעבירים ילדים את הגבול בהתחזות להוריהם ומוכרים אותם כמשרתים. במטרה למנוע הונאה זו פרסמה הממשלה תקנות הדורשות ממבוגרים בעלי דרכון האיטי לקבל אישור ממשלתי על מנת לחצות את הגבול כשברשותם ילד.
הסחר בילדים דחף את ארגון Unicef (ארגון זכויות אדם וילדים) לממן את "הבריגדה להגנת קטינים (" Brigade de Protection des Mineurs"), סניף של כוח משטרתי לאומי אשר הוקם על מנת לווסת ולפקח על מקרים של סחר בילדים. פעולתם מתמקדת באזורי גבולות בין מדינות ומחנות פליטים אשר מהווים מקומות בעלי פוטנציאל גדול לסחר וניצול מיני של ילדים. [7]
עבדות מין[עריכת קוד מקור | עריכה]
סחר וניצול מיני מהווה בעיה נרחבת ונפוצה בהאיטי. בשנים האחרונות, האיטי הפכה כמוקד המושך תיירים לתעשיית המין. עבדות המין כוללת כפייה מינית, ניצול וסחר למטרות מין. רוב הקורבנות נסחרים בעבור זנות אך חלקים משמשים בעבור פורנוגרפיה על סוגיה השונים. לרוב, סחר בילדים למטרות מין נעשה בתוך גבולות המדינה בעוד שסחר בנשים למטרות מין נעשה לרוב בצורה בינלאומית ואף לעיתים בהסכמת בעליהם או בני משפחה אחרים.
נשים המנסות לחצות את הגבול בצורה לא חוקית פגיעות במיוחד וזאת מאחר שהן חשופות לשוד, אונס, רצח וחטיפה על ידי מבריחים המשתמשים בנשים המהגרות כשפחות בתעשיית המין. עקב הסיכון הגדול הכרוך בחציית הגבול נשים רבות נעזרות בגברים שיגנו עליהם, לעיתים קרובי משפחה ולעיתים אנשים שנשכרו לשם כך. במקרים רבים גם הם נהפכים למבריחים ומוכרים את הנשים שעליהם נשכרו להגן, לעבדות ביתית או לתעשיית הסקס.[8]
בעקבות מהומות פוליטיות והפיכה ממשלתית ב-2004 התבקש האו"ם על ידי ראש ממשלת האיטי לשלוח כוחות על מנת לשמור על השלום והסדר במתיחות הגוברת בפורט או פרנס. בין השנים 2004–2007 הקים האו"ם משימת התערבות שנקראה MINUSTAH, במסגרתה שלח האו"ם 9000 חיילים לאי ולקח על עצמו את כל חובות שמירת הסדר והביטחון בו.
בשנת 2007 עלה חשד כי כוח השלום של האו"ם יצר דרישה מוגברת לעבדות מין וזאת לאחר ש- 114 חיילי האו"ם גורשו מהאיטי על שימוש בזנות. דו"ח שפרסמה הממשלה האמריקאית בשנת 2007 מציג עליה בעבדות המין בהאיטי של נשים וילדות שעבדו כזונות בעבור חיילים. זהו האזכור הראשון בדו"ח מסוג זה, על מקרה של סחר בנשים שהגיעו מהרפובליקה הדומיניקנית לתוך האיטי.[9]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
Trafficking in Persons Report 2017, USA state department
How traffickers exploit children in Haiti's orphanages -CNN
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Hoermann, R, ‘A Very Hell of Horrors’? The Haitian Revolution and the Early Transatlantic Haitian Gothic, Slavery & Abolition 37, עמ' 183-205
- ^ Malick Ghacem .w, Prosecuting Torture The Strategic Ethics of Slavery in Pre-Revolutionary Saint-Domingue Haiti, Law and History Review 29, 2011
- ^ 1 2 ד. גגס, המהפכה והסחר בעבדים, זמנים רבעון להיסטוריה, 2009, עמ' 30-39
- ^ Blackburn, R., Haiti, slavery, and the age of the democratic revolution,, The William and Mary Quarterly 63, 2006, עמ' 643-674
- ^ Trafficking in Persons Report 2017, www.state.gov (באנגלית אמריקאית)
- ^ Ribando, C. M., Trafficking in persons in Latin America and the Caribbean., Women's Issues: Economic, Societal, and Personal 131, 2008
- ^ How traffickers exploit children in Haiti's orphanages CNN
- ^ Bernat, F. P, Human sex trafficking, 2010
- ^ Alison Brysk Austin ,Choi-Fitzpatrick, Reframing Contemporary Slavery - Human Trafficking to Human Rights, SAGE Publications, 2013