טיוטה:יעל בן דב

יעל בן דב
לידה	21 ביוני 1928; ג' תמוז התרפ"ח; ירושלים
פטירה	4 בפברואר 2023 (בגיל 94); י"ג שבט התשפ"ג; ירושלים
שם לידה	חיה ברנדוויין
מקום קבורה	בית העלמין "הר הזיתים"
פעילות בולטת	לוחמת לח"י, אשת חינוך
בן זוג	שבתי בן דב
פרסים והוקרה	יקירת העיר ירושלים

יעל בן דב (ג' תמוז התרפ"ח, 21 ביוני 1928 – י"ג שבט התשפ"ג, 4 בפברואר 2023) הייתה לוחמת לח"י, אשת חינוך ויקירת העיר ירושלים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות הילדות (1943-1928)[עריכת קוד מקור | עריכה]

יעל נולדה בשכונת "סוכת שלום" שבירושלים, בשם חיה למשפחת ברנדוויין, משפחה חסידית ונצר לשושלת אדמו"רים חשובה^[1], שעלו לארץ במאה השבע-עשרה והתיישבו בערי הגליל: צפת וטבריה. אביה, דוד אריה ברנדוויין היה מנהל בנק ציון ששכן במרכז העיר. כמנהל בנק היה אביה בעל מעמד נכבד, והמשפחה נהנתה מחיי רווחה אמידים. אביה היה איש דתי, אך בעל גישה ליברלית לחיים. הוא היה מעורב בבניית שכונות חדשות ובמימונן, וכן סייע רבות ליהודים במאמציהם לעלות ארצה, בין השאר באמצעות מתן אישורים כוזבים לצורך השגת "סרטיפיקט" – רישיון עלייה לארץ. האב היה בעל דעות לאומיות מוצקות וכן גילה מעורבות פוליטית. אמה, אסתר מלכה לבית הורביץ, גם היא נצר לשושלת אדמו"רים חשובה, למדה בבית הספר "אלטשולר", שגם בו הקפידו על ענייני לבוש, אך ההוראה בו הייתה מתקדמת יותר.

לימים התגלעו חילוקי דעות וסכסוכים בין האב לבין אחיו, שהיו שותפיו לעסקים. המצב הכלכלי הלך והתדרדר עד אשר התמוטט הבנק ונסגר. מצבה הכלכלי של המשפחה הלך והורע, עד שנאלץ האב לנסוע בשליחות לאמריקה, מטעם אחד מארגוני החסד שהתקיימו מתרומות של נדיבים, אשר נשלחו מעבר לים. בתחילה שלח האב למשפחה סכומי כסף על מנת לקיימם בכבוד, אך עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נאלץ האב להישאר באמריקה ללא יכולת לשוב ארצה, וגם כסף לא יכול היה לשלוח באופן חופשי.

השנים בבית"ר (1941-1940)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין ביתה של הסבתא לספרייה שכן מועדון בית"ר, ובן דב נהנתה לצפות בפעילותו, לאחר תקופה הצטרפה למועדות על אף חריגותה - היותה חרדייה.

יעל בן דב, בנאום במוזיאון אסירי המחתרות, ירושלים

לאחר שסיימה את בית הספר היסודי, החליטה חיה ללמוד בסמינר לגננות של תנועת "המזרחי" עקב אהבתה הרבה לילדים. לימוד במוסד של "המזרחי" היה סטייה ממסורת החינוך שהייתה מקובלת במשפחתה מדורי דורות, אך גם בעניין זה גילתה חיה נחישות והאם נענתה לדרישתה. על מנת לממן את רכישת ספרי הלימוד ולשלם את שכר הלימוד, השיגה חיה עבודה כמטפלת של חמישה ילדים במשפחה יהודית איטלקית. האב היה פרופסור בעל שם לסטטיסטיקה, והאם – בתו של פרופסור, שהייתה חברתו ללימודים – נישאה לו ונעשתה שותפתו לעבודה. יחד היו מכינים סקרים סטטיסטיים עבור גורמים שונים, ובראשם מוסדות המנדט הבריטי.

האווירה ושיטות הלימוד בסמינר היו שונות מאוד מאלו שנהגו בבית הספר היסודי. מהנערות – ולא רק מהנערים – דרשו להתפלל מדי בוקר, וכן ללמוד פירושים לספרי הקודש. בשנה השנייה ללימודיה, הלשין מישהו על חברותה בבית"ר. התנועה היחידה המותרת בסמינר הייתה "בני עקיבא", וחיה סולקה מהסמינר באמצע שנת הלימודים באופן חסר פשרות.

בעקבות ויכוח עם מדריכיה בתנועה, בקשר ליחסם של הבריטים ליהודים ששיתפו עימם פעולה - היה זה בעקבות מותו של מפקד האצ"ל, דוד רזיאל, בתאונה בעיראק, ושנים קודם מותו של אהרון אהרונסון בעת שהיה בשליחות הבריטים - חשה חיה כי נפער סדק באמונתה בצדקת הדרך של בית"ר.

השנים בברית חשמונאים ובלח"י (1948-1943)[עריכת קוד מקור | עריכה]

באחד הימים פגשה יעל בחברתה, יונה צוקרמן, וזו סיפרה לה על חברותה בתנועה דתית-לאומית חדשה בשם "ברית החשמונאים", השואפת לחנך את הנוער בדרכיהם של מתתיהו החשמונאי ובניו, ששחררו את המולדת מעול זרים. מפקדה הראשון בברית חשמונאים היה שמעון ברמץ, אשר לימים יהפוך לשכנה ב"בית השבעה".

מבחינות מסוימות חשה חיה בברית חשמונאים חריגה אף יותר מאשר בבית"ר. הנערות היו באות לסניף בבגדי שבת חגיגיים, ואילו לה הייתה שמלה אחת בלבד לחול ולשבת, בעלת שרוולים ארוכים. לעומת זאת מצאה עניין רב בשיחות ובדיונים, שנגעו יותר ויותר בבעיות שהטרידו אותה ושעוררו מחלוקת ביישוב. בברית חשמונאים דיברו בגלוי על אכזריותם של האנגלים, המונעים עליית ניצולים יהודים שברחו מהתופת הנאצית באירופה. חיה לקחה חלק פעיל בדיונים אלה, ולא היססה לבטא את דעותיה הלאומיות בקול רם. באותו זמן לא ידעה שחלק מהמדריכים בברית חשמונאים היו חברי לח"י, אשר ניצלו את פעילותם בתנועה על מנת לאתר ולגייס חברים חדשים ללח"י. בתחילה ביקשו מחיה למסור מכתבים או להעביר חבילות מכתובת לכתובת. עם הזמן החלה חיה להבין שמדריכיה הם גם חברי לח"י, והשליחויות שהם מטילים עליה קשורות בכך. באחד הימים ראתה שני צעירים מדביקים כרוזים של הלח"י. חיה זיהתה ביניהם את אחד ממדריכיה בברית חשמונאים. בפעילות הבאה בתנועה, התבטאה יעל בחריפות בגנות האנגלים ובזכות ההתנגדות להם. מדריכיה אמרו לה שהתבטאויות כאלה מעמידות אותה ואותם בסכנה, אך חיה השיגה את מטרתה – חברי הלח"י בתנועה כבר לא יכלו להתעלם ממנה.^[2] מיום ליום הטילו עליה להעביר עוד ועוד חבילות. חיה חשדה שמדובר בכרוזים והודעות מוצפנות. באחד הימים הוטל עליה להעביר מזוודה גדולה וכבדה במיוחד. חיה, שנהגה לטייל עם התינוקת של בת דודתה כשזו שוכבת בעגלה, הניחה את התיבה בעגלה ואת התינוקת מעליה וכך העבירה אותה ליעדה. לימים נודע לה שהמזוודה הכילה נשק. כשהפכה לחברת מחתרת מן השורה, קיבלה חיה את הכינוי "יעל" – על שם יעל, אשת חבר הקיני, אשר הרגה את סיסרא (שר הצבא של יבין מלך חצור). חיה אימצה את הכינוי כשמה הרשמי, והמשיכה להשתמש בו עד יום מותה. יעל ידעה שגם חברתה - יונה צוקרמן – חברת לח"י, אך במחתרת הקפידו על מידור ללא פשרות והשתיים לא שוחחו אחת עם השנייה בענייני המחתרת כלל. בינתיים המשיכה יעל בעבודה אצל הפרופסור לסטטיסטיקה, עבודה אשר שמשה לה כיסוי נוח לפעילותה בלח"י. לפי שעה התגוררה בבית הוריה, בעוד אמה הבחינה בדאגה הולכת וגוברת בשינויים אשר חלו בביתה. במהלך ההכנות לחג הפסח הקרב ובא, עת ניקתה האם ביסודיות את הבית, אף בפינות ובכוכים שבדרך כלל אינה רגילה לנקות בהם, גילתה כרוזים ואקדח אשר הוסתרו על ידי יעל באחד הכוכים^[3]. האם הבינה שמדובר בסכנת חיים, והתחננה בפני ביתה שתסלק את הכרוזים והאקדח מהבית. יעל אכן סילקה אותם. לאחר ימים ספורים הגיעו האנגלים לחפש בבית, כנראה בעקבות הלשנה של אחד השכנים, אך לא מצאו בבית דבר. בצאתם השאירו הודעה ליעל, בה התבקשה להגיע לפגישה במטה הבולשת הבריטית, ה- C.I.D. אחד ממפקדיה, יעקב גרנק (שנודע בכינויו "דב הבלונדיני"), סבר שעליה לגשת למטה הבולשת ולהכחיש מכל וכל את חברותה בלח"י. כך, חשב, תוכל יעל להמשיך לפעול אחרי שנוקתה מחשד בעיני הבריטים. יעל לא הסכימה לקחת את הסיכון שתיעצר, והחליטה לרדת למחתרת באופן מיידי. יעל שינתה את תסרוקתה ואת לבושה ועזבה את בית הוריה. את הלילה הראשון בילתה בבית חברתה, יונה צוקרמן. כאשר גילה אותה אביה של יונה והבין שהיא מבוקשת על ידי הבולשת, הסכים להעניק לה מקלט אם כי לא ברצון. לעומת זאת, קרובי משפחה אחרים סירבו להכניס אותה אל ביתם. לא פעם נאלצה לישון בחוץ. קשים במיוחד היו לילות החורף, בהם נאלצה יעל לחפש מפלט מן הקור והגשם שבחוץ. לא פעם חלתה עקב הקור והרטיבות שהיו מנת חלקה.

לפי שעה המשיכה יעל לעבוד אצל המשפחה האיטלקית. בזכות שכר עבודתה הצליחה להתקיים, ולעיתים רחוקות כאשר יצאו בעלי הבית לבילוי, הייתה נשארת ללון בביתם. יונה, חברתה, הייתה מגיעה למסור לה ידיעות והוראות מהאחראים בלח"י. לא פעם שימשה חצר המשפחה רחבת הידיים לאחסון של פריטים שונים, ובשעת הדחק אף נשק. מעט אחרי שמלאו ליעל שבע עשרה שנים, הסתיימה מלחמת העולם ואביה חזר הביתה לקראת חג הפסח. יעל, שלא פגשה את אביה כבר כמה שנים, השתוקקה להגיע הביתה לחג, אבל ידעה שבתקופת החגים מגבירים האנגלים את מאמציהם לאתר ולעצור את חברי הלח"י והמחתרות האחרות. בליל הסדר גברו עליה געגועיה והיא הגיעה לבית הוריה עם תחילת קריאת ההגדה. אביה קיבל את פניה בהתרגשות רבה ותהה מדוע איחרה. יעל בדתה סיפור לפיו היא מטפלת בחברה חולה שאין לה משפחה, ועליה לחזור אליה תוך זמן קצר. האב, שחשש שמא תיתקל בחיילים שיכורים בדרכה חזרה, עודד אותה לחזור מיד אל חברתה ואמר לה כי ייפגשו למחרת. למחרת, כשנודע ליעל שהאנגלים לא חיפשו בביתם בלילה, חזרה יעל לבית הוריה. מאביה קיבלה מתנה, חלוק ארוך, רך ומחמם, בעל רוכסן לכל אורכו. יעל מדדה את החלוק ותוך כדי כך נתפס הרוכסן בשערותיה ונתקע, כשהוא בקושי מכסה את גופה. באותה שעה הגיעו האנגלים לחפש בביתם ויעל נאלצה להימלט, כשהחלוק עדיין תלוי בשערה. תוך כדי מנוסה הצליחה יעל לקרוע את קווצת השער שהסתבכה בחלוק וללבוש אותו כראוי. כך, למגינת ליבה ובלי שום הכנה, גילה אביה על חברותה של ביתו בלח"י. מאותו יום ועד להפוגה הראשונה של מלחמת השחרור, כשהיא כבר אם לתינוקת, לא דרכה כף רגלה של יעל בבית הוריה. רק לעיתים רחוקות זכתה לפגוש אותם במקומות מסתור שונים.

ליעל היה קשר טוב עם נערי הלח"י, ולכן הוטל עליה להדריך אותם וכן לגייס צעירים למחתרת. כמדריכת נוער הוטלה עליה האחריות להפצת כרוזי המחתרת, פעילות שנחשבה למסוכנת בכל מקום בארץ, ובפרט בירושלים שהייתה מרכז השלטון הבריטי. למחתרת לא היה כסף לרכישת דבק, וכל קבוצה הייתה מבשלת דבק מקמח בעצמה. המצב הכלכלי היה קשה ביותר באותם ימים, וקמח חולק לאוכלוסייה במשורה וכנגד תלושי מזון. בקשה לרכישת כמות גדולה של קמח עוררה מיד חשד אצל החנווני. בנוסף, בישול הדבק דרש מקום מתאים והיה כרוך בכוויות. ההדבקה בוצעה בשעה מוסכמת מראש, בו זמנית בכל רחבי העיר. חוליות המדביקים היו מתפרסות בעיר, ותוך כחמש דקות היו מדביקים כולם את הכרוזים על קירות הבתים ונבלעים בחשיכה. לפי החלטה, לא נשאו הנערים נשק על מנת להקל עליהם להימלט במקרה שייתקלו בשוטרים אנגלים. באחד הלילות, כשפיקדה יעל על חוליית מדביקים ושימשה כתצפיתנית למקרה שייתקלו בשוטרים, הבחינה בשתי דמויות המתקרבות לנערים. יעל זיהתה שמדובר בשוטר אנגלי מלווה בשוטר ערבי, הבחינה כי הם שולפים נשק, ומכיוון שלא היה סיפק בידה לשרוק על מנת להזהיר את הנערים, צעקה להם לברוח דרך הסמטאות. יעל פתחה גם היא במנוסה, כשהיא מחפשת מקום מחבוא. במנוסתה הבחינה בפח אשפה גדול. כששמעה את קולות רודפיה קרבים אליה, זינקה אל הפח, סגרה את מכסהו והתחבאה בין ערימות האשפה בתוכו. למזלה לא חיפשו רודפיה בתוך הפח, ואיש לא הלשין על כך שהיא מתחבאת בו. חבורת נערים משכונת הכורדים, שהבחינו בכך שזינקה אל הפח, עזרו לה לצאת מתוכו. אחת השכנות לקחת אותה אל ביתה, עזרה לה לרחוץ את עצמה וסיפקה לה בגדים נקיים, אוכל ושתייה. באותה תקופה נחטף ונרצח הנער אלכסנדר רובוביץ', שכינויו היה חיים, אשר היה תחת אחריותה של יעל. יעל לקחת את המקרה שלו אל ליבה באופן מיוחד, והוא העיק עליה עד ליום מותה. גופתו של רובוביץ׳ לא נמצאה עד היום.

מאבק המחתרות נגד השלטונות הלך והחריף, לאור מאבקם של האנגלים בעלייה לארץ. על מנת לפגוע באנגלים, היה צורך להשקיע, בראש ובראשונה, במודיעין. יעל השתתפה בתצפיות שנערכו במקומות שונים, כולל הדרך בין תל-אביב וירושלים. היא צוידה במשקפת ופקעת צמר, והוצבה על סלע בשדה ליד גבעת שאול. הוטל עליה להתבונן ולחרות בזכרונה כל מה שמתרחש על הכביש: סוגי הרכב שעוברים בו, סיווגם (צבאיים או אזרחיים), תדירות וזמני נסיעתם, וכמובן מספרי הרישוי שלהם. באותו זמן לא ידעה יעל שפעילות זו הייתה חלק מניסיון ההתנקשות בנציב הבריטי. על כך למדה רק לאחר שניסיון זה נכשל. בהמשך נשלחה להאזין לקונצרטים בבניין ימק"א, אותם נהגה לפקוד החברה הגבוהה המקורבת לאנגלים, יהודים, נוצרים וכן מוסלמים. הודות לתצפיות אלה למדה להכיר ולאהוב מוזיקה קלאסית, והמשיכה ללכת לקונצרטים גם בשנים שלאחר מכן.

ניסיון ההתנקשות בגנרל בארקר (1946)[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת הפעולות בהן השתתפה יעל, היה נסיון ההתנקשות בגנרל אוולין יו בארקר, מפקד הצבא האנגלי. באותה תקופה חנו בארץ כמאה אלף חיילים בריטים, והשלטון עבר בהדרגה מידי הנציב העליון לידי מפקד הצבא. לח״י ואצ״ל החליטו להתנקש בחייו. הגנרל בארקר התגלה כמטרה קשה במיוחד. הוא נהג להחליף את כלי הרכב שלו ואת מספרי הרישוי שלהם מפעם לפעם, כמו גם את מועדי הנסיעה. רק על שגרה קבועה אחת שמר: טיול הבוקר שערך בכל בוקר מביתו לעבר משרדו, ששכן במלון המלך דוד בחלק ששרד את הפיצוץ בידי האצ״ל. טיול זה היווה מעין הפגנת בוז כלפי המחתרות, אך עם זאת לא נלקחו סיכונים מיותרים. בראש הכח צעדו שני סרג׳נטים של המשטרה הצבאית, נושאים מקלעי טומיגן. הגנרל, בלוויית שליש ושומר ראש, צעד כעשרה מטרים מאחריהם. בסוף השיירה צעדו שני שוטרים נוספים מצוידים בתתי מקלעים. השיירה הייתה חוצה את רחוב המלך ג׳ורג׳ ונכנסת לסמטה המוליכה למלון. בקצה הסמטה ממול למלון היה מגרש ריק, בו ישבו מספר זוגות של חיילי הלגיון שהתחפשו לערבים בדווים, גם הם מצוידים במקלעים. נראה היה שהסיכוי לפגוע בגנרל נמוך במיוחד. הנהגת הלח״י רקחה תכנית נועזת במיוחד: יעל, לבושה כמטפלת, תצויד בעגלת תינוק ובה יוטמן מטען חבלה שיכיל 40 ק״ג חומר נפץ, ועוד עשרים ק״ג מסמרים. מעל המטען תונח בובת תינוק מכוסה בשמיכה. בידית העגלה נבנה כפתור מיוחד, אשר לחיצה עליו תפעיל את המטען לאחר השהייה בת שישים שניות. על מנת לחלץ את יעל מהמקום לאחר הפעלת המטען, המתין מרחוק אופנוע. ברחוב מקביל, אליו הייתה גישה דרך בניין במסלול צעידתה, המתין דני שוהמי (שכינויו היה ״דני בית המקדש״) על מנת להסיעה מהמקום. שעת הפעולה נקבעה לבוקר ירושלמי קר. לאחר שעברה השעה תשע והגנרל לא הגיע, ולאחר שעוברת אורח גערה ב ״מטפלת״ המטיילת עם תינוק רך בבוקר קר כל כך, קיבלה יעל הוראה לסגת והפעולה בוטלה. למחרת נעשה ניסיון נוסף, אולם יעל גילתה שהרחוב מלא באנשי הלגיון. לאחר כחמש עשרה דקות קיבלו החיילים פקודות חדשות ונסוגו. אנשי המחתרת הבינו שהגנרל לא יגיע, ההשערה הייתה כי האנגלים הבחינו בפעילות חריגה, או קיבלו התראה על הפעולה. במקביל, חששו בהנהגת הלח״י שיעל לא תספיק להימלט בזמן. פעולות התאבדות אינן מאושרות במחתרת והתוכנית נגנזה. המחתרת ניסתה שוב ושוב להתנקש בבארקר. פעם הוטמן מטען בשדה התעופה בעטרות, אך אנשי הקיבוץ גילו אותו והתריעו בפני האנגלים. בפעם אחרת הוטמן מוקש בנתיב נסיעתו בכביש ירושלים-תל אביב, אך גם זה התגלה בזמן. בשנת 1947 ברח הגנרל בארקר מהארץ בחשאי, לאחר שגם אצ״ל הגדיר אותו ״פושע מלחמה״.

שחרורו ממאסר של פרופסור ישראל אלדד (1946)[עריכת קוד מקור | עריכה]

יעל השתתפה גם בהברחתו ממאסר של פרופסור ישראל אלדד. אלדד היה אחד משלושת חברי הנהגת הלח״י, נחשב לאידאולוג של הלח״י ועבד כמורה בגימנסיה ״בן יהודה״ בתל אביב. בשנת 1944 נפצע אלדד בגבו במהלך ניסיון בריחה משוטרים אנגלים שהגיעו לעוצרו, ונכלא. הוא הובא מדי פעם לטיפולים במרפאה של ד״ר טרוי ברחוב הנביאים בירושלים, תחת שמירה כבדה. באחת מהפעמים האלה פרצו חברי הלח״י למרפאה, כשהם נוסעים אלונקה ועליה ״פצוע בתאונת דרכים״. ה״פצוע״, יצחק בן משה (שכינויו היה ״בצלאלי״), קפץ מהאלונקה ופתח בירי לעבר השוטרים. במהלך המהומה שפרצה במקום, הבריחו חברי הלח״י את אלדד למכונית שהמתינה בסמוך, בה נהג יעקב גרנק. אלדד הוסע לפאתי רמת גן, בסמוך לצומת עלית, והוסתר שם בבונקר של הלח״י. תפקידה של יעל היה לתצפת על המרפאה ולהתריע על בואו של אלדד. לאחר הפעולה, נזכר בעל בית קפה ערבי סמוך שראה בחורה חשודה מסתובבת באזור, והסיק שהיא קשורה לפעולה. לאחר שסיפר לאנגלים שהוא מסוגל לזהותה, נדרשה יעל לעזוב את ירושלים בבהילות. יעל עברה לתל אביב, שם שובצה במחלקת הנוער ועסקה בהדרכה, קשרות, הפצת כרוזים וגיוס חברים חדשים.

השנים כאשת משפחה ומחנכת (2023-1948)[עריכת קוד מקור | עריכה]

יעל בן דב על יד תמונותיהם של פיינשטיין וברזני, מוזיאון אסירי המחתרות, ירושלים

עם פרוץ מלחמת תש״ח, נישאה יעל לאיש הלח״י מתתיהו (טודי) פלאי (פלוקסט). מנישואין אלה נולדה ביתה שרה (שרק׳ה). שרק׳ה נשואה היום לרפאל (רפי) שטרן, בן קיבוץ לביא. השניים מתגוררים בקיבוץ, ולהם חמישה ילדים, שבעה עשר נכדים ונין אחד. בהמשך התגרשו יעל וטודי, ויעל שבה לירושלים ונישאה מחדש לאיש הלח״י, הפילוסוף והמשפטן שבתי בן דב, ממנו נולדו לה שני ילדים: נאוה ויאיר. נאוה נשואה לישעיהו (שייקה) אופנהיים. השניים גרים ביישוב ״נווה דניאל״ שבגוש עציון, שהם נמנים על מייסדיו. לשניים שלושה ילדים, וחמישה נכדים. בנה, הרב יאיר בן דב, נשוי לסנדרה, והם מתגוררים בשכונת ״הר נוף״ בירושלים. לשניים חמישה ילדים ועשרים נכדים.

יעל סיימה את חוק לימודיה בסמינר למורים, ומאז הייתה בת עשרים ושתיים עסקה בחינוך. תחילה הייתה גננת ומטפלת במעברת אורה ועמינדב, אליה נהגה ללכת ברגל. אחר-כך ניהלה גן ילדים בשכונת אבו טור, ולאחר שנים רבות של עבודה עם פעוטות החלה להתמחות בחינוך מיוחד. היא לימדה בבית הספר ״ניצנים״ בשכונת ״בקעה״ ואחר-כך הייתה למנהלת. בית הספר היווה מסגרת לילדים בעלי הפרעות התנהגות קשות. יעל ניהלה את בית הספר ברגישות, אך בנחישות. היא התייחסה לכל תלמיד, אף למופרע ביותר, כאל בן אדם, ושידרה להם כי היא רואה בהם את ממשיכיו של דוד המלך. היא גיבשה צוות של מורים מקצועיים וכן צוות פארא-רפואי - דבר שלא היה מקובל באותה עת - אשר היווה מעטפת מקצועית, חמה ועוטפת. אוכלוסיית בית הספר כולה התנהלה כמשפחה מורחבת. יעל השכילה לרתום דמויות מפתח בקהילה לצורך תמיכה בתלמידים, אשר רבים מהם הגיעו ממשפחות קשות יום. דוגמה בולטת הייתה הרבנית קפאח, שהפכה להיות פטרונית של התלמידים, ואף העניקה לכל אחד מהם זוג תפילין בעת הגיעו למצוות. שנים אחדות התגוררה בשכונת אבו טור, ולאחר מלחמת ששת הימים, רכשו יעל ושבתי יחד עם שבע משפחות יהודיות, ביניהן יוצאי הלח״י: עליזה ושמעון ברמץ, לאה ויצחק גרינברג, חיה ועזרא (אלנקם) יכין ורחל ענבר ומשה דוד אייכנבאום, בניין בשכונת בית חנינא, בסמוך לשכונת נווה יעקב. הבניין נקרא ״בית השבעה״, על שם שבע המשפחות. עד היום מאוכלס הבניין במשפחות יהודיות, המתגוררות בלב שכונה שכולה ערבית.

לאחר שיצאה לגמלאות, עסקה יעל בפעילות התנדבותית ענפה. היא הרצתה בהתנדבות לאלפי בני נוער, תלמידים וחיילים. את ההרצאות האלה נהגה לפתוח במילים: ״שמי יעל בן דב, אבל אל תספרו למשטרה שבעצם לא קוראים לי יעל, קוראים לי חיה. יעל זה השם שלי במחתרת.״ כך הצליחה לרתק לסיפוריה גם את התלמידים חסרי הסבלנות ביותר. בנוסף שימשה כחברת הנהלה בבית אצ״ג, התנדבה בארגון ״אוזן קשבת״, וכן הדריכה בהתנדבות במוזיאון אסירי המחתרות.^[4]

בשנת 2008 הוענק לה אות יקירת ירושלים על ידי ראש העיר, מר אורי לופוליאנסקי. בערוב ימיה עברה יעל להתגורר בדיור המוגן ״הוד ירושלים״ בשכונת קרית היובל, שם המשיכה להיות פעילה במסגרות שונות ולהדריך במוזיאון אסירי המחתרות. היא הייתה פעילה במקהלת ״הוד ירושלים״, השתתפה בחוגי יצירה שונים, ונהגה לסרוג ולרקום פריטים שונים עבור ילדיה ונכדיה. את מכתביה נהגה לסיים במילים: ״בברכת הגאולה השלמה.״ בי״ג שבט תשפ״ג, 4 בפברואר 2023, הלכה יעל לעולמה בגיל 94. יעל נקברה בבית העלמין בהר הזיתים, אל מול הר הבית, מקום בית המקדש. יעל השאירה אחריה משפחה ענפה: שלושה ילדים, ארבעה עשר נכדים, שלושים ושבעה נינים, וכן חימש אחד.