חוג אורנים
חוג אורנים הוא חוג של מורים ותלמידים שנוצר בסמינר "אורנים", בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20. מורים בולטים בתחום ההיסטוריה והפילוסופיה, ובראשם הפרופסורים יגאל וגנר ומיכאל שטראוס ריכזו סביבם עשרות תלמידים ויצרו מעגל שיח ופעולה, שלימים נקרא "חוג אורנים". החוג ראה באגודה הפביאנית הבריטית דגם לדרך פעולה[1].
בעקבות פילוסופים והיסטוריונים אמריקאים, חלקם עוד מתקופת "הניו דיל", התפתחה בחוג תפישת עולם בשם "תורת המחנות". עיקרה של תפישת עולם זו היה שהעולם הפוליטי הנגלה אינו באמת כפי שהוא נראה. קיימים בעולם המערבי כמה כוחות פיננסיים אדירים, החולקים ביניהם את העולם. הכוחות הללו הם בעלי עמדה מוגדרת, בעיקר לגבי העולם השלישי. גם במזרח התיכון ובישראל קיימות שלוחות של אותם מחנות גלובליים, וההתמודדות הבלתי פוסקת ביניהם, היא שיוצרת את הפוליטיקה היומיומית באזור: מלחמות, הפוגות, חילופי שלטון, ניצול ההמונים, קיבוע הבערות, שוד הנפט ועוד. את רעיונותיהם פרסמו וגנר ושטראוס בקובץ מאמרים בשם "על הניגוד בין הון-הייצור להון-הסיבוב".
במרכז ההתמודדות בין המחנות הגדיר "חוג אורנים" את שאלת תפוצת הנשק הגרעיני בעולם אך בעיקר במזרח התיכון[2], את שאלת היחסים בין יהודים וערבים ואת חלוקת המשאבים באזור, כגון מים, נפט, השקעות זרות וכיוצא באלה. עוד חידוש מבית "חוג אורנים" היה, שבחיי המעשה הפוליטיים, לא מפלגות הן שקובעות את המהלכים החשובים, אלא קואליציות. בריתות ארוכות טווח או קצרות טווח בין גושים פוליטיים שונים, או חלקים מתוכם, הן שהביאו להחלטות המכריעות בעשורים האחרונים של המאה העשרים.
החוג מנה כמאה חברים, בהם, מלבד וגנר ושטראוס, הפילוסוף עודד בלבן, ד"ר אחיה יצחקי, איש התק"ם שלמה לשם, ד"ר יורם נמרוד, ד"ר אייל כפכפי, זאב גולדשמידט (איש הספרייה הלאומית וחתנו של מרטין בובר)[3], יוסף מרגלית (נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה), בנקו אדר (עיתונאי על המשמר), ואחרים. חברי החוג התנגדו לנסיגה ל"קווי 67'" ותמכו ב"תוכנית אלון"[4].
באוקטובר 1977 השתתף יגאל וגנר גם בהקמת חוג 77, שהתכנס לראשונה בבית ברל[5].
ראשי החוג היו מקורבים ליגאל אלון ויצחק רבין, שהסכימו לחלק מרעיונותיהם[4][6]. במשך השנים הפכו רבים מתלמידי החוג למורים, חוקרים ועיתונאים, אך השפעת החוג על הפוליטיקה הישראלית התפוגגה והלכה.
וגנר ושטראוס, כמו רבים ממייסדי אורנים, התגוררו בעצמם בשטח הסמינר (לימים, המכללה) מתוך תפיסה של אחדות הרעיון והמעשה החינוכי[דרוש מקור].
יגאל וגנר ממשיך לשמש כפרופסור להיסטוריה באוניברסיטת חיפה. בשנת 2017 פרסם וגנר יחד עם אדם רז ספר אודות בנימין זאב הרצל בשם "הרצל מאבקיו מבית ומחוץ"[7].
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יגאל וגנר, המיתוס על ריבונות הבוחר, דבר, 17 באפריל 1977
- עדית זרטל, זבנג! ולא גמרנו, דבר, 17 ביוני 1977 - סיכום של המפגש הראשון של החוג
- דליה קרפל, מוות בצל אורנים, באתר הארץ, 19 במרץ 2002 - במאמר פסקה ("תרבות שהושמדה") העוסקת בחוג אורנים
- אורית פראג, אולמרט הטוב, ריאיון עם אחיה יצחקי, "הדף הירוק"
- יגאל וגנר ואדם רז, מאזן אימה מול אימה ללא מאזן(הקישור אינו פעיל), "הדף הירוק"
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ משה מייזלס, מה עוד נחוץ להכרה באגודה, מעריב, 2 במרץ 1979
- ^ נחום ברנע, קדאפי איננו משוגע או: הפצצה, דבר, 12 ביוני 1981
- ^ יעל גרביץ, בובר ובניו, חדשות, 6 בנובמבר 1986
- ^ 1 2 חגי אשד, טעויותיה של אסכולת אלון-רבין, דבר, 23 באוקטובר 1980
- ^ הוקם חוג להתחדשות תנועת העבודה, דבר, 19 באוקטובר 1977
מ. שמריהו, מרצים הקימו חוג התחדשות תנועת העבודה, מעריב, 18 באוקטובר 1977 - ^ טל בשן, אחד משלנו: חבריו של יגאל אלון יוצאים למלחמה על שמו הטוב, באתר מעריב אונליין, 2 באפריל 2016
- ^
חנוך מרמרי, "הרצל: מאבקיו מבית ומחוץ": מה נותר מחזונו בעידן של אנוכיות וחמדנות, באתר הארץ, 10 בינואר 2018
