הזדקנות בקהילה הגאה
אוכלוסיית הלהט"בים הזקנים מורכבת מלסביות, הומוסקסואלים, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים הנמצאים בשכבת גיל 65 ומעלה. עם העלייה בתוחלת החיים, הולך וגדל מספרם של הלהט"בים הזקנים[1] . לאוכלוסייה זו ישנם צרכים וקשיים ייחודיים. להט"בים זקנים, כמו זקנים בכלל האוכלוסייה, מתמודדים עם קשיים הנובעים מגילם ומהשינוי במצבם הבריאותי, אך עבורם התמונה מורכבת אף יותר. הם סובלים מבדידות רבה, ולכן לרבים מהם יש פחות על מי להישען בזקנתם. בנוסף, הם סובלים מהדרה חברתית כפולה בשל היותם הן זקנים והן להט"בים, מתחושת דחייה בתוך הקהילה הלהט"בית עצמה, ומיחס עוין בשירותים חברתיים ובריאותיים[2].
שכיחות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעקבות עלייה בתוחלת החיים, לצד עלייה בקבלה החברתית של להט"בים, עולה גם מספרם של להט"בים זקנים[1]. אומדנים מארצות הברית לגודלה של הקהילה הלהט"בית מעריכים כי 2.4% מבני 50 ומעלה בארצות הברית הם להט"בים. אומדנים אלו מבוססים על הגדרה עצמית כלהט"ב ולא על התנהגות או משיכה מינית[3]. אוכלוסיית הלהט"ב המזדקנת בישראל מהווה פלח ייחודי בתוך האוכלוסייה הישראלית המזדקנת, אך גודלה אינה ידועה, בעוד שקיימים אומדנים ללהט"בים ישראלים בני 18-45[4]. בהנחה ששיעור הלהט"בים בישראל דומה בקרב קבוצות גיל שונות, ניתן לאמוד את היקף הלהט"בים היהודים בני 65 ומעלה, בסוף שנת 2017, כ-54,000 (לפי אומדן של הגדרה עצמית)[2].
המחקר בתחום[עריכת קוד מקור | עריכה]
עד שנות השמונים של המאה העשרים הייתה התייחסות מועטה בלבד להזדקנות של להט"בים הן בתחום המדעי והן בשיח הציבורי[5]. רק בראשית שנות התשעים של המאה העשרים חוקרים מתחום הגרונטולוגיה החלו לגלות עניין במשמעות ההזדקנות עבור לסביות, הומואים, ביסקסואלים או טרנסג'נדרים[6]. על אף שנעשים בעולם מאמצים לחקור אוכלוסייה זו ואף נוצרים שיתופי פעולה מחקריים להבנת הסוגיה, היקף הספרות המחקרית בנושא עדיין מועט[2]. הסיבה לכך נובעת מהקושי לאתר מדגם מייצג של אוכלוסייה זו, אשר מאופיינת כ"בלתי נראית" כיוון שמעטים מקרב בני הקהילה הלהט"בית, בגיל המבוגר, מוכנים להיחשף. אלה שהמסכימים להיחשף הם בדרך כלל האנשים חזקים יותר מבחינה כלכלית-חברתית, בריאים וחיים באופן עצמאי, אך אינם מייצגים את כלל האוכלוסייה הלהט"בית הזקנה[6][2]. בנוסף, רוב המחקרים נעשו על גברים הומואים (בעיקר) ונשים לסביות, לבנים, בעלי השכלה פורמלית השייכים למעמד הבינוני, ותת-קבוצות משכבות עוני או מקבוצות מיעוט אתניות או דתיות, כמו גם ביסקסואלים וטרנסג'נדרים זקנים, כמעט שלא זכו להתייחסות במחקרים[6].
אתגרי ההזדקנות של להט"בים[עריכת קוד מקור | עריכה]
האתגרים העיקריים בהזדקנות הם: בדידות, גילנות ומצב בריאותי. נמצא כי ההצלחה בהתמודדות עם אתגרי ההזדקנות עבור הומו, לסבית, ביסקסואל או אדם טרנסג'נדר תלויים ביכולת להשיג תמיכה כדי להתמודדות עם בדידות, ביכולת התמודדות עם גילנות, ביכולת לשפר את מצבם הבריאותי, וביכולת לתכנן את השנים המאוחרות יותר[7]. מן המחקרים המועטים שנעשו עולה כי האוכלוסייה הלהט"בית המזדקנת היא אוכלוסייה בסיכון הסובלת מבידוד חברתי, מתחושת דחייה בקהילה, מעוני, מתחלואה ומחשש מלפנות לקבלת שירותים.
בתוך הקהילה הלהט"בית, טרנסג'נדרים מהווים מיעוט בתוך קבוצת מיעוט והם בעלי מאפיינים שונים וייחודים. הם מתמודדים עם אתגרים קשים יותר מאשר לסביות, הומואים וביסקסואלים. הזדקנותם של טרנסג'נדרים מתרחשת על רקע היותם קבוצת שוליים חברתית, כלכלית ובריאותית. הם סובלים מבדידות רבה, מסטיגמה והדרה חברתית ברוב התחומים החברתיים, כולל תעסוקה, דיור והשכלה, וחוששים מאוד מלפנות לקבל שירותים ועזרה[2].
בדידות[עריכת קוד מקור | עריכה]
סקרים שנעשו בארצות הברית מצאו כי כ-75% מהלהט"בים הזקנים גרים לבדם, דבר שמעלה את הסיכון לבדידות. הסיכוי של גברים הומואים בני 50 ומעלה לגור לבד גבוה פי שניים מאשר של גברים הטרוסקסואלים, והסיכוי של נשים לסביות לגור לבד גבוה ב-33% מאשר נשים הטרוסקסואליות. ההסתברות שבעת זקנה לא יהיו להם ילדים שיתמכו בהם בעת מחלה או משבר גבוהה יותר מאשר בקרב הטרוסקסואלים[5].
דור הלהט"בים המזדקנים גדל במציאות שונה מזו של הלהט"בים הצעירים החיים כיום[2]. זהו דור שגדל בתקופה בה ההומוסקסואליות נחשבה לסטייה, למחלת נפש[6][2], או להתנהגויות אסורות מבחינה חוקית[2]. לא היה מקובל לחיות בזוגיות חד-מינית ולגדל ילדים במערכת זוגית כזו. נישואים חד-מיניים לא היו אפשריים הן מבחינה משפטית והן מבחינה חברתית[1]. להט"בים חייו בדילמה תמידית: האם לגלות או להסתיר את זהותם המינית. אלה שבחרו להישאר בארון ולהסתיר את נטייתם המינית לא יכלו לחשוף את חייהם לפני סביבתם הקרובה, כגון שכנים. דבר המעצים את בדידותם ומקטין את רשת התמיכה הסביבתית שלהם. אמנם להסתרה יש מחיר אישי כבד של חיים בסתר אך אפשרה שמירה על יחסים עם המשפחה. אלה שבחרו לחשוף את נטייתם המינית הסתכנו בפירוק המשפחה או בהרחקה ממנה, ובדחייה מן הסביבה. אלה שניסו לחיות חיים הטרו-נורמטיביים, לאחר שיצאו מן הארון, באופן חלקי או מלא, סבלו מדחייה או מקשרים לא טובים עם המשפחה ההטרו-נורמטיבית שהקימו ומקושי למצוא בן או בת זוג[2]. לכן, לרבים מלהט"בים זקנים חסרה תמיכה משפחתית בשל העדר צאצאים היכולים לטפל בהם בזקנתם[1] או בשל קשרים דלים או נעדרים עם משפחת המוצא[5]. בנוסף, מגפת האיידס הותירה להט"בים זקנים רבים עם מעט חברים ורשתות תמיכה מועטות. להט"בים זקנים מהווים דור שגדל בחוויה של ניכור משפחתי וחברתי שהוביל לבדידות רבה לאורך חייהם[2]. נמצא כי קשרים בין-אישיים וקשרים משפחתיים, בין אם הם קשרי דם או קשרי זוגיות, מהווים מקור מרכזי בהתמודדות עם קשיי הזקנה[5]. בניגוד לבני גילם ההטרוסקסואלים הנסמכים בעיקר על בני משפחתם לקבלת עזרה, להט"בים זקנים נסמכים יותר על חברים[8], אשר זוכים לכינוי "משפחה מבחירה"[2].
התמודדותם של טרנסג'נדרים עם בדידות בעת זקנה קשה אף יותר. עד שנת 2013 טרנסג'נדריות נחשבה הפרעה נפשית. בניגוד לגברים הומואים ולנשים לסביות אשר מתמודדים עם יציאה מן הארון, טרנסג'נדרים שואפים בדרך כלל להופיע בזהותם המגדרית החדשה ולא להצהיר על השינוי שעברו[2]. הם חווים קשיים אישיים וחברתיים על רקע זהותם המגדרית[9]. לטרנסג'נדרים יש פחות תמיכה משפחתית, חוסר קבלה רב מצד המשפחות, ולעיתים קורה כי הם נזרקים לרחוב[9]. הם נמצאו כסובלים מתמיכה חברתית נמוכה ביותר ומהפנמת בסטיגמה יותר מאשר גברים הומואים או נשים לסביות, בכל הגילים[2].
גילנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
גילנות (Ageism) מוגדרת לראשונה על ידי רוברט בטלר (1969) כ"שימוש עקבי בסטראוטיפים ובאפליה כלפי אנשים, בשל גילם המתקדם"[10] . גילנות באה לידי ביטוי בהפנמת החוויה של האדם הזקן כי הוא פחות רצוי, פחות מסוגל, פחות חשוב ופחות פופולרי. החברה המודרנית, ובמיוחד קהילת הגברים ההומואים, שמה דגש רב על נעורים וגיל צעיר[7]. להט"בים זקנים חווים גילנות מחוץ לקהילה הלהט"בית על ידי צעירים באוכלוסייה הכללית ובנוסף חווים גילנות ייחודית בתוך הקהילה עצמה על ידי להט"בים צעירים[6].
דיכוי חברתי[עריכת קוד מקור | עריכה]
תיאוריות פמיניסטיות וביקורתיות רואות בחברה מבנה היררכי המייצג ומוצג על ידי גורמים בעלי כוח בחברה לעומת שוליים מודרים ולא מיוצגים. קטגוריות זהות שונות (כגון גיל, גזע, לאום, דת, מין, מגדר, נטייה מינית, מוגבלות פיזית, הגירה, דעות פוליטיות ועוד) מעניקות או שוללות זכויות חברתיות לאותה קטגוריה. התיאוריה הפמיניסטית של הצטלבות מיקומי שוליים מניחה כי מנגנוני דיכוי אינם מתקיימים בנפרד אלא מצטלבים, והם יוצרים מצבי דיכוי ושוליות בעלי השפעה ייחודית שהיא יותר מסך מיקומי השוליות כעומדים בפני עצמם. קבוצות מסוימות בחברה סובלות מריבוי של מצבי מצוקה ושוליות[11]. להט"בים מזדקנים הם דוגמה להצטלבות מקומי שוליים: הם סובלים הן מדיכוי בשל שייכותם לקבוצת גיל מבוגר והן מדיכוי בשל נטייתם המינית. כבר בסוף שנות השבעים של המאה העשרים הצביע קימל (1978), על קשייהם הייחודים של קשישים הומואים החווים אפליה משולשת: בשל גילם הם נדחים כקשישים (גילנות), בשל נטייתם המינית הם נדחים כהומואים (הומופוביה), ובתוך קהילתם עצמה הם נדחים בשל היותם קשישים והומואים (הומופוביה מופנמת)[12].
בריאות פיזית ונפשית[עריכת קוד מקור | עריכה]
מחקרים בעולם ובישראל מצאו פערים בין מצבם הבריאותי והחברתי של להט"בים לזה של הטרוסקסואלים [13][14][3][4]. להט"בים מזדקנים נמצאו כסובלים יותר מתחלואה נפשית ופיזית מאשר הטרוסקסואלים[14].
נמצא כי לסביות, הומואים וביסקסואלים זקנים בגיל 50 ומעלה היו בסיכון גבוה יותר לבריאות נפשית לקויה, לעישון ושתייה מופרזת בהשוואה להטרוסקסואלים[7][15]. נשים לסביות וביסקסואליות נמצאו בסיכון גבוה יותר למחלות לב וכלי דם ולהשמנת יתר, וגברים הומואים וביסקסואלים נמצאו בסיכון גבוה יותר לבריאות פיזית ירודה בהשוואה למקביליהם ההטרוסקסואלים[15] . נשים לסביות מצויות בסיכון גבוה יותר לחלות בסרטן השד ובסרטן רירית הרחם[16][4] בשל מספר ביקורים נמוך יותר אצל רופא נשים לאורך חייהן ובשל מיעוט הבדיקות לגילוי מוקדם לסרטנים אלה מאשר נשים הטרוסקסואליות[4], וגברים הומואים הם בעלי שכיחות גבוהה יותר לחלות בסרטן פי הטבעת ובסיכון להידבקות בהפטיטיס B, הרפס ואיידס[16]. חלק מהמחלות אלה אינן קשורות בהכרח ובמישרין לנטייה המינית אך הסיכון לחלות בהן נובע מהתנהגויות שנפוצות בקרב להט"בים יותר מאשר בקרב הטרוסקסואלים[4]. בתחום בריאות הנפש, שיעור הגברים ההומואים הסובלים מדיכאון, מחרדה, הפרעות אכילה ואובדנות גבוה משמעותית מהשיעור אצל גברים באוכלוסייה הכללית[16].
טרנסג'נדרים זקנים נמצאו בסיכון גבוה יותר לבריאות פיזית ירודה ולמחלות נפשיות (כגון: דיכאון ולחץ), בהסתברות גבוהה יותר לשקול התאבדות ולשתיית אלכוהול מרובה מאשר זקנים סיסג'נדרים [17][2]. הטרנסג'נדרים הבוחרים לעבור ניתוח להתאמה מגדרית, עוברים תהליך ארוך וכרוך בהערכה פסיכיאטרית ובטיפולים הורמונליים, אשר מעלים את הסיכון למחלות לב, לסרטן רירית הרחם, סרטן הערמונית ועוד. בנוסף, תהליכים רפואיים וניתוחיים הקשורים להתאמה מגדרית עלולים לגרום לבעיות בתפקוד המיני. רופאים צריכים להיות רגישים במיוחד למצבם הפסיכוסוציאלי והרפואי של המטופלים הטרנסג'נדרים שלהם[16].
הקשר עם מערכות הבריאות והרווחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
זקנים להט"בים, כמו שאר הזקנים, מתמודדים בזקנתם עם פגיעה במצבם הבריאות[2]. אתגרי הזקנה מועצמים בקרב חברי הקהילה והם מתקשים לפנות לקבלת עזרה פורמלית. נמצא כי להט"בים זקנים נתקלים במחסומים לקבלת שירותי רווחה ובריאות שהטרוסקסואלים אינם נתקלים בהם[14].
על אף שנוכחותם של להט"בים שכיחה יותר ויותר בחברה, זקנים החיים בזוגיות עם בני מינם עדיין נוטים לא לחשוף את נטייתם המינית. כתוצאה מכך, הם נמנעים לעיתים קרובות לקבל טיפול ותמיכה ראויה. בנוסף, חוסר מודעות ורגישות של נותני השירותים כלפי להט"בים, תגרום להם להסתיר את נטייתם המינית, או כלל לא לפנות לקבלת שירותים אלה מחשש שיופלו לרעה או שלא יקבלו טיפול ראוי[1].
עד היום ברירת המחדל של אנשי המקצועות הטיפוליים מניחה שהאדם שמולם הוא הטרוסקסואל[16][2], והם מניחים, כמובן מאליו, שאנשים יהיו בעלי משפחות, ושהטיפול באדם זקן ייעשה על ידי בן/בת הזוג ההטרוסקסואל או ילדיו[6]. ייתכן ואחד מבני הזוג ימצא את עצמו כמטפל עיקרי של חברו או חברתו לחיים, בשל מחלה או זקנה[1]. בשל היותם בני זוג שפעמים רבות אין להם מעמד חוקי או חברתי, הם לא נתפסים באופן טבעי כמטפלים עיקריים של האדם החולה, גם כאשר מדובר בקשר זוגי ממושך. התפיסה ההטרו-נורמטיבית עשויה להוביל לדחיקת בן או בת הזוג על ידי הצוותים הרפואיים.
למרבית המחלות, כולל HIV, יש מאפיינים כרוניים, כך שמשימת הטיפול בבן או בת הזוג היא בדרך כלל ממושכת ואינטנסיבית, בדומה לטיפול באדם הזקן. להט"בים המשמשים מטפלים עיקרים בבן או בת זוג זקנים או חולים צריכים להתמודד עם משימות מורכבות הנובעות מהשילוב של זקנה, חולי ויחס עוין ממערכות הבריאות. ישנן השלכות הנובעות מההימנעות מחשיפה: זוגות מאותו מין שלא נחשפים עלולים שלא לזכות במידע, בתמיכה, בהפניה לגורמים המטפלים בצורכיהם, ועלולים לשלול מהם את האפשרות לקבל סיוע רגשי וזוגי על ידי מטפלים הידועים כ"ידידותיים לקהילה" (gay friendly). לאי- החשיפה יש השלכות גם על עצם נוכחותם של בן או בת הזוג בזירה הטיפולית, קרי שאלו לא רשומים בגיליון הרפואי כבני זוג ולכן לא יהיו שותפים באינטראקציה עם הצוות ובקבלת החלטות[1].
טרנסג'נדרים נעזרים במערכות הבריאות הן לשם קבלת טיפול הקשור לתהליך ההתאמה המגדרית, והן לשם קבלת טיפולים אחרים שאינם קשורים להיותם טרנסג'נדרים, כגון: טיפול בדיכאון, פגיעה עצמית ועוד[18]. למרות הצורך בקבלת טיפול רפואי, טרנסג'נדרים רבים נוטים להימנע מבדיקות ומעקבים רפואיים, בשל חוויות עבר שליליות במפגש עם מערכת הבריאות[19]. בנוסף, הם נחשפים לחוסר רגישות מצד צוותים רפואיים אשר לא פונים אליהם בלשון פניה על פי המגדר שהם מבקשים להשתייך אליו[20].
הקשר עם מוסדות מדיניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוסדות חברתיים כגון מערכות הדת ומערכת המשפט תומכות פחות בלהט"בים מאשר באנשים הטרוסקסואלים[7]. לדוגמה, רבים מבני הזוג מאותו המין נאלצים לצאת למאבק על זכויותיהם הלגיטימיות כגון: הזכות לקצבת שאירים, ירושה או פנסיה של בן הזוג, הזכות לימי מחלה או לימי אבל[6][1]. בנוסף, להט"בים זקנים חווים לעיתים קרובות אפליה בשירותים סוציאליים, בדיור ובמסגרות לזקנים. הם חוששים מן הצורך להיכנס למסגרת מוסדית, מכך שיצטרכו לחזור לארון או שלא יוכלו להשתלב במסגרת[2].
בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
גם בישראל קיים ידע דל למדי לגבי אוכלוסיית הלהט"בית המזדקנת[6]. שני המחקרים הראשונים שעסקו במשמעות ההזדקנות עבור אוכלוסייה זו התפרסמו ב-2011. ממצאי מחקרים אלה עולים בקנה אחד עם הספרות המקצועית בתחום, אשר הוצגה לעיל .
במחקר אחד, נמצא כי חוויית ההזדקנות של גברים הומואים ונשים לסביות בישראל מורכבת, ומשמעה לחיות תחת מעטפת של ניגודים, בין שני קצוות: בין דיכוי לבין שחרור. מחד, הם חווים דיכוי משולש (גילנות, הומופוביה והומופוביה מופנמת) כפי שמתואר לעיל. מאידך, חווים שחרור מהמאבקים בכל הנוגע לביטוי הנטייה המינית ושחרור מדפוסי הבדידות והדיכאון המתקיימים אצל אלה שלא צברו את ניסיון החיים ההומוסקסואלי בגיל צעיר יותר. דווקא אלה שנאלצו כל החיים להתמודד עם דיכוי ועם המסע הארוך אל קבלה עצמית, פיתחו כישורי התמודדות טובה והעידו על ההזדקנות כתקופת חיים טובה של השלמה עם הזהות המינית וקבלה עצמית מלאה[6].
במחקר אחר על גברים הומואים ישראלים בני 72–80, נמצא כי מערכת זוגית חד-מינית מהווה מקור מרכזי להפגת תחושת הבדידות, להקניית תחושת ביטחון ושייכות. בנוסף, נמצא כי מערכת היחסים עם "קבוצת השווים", קרי בעלי שני המאפיינים גם יחד- זקנה והומוסקסואליות, מתוארת כיחסים קרובים המספקים חוויה של אכפתיות ודאגה, רשת תמיכה חברתית ותחושת שייכות, ומהווה תחליף ליחסים משפחתיים[5].
במחקר עדכני, נמצא כי להט"בים זקנים חווים קושי חברתי רב יותר מאשר בני גילם בכלל האוכלוסייה. נמצא כי הם חוששים לפנות לשירותי בריאות ורווחה בשל יחס עוין, חוסר מודעות וידע בקרב נותני השירותים לצרכים הייחודים להם ולקשיהם, והעדר בשירותים מותאמים. לכן, ניכר הצורך בפיתוח או בהתאמה של שירותים חברתיים לזקנים להט"בים, והצורך במסגרות מגורים ייעודיות בגלל התפיסה הטרו-נורמטיביות של מסגרות רגילות לזקנים. כמו כן, ניכר הצורך בהכשרתם של אנשי מקצוע בשירותי הבריאות והרווחה[2].
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל להט"ב | ||
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 אלון, ש. ובכנר, י. (2012). להט"בים זקנים כמטפלים עיקריים בזוגות חד-מיניים. גרונטולוגיה, ל"ט(1–2), 111-126.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 יצחק שנור, איילת ברג-ורמן. צרכים של להט"בים מזדקנים. ירושלים: מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל (2019).
- ^ 1 2 Fredriksen-Goldsen, K. I., & Kim, H. (2017). The Science of Conducting Research with LGBT Older Adults – An Introduction to Aging with Pride: National Health, Aging, and Sexuality/Gender Study (NHAS). The Gerontologist, 57(Suppl1), S1-S14.
- ^ 1 2 3 4 5 וגנר קולסקו, ג., מור, ז. וברמן, ד. (2016). זרקור: צרכים רפואיים של הומואים, לסביות וביסקסואלים. בתוך מ. עינב, ל. יניב וה. אלון (עור'), זכויות הקהילה הגאה בישראל: משפט, נטייה מינית וזהות מגדרית. (עמ' 643–652) צפרירים: נבו הוצאה לאור בע"מ.
- ^ 1 2 3 4 5 ולדמן, ע., באום, נ. וסוסקולני, ו. (2011). "לא הכול ורוד": קשרים בין-אישיים ומשמעותם בקרב קשישים. גרונטולוגיה, ל"ח(1), 53-69.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 מרי-אש, א. ודורון, י. (2011). גילו גילנות בקהילה ההומו-לסבית בישראל. גרונטולוגיה, ל"ח(2–3), 107-129.
- ^ 1 2 3 4 Jones, B.E. (2001). Is Having the Luck of Growing Old in the Gay, Lesbian, Bisexual, Transgender Community Good or Bad Luck? Journal of Gay & Lesbian Social Services, 13(4), 13-14.
- ^ Stein, G. L., Beckerman, N. L., & Sherman, P. A. (2010). Lesbian and Gay Elders and Long-Term Care: Identifying the Unique Psychosocial Perspectives and Challenges. Journal of Gerontological Social Work, 53(5), 421-435
- ^ 1 2 שילה, ג. (2007). החיים בוורוד: בני נוער וצעירים הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטורנסג'נדרים. תל אביב, ישראל: רסלינג
- ^ Butler, R.N. (1969). “Age-ism: Another form of bigotry”. The Gerontologist, 9(4),243-246
- ^ קרומר-נבו, מ. וקומם, מ. (2012). הצטלבות מקומי שוליים: מסגרת מושגית לפרקטיקה של עובדה סוציאלית פמיניסטית עם נערות. חברה ורווחה, ל"ב (ג), 347-374.
- ^ Kimmel, D. C. (1978). Adult development and aging: A gay perspective. Journal of Social Issues, 34(3), 113-130
- ^ Shilo, G, & Mor, Z. (2014). The Impact of Minority stressors On the Mental and Physical Health of Lesbian, Gay, and Bisexual Youths and Young Adults. Health & Social Work, 39(3), 161-171
- ^ 1 2 3 Choi, S., & Meyer, I. (2016). LGBT aging: A Review of Research Findings, Needs, and Policy Implications. Los Angeles: The Williams institute
- ^ 1 2 Fredriksen-Goldsen, K.I, Kim, H., Barkan, S.E., Muraco, A., & Hoy-Ellis, C.P. (2013). Health Disparities Among Lesbian, Gay, and Bisexual Older Adults: Results from a Population-Based Study. American Journal of Public Health, 103(10), 1802-1809
- ^ 1 2 3 4 5 Lee, R. (2000). Health care problems of lesbian, gay, bisexual, and transgender patients. TheWestern Journal of Medicine, 172(6), 403-408
- ^ Fredriksen-Goldsen, K.I, Cook-Daniels, L., Kim, H., Erosheva, E.A., Emlet, C.A., Hoy-Ellis, C.P., Goldsen, J., & Muraco, A. (2014). Physical and Mental Health of Transgender Older Adults: An At-Risk and Underserved Population. The Gerontologist, 54(3), 488-500
- ^ Pitts, M. K., Couch, M. C., Cory, S., & Mitchell, A. (2009). Transgender people in Australia and New Zealand: health, well-being and access to health services. Feminism Psychology, 4, 475-495
- ^ Lombardi, E., & Davis, M. (2006). Transgender health issues. In D. F. Morrow & L. Messinger (Eds.). Sexual orientation and gender expression in social work practice: Working with gay, lesbian, bisexual and transgenders (343-363). New York, N.Y.: Columbia University Press
- ^ Whittle, S., Turner, L., & Al-Alami, M. (2007). Engendered penalties: Transgender and transsexual people’s experiences of inequality and discrimination. The Equalities Review (32-51). West Yorkshire, England: Communities and Local Government publications
