ויקיפדיה:מיזמי ויקיפדיה/אתר האנציקלופדיה היהודית/ערכים ששוכתבו או הורחבו באנציקלופדיה היהודית/מאבד עצמו לדעת (הלכה)

מאבד עצמו לדעת הוא כינוי הלכתי לאדם המבקש להרוג את עצמו. מעשה כזה נחשב לאיסור חמור, עליו נכתב באחרונים "המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא". על פי ההלכה, האיסור על התאבדות הוא תוצאה הכרחית מן העובדה שהאדם נברא על ידי ה', ושחייו הופקדו בידיו. על פי ראייה זו, האדם אינו שליט יחיד על חייו, לעשות בהם כראות עיניו – בניגוד לגישה המודרנית הדוגלת באוטונומיה מלאה לבחירת האדם.

מקור האיסור, טעמו וחומרתו

מקורו

איסור התאבדות נלמד בחז"ל מהפסוק: ”וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם” (ספר בראשית, פרק ט', פסוק ה'); שמילת "לנפשותיכם" נדרשת כאילו נכתב "מנפשותיכם". אמנם יש מהראשונים שכתב שאין זה פשוטו של מקרא.

הרמב"ם כלל את המתאבד יחד עם איסורים נוספים שבכולם יש איסור הריגה, ועונשם הוא מיתה בידי שמים, אך לא מיתה בידי בית דין.

בספרות חז"ל המאוחרת ובספרות הגאונים נדרש איסור התאבדות מהנאמר בפסוק: "לא תרצח" (ספר שמות, פרק כ', פסוק י"ג), כשהדרש הוא "לא תרצח - לא תתרצח", וכך הוא גם בדברי כמה אחרונים. לדעות אחרות המתאבד נחשב "שופך דמים" אבל אינו רוצח, ועוונו אינו נכלל בצו התורה "לא תרצח", שמכך שאסור להרוג אחרים, אין ללמוד שאסור להרוג את עצמו.

יש שלמדו את איסור איבוד עצמו לדעת מאיסור חבלה עצמית, שבהריגת עצמו נכלל גם חבלה בעצמו.

טעמו

איסור איבוד עצמו לדעת הוא משום קדושת החיים הרבה, המחייבת את שמירת החיים. מעבר לכך, אין האדם בעלים על גופו כדי ליטול את חייו או להזיק להם. גופו של האדם נמסר לו כפיקדון מאת ה' לצורך מילוי משימותיו על פי התורה והמוסר, אך אין לו זכות לפגוע בפיקדון זה בצורה כלשהי.

סיבה נוספת מופיעה בראשונים, שכן המאבד עצמו לדעת כופר בעיקרי האמונה היהודית, בסעיף של שכר ועונש.

חומרתו

ערך מורחב – המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא

המאבד עצמו לדעת, אין לו חלק לעולם הבא. ובראשונים יש מי שכתב שהמתאבד חמור ממי שרוצח אחרים, מחמת שהקרוב משפחה הקרוב ביותר לאדם הוא האדם עצמו, וכן מהאחרונים יש מי שכתב שהמאבד עצמו לדעת גרוע מרוצח, "משום כי כל החטאים מתמרקים בשעת מיתה, וזה חוטא במיתתו, באותו דבר שהיה לו לכפרה הוא חוטא ומורד". רבי שלמה גאנצפריד, כותב בספרו קיצור שולחן ערוך: ”והמאבד עצמו לדעת הוא רשע שאין למעלה ממנו”.

המאבד עצמו לדעת איננו יכול לחזור בתשובה, וכן אין מיתתו כפרה לו, ובכלל לא מועילה תשובה במתאבד^{[דרושה הבהרה]}, זאת לעומת רוצח, שיכול לחזור בתשובה ומיתתו כפרה היא לו.

הרמב"ם פסק כי אפילו מי שמביא עצמו לידי סכנה ללא צורך, ראוי לעונש: ”הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות, וכל העובר עליהן ואמר 'הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך' או 'איני מקפיד על כך' – מכין אותו מכת מרדות”.

הגדרתו ודינו

הגדרת המאבד עצמו לדעת, לעניין כך שאין בו דין אבלות והספד וכו' (ראו להלן), כולל שלושה תנאים עיקריים:

1. אמר לפני כן בפירוש שהולך להתאבד.
2. ביצע את מעשה ההתאבדות מיד לאחר אמירתו.
3. ביצע את מעשה ההתאבדות בדרך דרך כעס.

באחרונים ציינו הסתייגויות נוספות, שבלעדיהן אינו נחשב כמאבד עצמו לדעת:

• אין ידיעה על כך ששב לאחר מעשהו (ממנו מת בהמשך) בתשובה, ואפילו תשובה קלה.
• ביצע את מעשה ההתאבדות לאחר שהתרו בו שלא יעשה זאת
• המתאבד נראה בעת ביצוע מעשה ההתאבדות, ולא שרק אמר מראש שיעשה זאת.
  • אמנם אם הצהיר שיעלה לראש הגג על מנת להתאבד, וראו אותו בעלייתו אך לא בעת נפילתו מהגג, דינו כמאבד עצמו לדעת, לפי שחזקה שעשה זאת לדעת.
  • באופן שלא ידוע אם נפל מאותה עלייה, או שמא בינתיים ירד ושוב עלה בשנית ומאותה העלייה נפל, נחלקו אחרונים אם מתייחסים אליו כמאבד עצמו לדעת.
  • אפילו נמצא הרוג או תלוי בחדרו סגור מבפנים, אין מתייחסים אליו כמאבד עצמו לדעת.
  • במצב של אומדנא דמוכח, נחלקו אחרונים: יש סוברים שדינו כמאבד עצמו לדעת, ויש סוברים שאין דינו כמאבד עצמו לדעת.

מכתב התאבדות אינו מוסיף משקל להחשיב את המת כמאבד עצמו לדעת, שכן ניתן להניח שחזר בו לבסוף מהצהרתו במכתב.

קבורתו

המאבד עצמו לדעת נקבר במרחק של יותר משמונה אמות (כארבעה מטרים) משאר קברים. טעות נפוצה היא לפיה ביהדות המאבד עצמו לדעת נקבר בעמידה, אך אין לה בסיס.

אבלות על מאבד עצמו לדעת

החומרה המיוחדת של התאבדות נלמדת בברייתא הקובעת כי אין להתאבל על המתאבד:

המאבד את עצמו בדעת – אין מתעסקין עמו בכל דבר. רבי ישמעאל אומר: קורין עליו 'הוי נשלחה, הוי נשלה'. אמר לו רבי עקיבא: הנח לו בסתמו, אל תברכהו ואל תקללהו. אין קורעין ואין חולצין ואין מספידין עליו, אבל עומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים, מפני שהוא כבוד לחיים. כללו של דבר: כל שהוא לכבוד החיים, הרבים מתעסקין בו; וכל שאינו לכבוד החיים, אין הרבים מתעסקין בו.

דברי הברייתא נפסקו להלכה בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן שמ"ה, אמנם למעשה במקום שאיננו יודעים בוודאות שמדובר במקרה התאבדות, נוהגים דיני אבלות על המת. דוגמה לכך היא במקום שישנו ספק אם ההתאבדות נבעה מתוך מצב נפשי מעורער, אפילו זמני. ניתן לומר בבירור שרוב המתאבדים כלול בהגדרה זו.

בעניין אמירת קדיש, פסק החתם סופר כי אפילו אם הוגדר אדם באופן מובהק כ"מאבד עצמו לדעת" עדיין על בנו לומר עליו קדיש כרגיל (וכן פסקו המהר"י והשדי חמד). וכן הגדיל פתח הדביר ופסק כי גם יעלה למפטיר כשם שנוהגים אבלים.

יוצאים מן הכלל

אנוס כשאול המלך

בספר שמואל כתוב: ”וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי יָרֵא מְאֹד וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ” (ספר שמואל א', פרק ל"א, פסוק ד') והסיפור מובא גם בספר דברי הימים א', פרק י', פסוק ד'.

בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן ג' נפסק: ”קטן המאבד עצמו לדעת, חשוב כשלא לדעת. וכן גדול המאבד עצמו לדעת והוא אנוס כשאול המלך, אין מונעין ממנו כל דבר.” ומכאן שלהתאבדות של שאול המלך אין דין של מאבד עצמו לדעת. בספרות חז"ל לא רק שלא מבקרים את מעשה ההתאבדות של שאול, אלא אף ניתן למצוא במפורש שלא היה במעשה זה איסור. והדבר טעון הסבר, מדוע שלא יהיה איסור?

הספר "ים של שלמה" הציע שני הסברים: האחד הוא ששאול עשה מעשה זה מפני שדאג שמא ישראל יצאו בהתקפה חסרת תקווה של האויב ומכיוון שהדבר יגרום לאבדות גדולות בנפש, היה מותר לו ליטול את נפשו כפי שנהג. הצעה שנייה היא שנפילת מלך ישראל ביד אויב, והתעללות הפלשתים בו, הייתה גורמת לחילול ה'; ובכדי שלא יתחלל שם שמים ברבים, נפל שאול על חרבו, ונטל את נפשו. ביאור דומה ניתן על ידי מפרשים למיתת שמשון, שאף הוא נטל את נפשו, תוך גרימת קידוש ה' גדול.

באחת מאגדות החורבן, מעשה בד' מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון, מסופר על 400 ילדים וילדות שהובלו בשבי באונייה, כדי לשמש כעבדי מין - ילדים למשכב זכר וילדות לפילגשים, והתאבדו בקפיצה לים כדי להימנע מגורל זה. מובאים דברי רבנו תם, המסתמך על מעשה זה: "דהיכא שיראים פן יעבירום עובדי כוכבים לעבירה, כגון על ידי יסורין שלא יוכל לעמוד בהם, אז הוא מצווה לחבל בעצמו".

התאבדות מתשובה

נושא התאבדות מתוך תשובה נידון בראשונים ואחרונים וישנן כמה דעות. בשו"ת בית אפרים כתב שמתאבד מתוך ייסורים נפשיים על עוונותיו אינו נקרא חוטא, ומותר להתאבל עליו. בסמ"ק מביא לכך מעשה מרבי יהודה החסיד.

ב"שו"ת רבי יהודה החסיד", אף מביא מקור ממיתתו של רבי אלעזר בן דורדיא שנפטר מיגון על חטאיו. מנגד, לכאורה ניתן לדחות ראיה זו, שכן במקרה של רבי אלעזר בן דורדיא לא היה שום מעשה קונקרטי של התאבדות, ופטירתו באה לא מתוך מעשה אלא מתוך רב צער וכאב, כך שאין לכאורה להוכיח מכך לעניין מעשה של התאבדות.

בשו"ת שבות יעקב מביא ראיה נוספת לכך שהמתאבד בשל חטאיו אינו חוטא. הוא מביא את המקרה של רב חייא בר אשי, שחשב שעבר עבירה חמורה, ומתוך ייסורים על כך, קפץ לתנור בוער, ורש"י שם מבאר שביקש להרוג את עצמו – אמנם, לבסוף התברר שכלל לא חטא. למעשה לא הוכרע גם בעניין זה שכן, ייתכן שאף שם מדובר במעשה ספונטני מתוך כאב, ולא בהתאבדות מחושבת.

התאבדות כדי להינצל מהמרת דת בכפייה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו.

ראו גם

• שמירת הנפש
• ייהרג ואל יעבור

קישורים חיצוניים

• הרב שלמה גורן, ‏גבורת מצדה לאור ההלכה, באתר "דעת", מתוך: במחניים פ"ז

הערות שוליים

קטגוריה:הלכה קטגוריה:התאבדות