המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא
המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא, הוא ביטוי המציין את חומרת המאבד את עצמו לדעת ביהדות, ואת עונשו על כך. מספר ראשונים ורבים מהאחרונים מייחסים את המשפט לחז"ל,[1] הביטוי מובא במקורות קדומים בלי ייחוס לחז"ל,[2] אחרונים אחרים טענו שאין מקור לביטוי בדברי חז"ל,[3] יש שמצאו מקור רעיוני לביטוי בדברי חז"ל או בפסוקים.
משמעות וחריגות[עריכת קוד מקור | עריכה]
משמעות הביטוי הפשוטה היא כי יהודי המאבד את עצמו לדעת אינו יכול לקבל גמול טוב בעולם הבא, אף אם היה אמור להיות זכאי לכך מחמת מעשיו בעולם הזה.
המאבד-את-עצמו-לדעת שלא מת מיד מחמת שליחת ידו בנפשו, והספיק לשוב בתשובה לפני מותו, כתבו אחרונים שיש לו חלק לעולם הבא, שכן שב בתשובה (וכשם שמועילה תשובה ברוצח אחרים).[4]
מקור[עריכת קוד מקור | עריכה]
לביטוי אין מקור חז"לי מפורש שמביא אותו בצורה זו. בספרות ההלכה שמזמן האחרונים - החל מהמאה ה-16, ויותר מהמאה ה-17 ואילך - הוא מופיע בצורה זו, ובכמה מקורות הוא אף מצוין כמאמר חז"ל, במפורש או במשתמע.[1]
בספרות חז"ל, כולל מאלו המיוחסים לחז"ל, יש אזכורים דומים, שיש שציינו אותם כמקור לביטוי זה, מהם:[5]
- ”דואג שהרג עצמו, אין לו חלק לעולם הבא”.[6]
- ”'את דמכם לנפשותיכם אדרוש' - זה ההורג עצמו, ואין לו חלק לעולם הבא”.[7]
- ”שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא... ארבעה הדיוטות: בלעם, ודואג, ואחיתופל וגחזי”,[8] ובהתאם למסופר על אחיתופל בנביאים: ”וַאֲחִיתֹפֶל רָאָה כִּי לֹא נֶעֶשְׂתָה עֲצָתוֹ, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת הַחֲמוֹר וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ אֶל עִירוֹ, וַיְצַו אֶל בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַק”,[9] בייחוס פרשנות שלילת חלקו לעולם הבא בשל שליחת ידו בנפשו.[10]
- ”ההוא כובס... סליק לאיגרא ונפל לארעא ומית, יצתה בת קול ואמרה אף ההוא כובס מזומן הוא לחיי העולם הבא”.[11]
- ”מעשה בארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון. הרגישו בעצמן למה הן מתבקשים; אמרו: אם אנו טובעין בים, אנו באין לחיי העולם הבא? דרש להן הגדול שבהן: אָמַר אֲדֹנָי מִבָּשָׁן אָשִׁיב אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם (ספר תהלים, פרק ס"ח, פסוק כ"ג)... אשיב ממצולות ים - אלו שטובעין בים. כיון ששמעו ילדות כך, קפצו כולן, ונפלו לתוך הים. נשאו ילדים קל וחומר בעצמן ואמרו: מה הללו שדרכן לכך - כך, אנו שאין דרכנו לכך - על אחת כמה וכמה. אף הם קפצו לתוך הים”.[12]
יש מי שציין לדברי יוסף בן מתתיהו (סוף תקופת בית שני)[13]: ”הלא ידעתם... אך נפש איש אשר ישלח רצח בעצמותיו בזדון תרד לתחתיות הארץ עיפתה מגורת כל מגור ובלהות צלמות ורבץ כל חשך ואפלה נצחת... על פי חקנו הצדיקים נשליך את נבלת המרצח הזה כדומן על פני האדמה. וקבר לא יקברנו עד בא השמש, תחת אשר עלינו המצוה למהר ולקבר גם את פגרי אויבנו וכו'. הלא חטא יחטא האיש הזה לה' היוצר רוח האדם ונותן נשמה באפו ולא יכופר לו את הרצח הזה כל ימי עולם”, שמהם משתמע כי תפיסה זו שורשיה עתיקים ביהדות.[14]
השלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]
רבי יעקב יהושע פלק, מציין כי חומרת המאבד את עצמו לדעת, שאין לו חלק לעולם הבא, גדולה כל כך עד כדי שהייתה צריכה לדחות איסורים הדומים לשפיכות דמים, כמו הלבנת פנים, והיה נדרש לימוד מיוחד בחז"ל להתיר לאבד את עצמו על מנת שלא להלבין פני חברו (ראו תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף נ"ט, עמוד א'), המבהיר גם כי אף למלבין פנים אין חלק לעולם הבא (שכן לולא כך, היה איבוד עצמו חמור יותר, והיה אסור לאבד עצמו בשביל למנוע הלבנת פני חברו על ידו).[15]
קיים דיון בפוסקים אם יש טעם לעשות פעולות לעילוי נשמה עבור מי שאיבד את עצמו לדעת, או שמא זה אינו מועיל שכן ממילא אין לו חלק לעולם הבא. למעשה יש שכתבו שמחמת שאין הדבר באופן גורף ושכן שייך צד של קבלת שכר גם למאבד את עצמו לדעת,[16] משכך נכון לעשות גם עבורו פעולות לעילוי נשמה, כמו אמירת קדיש, מצוות צדקה, עלייה למפטיר, עריכת אשכבה, תפילה ושאר פעולות אחרות כיוצא באלו.[17]
בהיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחת ממערכות המרד הגדול שבשלהי תקופת בית שני הייתה המצור על יודפת. המצור הסתיים בכיבוש העיר על ידי הצבא הרומאי שהרג את יהודי העיר בהמוניהם. מעט מהם הצליחו להימלט ולהתחבא בסביבות העיר. בין אלו נמנה יוסף בן מתתיהו שהיה ממנהיגי המרד. ביום השלישי לשהותם במערת מחבוא התגלה מקום מחבואם, והרומאים שלחו להציע ליוסף ולאנשיו להגיש כניעה. יהודי המערה סירבו וביקשו לבצע התאבדות המונית. יוסף בן מתתיהו נשא נאום ארוך ובו הוא קרא להם להימנע מאיבוד עצמם לדעת ותמך בכניעה. בתוך נאומו הוא ציין את חומרת המאבד עצמו לדעת וכי ”נפש איש אשר ישלח רצח בעצמותיו בזדון תרד לתחתיות הארץ עיפתה מגורת כל מגור ובלהות צלמות ורבץ כל חשך ואפלה נצחת”.[18]
רבי יחיאל יעקב וינברג סיפר כי לקראת חיסול גטו ורשה, פרסמו רבנים בגטו קריאה שלא להתאבד, בהסתמכם על שימוש בפתגם זה, וקראו: ”היטלר יכול לקחת אותנו מעולם הזה, אבל לא יקח אותנו מעולם הבא, שמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא”.[19]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אנציקלופדיה תלמודית, ערך מאבד עצמו לדעת, כרך ל"ח, הערה 93 ואילך (ראו שם למקורות באחרונים, וראו שם למקורות ומשמעויות שמקור המאמר הוא מחז"ל, אך לפנינו אינו מופיע בחז"ל, וראו שם למקורות דומים אפשריים בחז"ל)
- יחזקאל שרגא ליכטנשטיין, המאבד עצמו לדעת : היבטים הלכתיים, היסטוריים והגותיים, פרק ו': ביאורי ההלכות של מסכת שמחות בדברי הפוסקים - "המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא", עמ' 110–114
- שמואל אשכנזי, יעקב ישראל סטל (עורך), אלפא ביתא תניתא דשמואל זעירא, כרך א', ירושלים תשע"א, ערך המאבד עצמו, עמ' 246
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רבי שלום שכנא צ'רניאק, חיים וברכה, הלכות שמחות, פרק מ', סעיף א', ורשה תר"צ, עמ' רי"א ואילך, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים)
- רבי הלל פוסק, הלל אומר, יורה דעה, סי' ר"י - "המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא", תל אביב תשט"ז, עמ' של"ז, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 רד"ק, פירוש לבראשית, פרק ט פסוק ה; מהרי"ט, חידושים לכתובות קג:; יעב"ץ, לחם שמים, סנהדרין פרק י משנה א; הרב שמחה בונים מפשיסחה, רמתים צופים (על תנא דבי אליהו), עמ' 163 – 164; רבי יעקב יהושע פלק, פני יהושע, בבא מציעא נט:; ועוד רבים
- ^ יוספוס פלביוס, מלחמות היהודים, ג ח ה; ספר יוסיפון פרק עא; רבינו בחיי אבן פקודה, חובות הלבבות, שער הביטחון פרק ד; ספר הזוהר, חלק ג', דף קכ"ז, עמוד א'; רבי נתנאל בר ישעיה, מאור האפילה, עמ' סח, ועוד
- ^ רבי יוסף שאול נתנזון, דברי שאול – יוסף דעת, מהדורה תנינא, חלק ב, נא.; רבי ישראל ליפשיץ, תפארת ישראל, סנהדרין פרק יא משנה ב, יכין הערה יב; רבי יהודה אסאד, יהודה יעלה, יורה דעה, שנה; רבי אלעזר פלקלס, תשובה מאהבה, חלק ג סימן תט
- ^ רבי יחיאל מיכל לייטער, שו"ת דרכי שלום, סי' מ"א. וראו אנציקלופדיה תלמודית, ערך מאבד עצמו לדעת, כרך ל"ח, הערה 98, שכן משמע מרבי ישראל ליפשיץ, תפארת ישראל, על משנה, מסכת סנהדרין, פרק י', משנה א'.
- ^ ראו גם: רבי חזקיה בן מנוח, חזקוני, על בראשית, ט', ה'; רבי יעקב ריישר, שו"ת שבות יעקב, חלק ג', סי' י'; רבי יוסף שאול נתנזון, יוסף דעת, על שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שמ"ה, סעיף א'; חיד"א, שם הגדולים, מערכת גדולים, אות י', ערך ר"י בן הרא"ש; רבי אליהו הכהן, מדרש תלפיות, חלק א', ערך חלק לעוה"ב, ורשה תרל"ה, דף רט"ז, עמוד א', באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים); רבי יהודה אסאד, שו"ת מהר"י אסאד, חלק יורה דעה, סוף סי' שנ"ה; רבי חיים רחמים יוסף פרנקו, שו"ת שערי רחמים, חלק ב', חלק יורה דעה, סי' ל"ב; רבי שלמה קלוגר, שו"ת האלף לך שלמה, חלק יורה דעה, סי' שכ"א; רבי ברוך אפשטיין, תורה תמימה, על בראשית, ט', ה', ו"בתוספת ברכה", שם; רבי יחיאל מיכל טוקצינסקי, גשר החיים, חלק א', פרק כ"ה, הע' 1; רבי בנימין אריה וייס, שו"ת אבן יקרה, חלק א', חלק יורה דעה, סי' נ"ו; רבי יחיאל מיכל לייטער, שו"ת דרכי שלום, סי' מ"א; הרב עובדיה יוסף, שו"ת יחוה דעת, חלק ו', סוף סי' ס'; רבי אליעזר יהודה ולדנברג, אבן יעקב, סי' א', ושו"ת ציץ אליעזר, חלק ז', סי' מ"ט פרק א'; רבי משה שטינברג, שו"ת משברי ים, סי' נ"ז, אות ג'; רבי יקותיאל יהודה גרינוולד, כל בו על אבלות, חלק א', פרק ד', סי' ג, אות מ"ט.
- ^ מדרש תהלים, מזמור ק"כ, ד'.
- ^ רבי נתנאל בן ישעיה, מאור האפלה, מובא אצל רבי מנחם מנדל כשר, כרך ב', בראשית ב', פרק ט', אות ל"א, תורה שלמה, ירושלים תרפ"ט, עמ' תס"ז, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים), ושם ציין רבי מנחם מנדל כשר כי ודאי הדבר לקוח ממדרש חז"ל שהיה לפני המחבר.
- ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק י', משנה ב'.
- ^ ספר שמואל ב', פרק י"ז, פסוק כ"ג.
- ^ רבי יום טוב ליפמן הלר, תוספות יום-טוב, על משנה, מסכת סנהדרין, פרק י', משנה א'; רבי ישראל ליפשיץ, תפארת ישראל, על משנה, מסכת סנהדרין, פרק י', משנה א'; רבי אלעזר לנדא, יד המלך, על משנה תורה לרמב"ם, הלכות אבל, פרק א', הלכה י"א. וראו אצל רבי מנחם מנדל כשר, תורה שלמה, כרך ב', בראשית ב', פרק ט', אות ל"א, ירושלים תרפ"ט, עמ' תס"ז, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים). וראו גם אצל הרב אברהם שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, ערך אבוד עצמו לדעת, שהעיר על כך מדברי רבי שלום מרדכי שבדרון, שו"ת מהרש"ם, חלק ו', חלק יורה דעה, סי' מ"ט, ומדברי רבי יוסף חיים מבגדד, שו"ת רב פעלים, חלק יורה דעה, חלק ג', סי' כ"ט.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ק"ג, עמוד ב'. וראו בדברי המהרי"ט, על מסכת כתובות, שהביא את דברי הגמרא האלו כמקור לביטוי. וראו מה שדחה זאת הרב עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר, חלק ו', חלק יורה דעה, סי' ל"ו.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ז, עמוד ב'. וראו אצל רבי אלעזר לנדא, יד המלך, על משנה תורה לרמב"ם, הלכות אבל, פרק א', הלכה י"א, שהביא ראיה מגמרא זו.
- ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים, חלק ב', ספר ד', פרק א', סעיף ה', וילנה תרמ"ד, עמ' 6–7, באתר אוצר החכמה.
- ^ רבי יקותיאל יהודה גרינוואלד, כל בו על אבלות, חלק א', שבעה ימי אבילות, סעיף מ"ט, ניו יורק תש"ז, עמ' 318, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
- ^ רבי יעקב יהושע פלק, פני יהושע, על תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף נ"ט, עמוד א', ד"ה ואמר מר זוטרא.
- ^ ראו לעיל בפסקה משמעות.
- ^ הרב עובדיה יוסף, שו"ת יביע אומר, חלק ו', חלק יורה דעה, סי' ל"ו, אות ד'.
- ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים, חלק ב', ספר ד', פרק א', סעיף ה', וילנה תרמ"ד, עמ' 6–7, באתר אוצר החכמה, וראו לעיל בפסקה "מקור" להבנתו של רבי יקותיאל יהודה גרינוואלד את דברי יוסף בן מתתיהו כמכוונים לרעיון פתגם זה.
- ^ הרב משה שטרנבוך, תשובות והנהגות, כרך א', סימן תש"ד.