הנמקה (ספרות)
הנמקה בספרות היא הפעולה הפרשנית, המספקת סיבות להופעת אלמנטים בטקסט. המונח נטבע על ידי מאיר שטרנברג במאמר Mimesis and Motivation: The Two Faces of Fictional Coherence מגיליון 33 של כתב העת Poetics Today. שטרנברג טוען שהתהליך הפרשני הוא תהליך פונקציונליסטי. הקורא מאתר אלמנטים בטקסט, ומנסה להבין מדוע הם שם, איזה תפקיד הם ממלאים בטקסט. המונח מתחלק לשני סוגים בסיסיים: הנמקה מימטית והנמקה רטורית.
הנמקה מימטית והנמקה רטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנמקה מימטית היא הנמקה במונחי העולם המיוצג. כלומר, סיבתו של אירוע מסוים בעולם המיוצג היא אינהרנטית לאותו עולם. ב"החטא ועונשו" (פיודור דוסטויבסקי) הגיבור, רוצח זקנה ואת אחותה. כאשר הקורא שואל את עצמו מדוע רסקולניקוב עשה זאת, הוא יכול לספק הנמקות מחומרי העולם המיוצג: סיבות פסיכולוגיות, אידיאליסטיות, או העוני של רסקולניקוב. במקרה זה, הקורא מסביר אלמנט בעולם המיוצג באמצעות אלמנטים אחרים.
הנמקה רטורית היא הנמקה במונחי השדר. כלומר, הנמקה באמצעות פניה להשפעות והרשמים שהמחבר רצה ליצור, המסר שהוא ניסה להעביר, וכן הלאה. כאשר הקורא שואל מדוע בחר דוסטויבסקי גיבור שרוצח, הוא בוחר לנמק אלמנטים בטקסט באמצעות פניה למטרותיו המשוערות של היוצר.
בקריאה של טקסט, טוען שטרנברג, הקורא מניח שלמחבר יש כוונות מסוימות, בין אם זה מסר שברצונו להעביר ובין אם ברצונו לייצר השפעה או רושם בקורא. סיפוק נימוק רטורי לאירוע מסוים בטקסט פירושו כינון של מחבר מובלע, מבנה פרשני, שאינו המחבר ושמוסק על ידי הקורא במהלך הקריאה.
שטרנברג טוען כי מאחורי כל הנמקה מימטית בטקסט הספרותי ישנה הנמקה רטורית. כלומר, בתהליך הפרשני לא די לומר שרסקולניקוב הפך לרוצח בשל סיבות פסיכולוגיות, למשל, אלא מדוע דוסטויבסקי בחר ליצור גיבור רוצח, ומדוע הוא בחר מניע זה ולא אחר לרצח. במובן זה, אם כן, התהליך הפרשני הוא תנועה מקומה אחת של הטקסט - העולם המיוצג, והשרשרת הסיבתית המיוחדת לו - לקומה השנייה - השדר, נימוק הדברים באמצעות ניסיון להבין את מטרות הדובר.
אולם בעוד שמאחורי כל הנמקה מימטית חבויה הנמקה רטורית, לא תמיד ישנה הנמקה מימטית מאחורי כל הנמקה רטורית. ישנם חלקים בטקסט שניתן לנמק אותם רק במונחי השדר, כלומר רק בהנמקה רטורית. בסיפורים רבים, למשל, קטעי האקספוזיציה אינם מנומקים באופן מימטי, והופעתם בטקסט יכולה להיות מנומקת רק באמצעות פניה למחבר, והמידע שבכוונתו להעביר לקורא.
תפיסה זו של הטקסט היא פונקציונליסטית. בבסיסה עומדת ההנחה שהקורא מנסה למצוא כוונה בטקסט. עם זאת, אין לבלבל בין הנמקה לבין אינטגרציה, הכוללת בתוכה את ההנמקה, אולם היא רחבה ממנה.
הנמקה ריאליסטית והנמקה אסתטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאשר מדובר באופן סיפור העלילה (סדר ההצגה, הצגת נתונים או השמטתם, הדגשת חלק, חזרה, שינוי הדובר ונקודת המבט ושימוש בטכניקות ספרותיות אחרות) ולא בפירטי העלילה עצמה מקובל לדבר על הנמקה ריאליסטית מול הנמקה אסתטית.
הנמקה ריאליסטית היא הנמקה מימטית, כלומר היא מנוסחת במונחי העולם המיוצג והיא מציגה צורך עלילתי, למשל רצונה של אחת הדמויות פעולותיה או אופייה, או לפחות מתיישבת ונובעת מהעלילה, למשל הבאת תוכן של מכתב שהדמות קוראת או כותבת. הנמקה ריאליסטית היא דוגמה לכך שמאחורי הנמקה מימטית בטקסט הספרותי ישנה הנמקה רטורית, שכן אופן סיפור העלילה הוא מהגדרתו אחד הכלים המרכזיים (לצד העלילה עצמה) להעברת מסר ויצירת רושם ולא תלוי באופן חד-חד-ערכי בתוכן העלילה.
הנמקה אסתטית היא פנייה לנימוקים אומנותיים של יופי, תחושות ואווירה. היא נובעת משיקולי המחבר ולכן היא הנמקה רטורית. ההנמקה האסתטית יכולה להיות ברורה ומוגדרת, למשל ציון של פריטים הקשורים למוות בסביבתה של הדמות ללא צורך עלילתי לשם יצירת אווירה מורבידית, או עמומה ומיוחסת לאידיאלים אומנותיים.
אשליית העולם המיוצג[עריכת קוד מקור | עריכה]
במקרים רבים ניתן למצוא יצירות אמנות סיפוריות, שבהן "רואים את יד המחבר". כלומר, מקרים שבהם ברור שקטע מסוים הוכנס ליצירה על מנת לשרת את מטרותיו של המחבר, יהיו אשר יהיו. ניתן להסביר תחושה זו באמצעות המונחים "הנמקה מימטית" ו"הנמקה רטורית".
במקרים בהם לאלמנטים מסוימים בטקסט אין הנמקה מימטית, ניתן לראות את מטרותיו של המחבר. מאחר שלא ניתן לנמק הופעת אלמנטים אלו באמצעות ההיגיון של העולם המיוצג, הקורא נאלץ לנמק אותם באמצעות ההיגיון של השדר. כך, למשל, בספר "קורות טום ג'ונס, אסופי" לפילדינג, ישנם קטעים רבים בהם הדובר פונה ישירות לקורא, ודן בדמויות, בספרות ובפילוסופיה. לפניה זו לקורא אין הצדקה מימטית, שכן הדובר אינו דמות בעולם המיוצג, אולם יש לה הצדקה במונחי מטרות המחבר, האפקטים והמסרים שהוא מנסה לעביר לקורא.
במקרים אחרים, שבהם ניתן לחוש בכוונות המחבר, ניתן למצוא בטקסטים, שבהם הסיבתיות של העולם המיוצג רופפת יחסית. סיפורים המשתמשים בדאוס אקס מכינה, למשל, מכניסים לעלילת הסיפור אירוע נוסף, שאינו נובע מתוך ההיגיון הפנימי של העולם המיוצג או מתוך השרשרת הסיבתית שהוצגה לקורא. כאשר ההנמקה המימטית להופעתו של אירוע מסוים חלשה, ההנמקה הרטורית שמאחוריה גלויה יותר לעין.
רישות העולם הבדיוני[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחרי שאנו מצמצמים את היצירה למרכיבים התימטיים שלה אנו מגיעים לחלקים שלא ניתן יותר לצמצמם. החלקיקים הקטנים ביותר של החומר התימטי: "ערב ירד", "רסקולניקוב הורג את הזקנה", "הגיבור מת". וכן הלאה. הנושא של החלק שלא ניתן לצמצם אותו יותר ביצירה נקרא מוטיב: בעצם לכל משפט יש מוטיב משלו.
מוטיבים הקשורים הדדית יוצרים את הקשרים התימטיים של היצירה. מנקודת ראות זאת, הסיפור הוא לא יותר מקיבוץ של מוטיבים המסודרים בסדר הגיוני, סיבתי וכרונולוגי. העלילה היא הקיבוץ של אותם מוטיבים אבל עם השייכות והסדר שיש ביצירה המקורית. התפקיד האסתטי של העלילה הוא זה שמצביע בפני הקורא על הארגון של כל המוטיבים האלה . אירוע אמתי, שלא הפך לבידיוני בגלל המחבר, הוא זה שיוצר את הסיפור. עלילה בכללותה היא יצירה אמנותית [1].
טומשבסקי בחיבורו Thematics מונה שלושה סוגי הנמקות: הקמופוזיציונית, והאמנותית בונות את ההנמקה האסתטית; ההנמקה הריאליסטית לפי טומשבסקי נובעת מהרצון של הקורא ליצור לו אשליה או מראית עין של מציאות. הפורמליסטים הרוסים, ובהם גם טומשבסקי סיווגו את מרכיבי הטקסט לפי התפקיד המיועד להם[2].
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Robert P. Hughes, Lee T. Lemon, Marion J. Reis, Russian Formalist Criticism: Four Essays, The Slavic and East European Journal 12, 1968, עמ' 367 doi: 10.2307/304032
- ^ דינגוט, נ. חרמון, נ., "הפואטיקה של הסיפורת", כרך ב', יחידות 4-7, רמת אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1988