בית הסראייה (יפו)
 | |
| בית הסראייה בשנת 1918 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
מבנה ממשל  |
| מיקום |
תל אביב-יפו |
| מדינה |
ישראל |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ?–1897 |
| תאריך פתיחה רשמי |
1897 |
| אדריכל |
ברוך פפירמייסטר |
| קואורדינטות | 32°03′20″N 34°45′23″E / 32.0555°N 34.75625°E |
|
(למפת יפו רגילה)   בית הסראייה  | |
  | |
.jpg)
בית הסראייה הוא מבנה בכיכר השעון שביפו, אשר שימש בית השלטון הטורקי, והיה מושב מוסדות הממשל העירוניים והממשלה הטורקית ששלטה בארץ ישראל. הבניין הוקם בתרומות של עשירי העיר ונכבדיה, ונחנך בשנת 1897. הוא תוכנן ונבנה על ידי המהנדס ברוך פפירמייסטר, מאיכרי ראשון לציון וראש הוועד של המושבה.
מבנה זה החליף את בית הסראייה הישן ששכן ביפו העתיקה. בימי המנדט המשיך הבניין לשמש כמרכז מנהלי ושכנה בו המחלקה לשירותים חברתיים של העירייה[1], אך במקביל שימש גם כמטה פעילות של ערביי יפו. פעילות זו החלה כפעילות פוליטית, אך לקראת מלחמת העצמאות התמקמה בבניין הוועדה הלאומית הערבית של יפו ששימשה כמפקדת הכוחות הערבים בעיר, וממנה הוכוונו פעילויות הירי על תל אביב.[2]
בבניין שכנה גם עיריית יפו לפני שעברה אל הבניין בבניין עיריית יפו ה-3 בכתובת שדרות ירושלים 45 שנמצאת בכיכר עיריית יפו.
פיצוץ הסראייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מטה הלח"י החליט לפוצץ את בניין הסראייה. קדמה לפעולה מלאכת איסוף מידע על ידי אנשי המודיעין של לח"י. חבר לח"י רחמים חכמוב (בכינויו המחתרתי "ריגולטו") ששלט בערבית והכיר את מנהגי הערבים, חדר ליפו. הוא הציע להחדיר משאית עם חומר נפץ המוסווית כמשאית פרי הדר, בסמטה בין הסראייה לבנק ברקליס ולהחנות אותה בנסיעה לאחור כך שצידה השמאלי, בו היה חומר הנפץ, יפנה לכיוון הסראייה.
הניסיון הראשון נכשל. חכמוב הצליח להחדיר את המכונית ליפו אבל גילה שהסימטה בין הסראייה ובנק ברקליס נחסמה. באין ברירה הוא הסתובב סביב כיכר השעון וחיפש מקום חנייה. הוא עורר חשד ונהגים ערביים החלו לרדוף אחרי מכוניתו. חכמוב הצליח להיחלץ מהמקום וברח לעבר שדרות המלך ג'ורג' (כיום שדרות ירושלים). הזקיפים הערבים ששמרו על מבואות יפו חשבו את בעלי המכוניות הרודפות ליהודים הרודפים אחרי ערבי. הם עיכבו אותם וחכמוב הצליח לברוח לתל אביב.
ב-4 בינואר 1948 יצא חכמוב, עם חבר לח"י אלישע איבזוב (בכינויו המחתרתי שמואל), לניסיון פיצוץ שני של הסראייה. גשם ירד והרחובות היו ריקים. הם החנו את משאית התופת מול הסראייה. הם נתבקשו על ידי שומר הבניין לפנות את המקום ואמרו לו שהם ניגשים "רק לרגע" לבית קפה סמוך. לאחר מכן הם הפעילו את פתיל ההשהיה בן שמונים השניות והתרחקו מהמקום במהירות. כשהגיעו לשדרות המלך ג'ורג' שמעו את הפיצוץ. דרך הסמטאות המזרחיות של יפו חזרו לתל אביב וכשהגיעו לעמדות "ההגנה" שעל גבול שתי הערים, הזדהו ועברו אותן בשלום.
בפיצוץ נהרגו עשרים ושמונה: עשרים וחמישה גברים, אישה אחת ושני ילדים, אחד ההרוגים היה זכי אל-דרהלי שחקן כדורגל ועובד סוציאלי[1]. ונפצעו למעלה ממאה, בהם חברי ה"ועדה הלאומית", ובתושבים אחזה בהלה. בניין הסראייה נהרס ונזק גדול נגרם לבתים סביב הכיכר. פעולה זו גרמה לדמורליזציה קשה בקרב ערביי יפו.[2][3]
מטה הלח"י הוציא באותו יום הודעה:
ביום א', כ"ב בטבת תש"ח בשעה 12.40 התקיפו לוחמי חרות ישראל את משרדי "הוועדה הלאומית" של החוסיינים ביפו.
לפי ההוכחות אשר בידינו נערכו כל ההתקפות על תל אביב ושכנותיה לפי ההוראות שנתנו על ידי ה"וועדה הלאומית" הנ"ל.
תשמש התקפה זו הוכחה ואזהרה כי הלוחם העברי יידע לא רק להגן ולהדוף התקפות של פורעים. ידו תשיג גם את האחראים למעשי הזוועה ולשפך דם עברי
אלישע איבזוב נתפס על ידי ערבים ב-7 במרץ 1948, בניסיון להכניס משאית תופת נוספת, במסווה של משאית תפוזים, לשכם והוצא להורג.[4] אל המשאית הובאו שני חבלנים לשעבר מהצבא הבריטי, שזמן קצר קודם לכן היו חלק מהחוליה שביצעה את הפיגוע ברחוב בן-יהודה בירושלים, וסביבם התאספו המוני סקרנים ערבים, אבל המטען התפוצץ, והרג אותם.
בניין הסראייה כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]
כיום עומדת על תילה רק כמחצית מהמבנה המקורי (על חלקו הצפוני שנהרס נבנה לימים כביש ראשי, רחוב מרזוק ועזר). בית הסראייה שופץ ושוקם בעלות של כ-4 מיליון ש"ח, אם כי הוא לא הוחזר לממדיו המקוריים. במסגרת השיפוץ שוחזר חלק מהחזית הגבוהה של הבניין. הבניין המשופץ נשכר על ידי השגרירות הטורקית, כצעד של סגירת מעגל, והוא ישמש כמרכז להפצה וללימוד התרבות הטורקית.[5]
עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון על קיר בית הסראייה.
גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
-
הריסות הסראיה לאחר פעולת הלח"י -
בניין הסראייה המשופץ וכיכר השעון,2007 -
בית הסראייה (2009) -
תקריב החזית -
אולם הכניסה לבנין
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אורי מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות, כרך שלישי, 1989.
- יעקב ינון סביב כיכר השעון, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2001.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 אנדרה דרזנין, ההיסטוריה הכוזבת של הלוחית בבניין הסאראיה ביפו, באתר שיחה מקומית
- ^ 1 2 יואב גלבר, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, אור יהודה : דביר, תשס"ד 2004, עמ' 137.
- ^ הרוגים רבים בפיצוץ בית "הועדה הלאומית" ביפו, דבר, 5 בינואר 1948
- ^ אלישע איבזוב ז"ל
- ^ עירית רוזנבלום, עכבר העיר אונליין, שובה של האימפריה, באתר הארץ, 28 באפריל 2008
(1) מגדלור יפו (2) בית שמעון הבורסקאי (3) כנסיית מאר מיכאל (4) כנסיית פטרוס הקדוש (5) מנזר ניקולאס הקדוש (6) מסגד הים |