הדרבי של קהיר
|
הדרבי של קהיר הוא מפגש כדורגל בין שני מועדוני הכדורגל הגדולים והמצליחים ביותר במצרים, מועדון הכדורגל אל אהלי ומועדון הכדורגל א-זמאלכ. המפגש בין שני המועדונים הללו נחשב לדרבי הגדול ביותר בקהיר, המשחק הכי גדול באפריקה ואחד המפגשים הסוערים והטעונים ביותר בכדורגל העולמי.[1] לשני המועדונים הללו דומיננטיות רבה בכדורגל המצרי בפרט ובאפריקה בכלל – ביחד הן מחזיקות ב-50 אליפויות מצרים, 60 גביעי מצרים ו-13 גביעי אפריקה. למשחק זה חשיבות מעבר לחלוקה בין מחנות האוהדים בקהיר, שכן הוא יוצר חלוקה בין כל האוכלוסייה המצרית.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
היריבות בין הקבוצות נעוצה תחילה בדומיננטיות שלהן בליגה, באליפויות ובגביעים המצריים.
מצרים, שהייתה תחת שליטה בריטית, נחשפה לראשונה לתרבות הכדורגל הודות לבריטים. בשנים הראשונות של המאה ה-20 הקימו הבריטים קבוצות כדורגל במסגרת הצבא הבריטי ששיחקו והתאמנו בבסיסים הצבאיים שלהם. עד 1921 זכו הקבוצות הבריטיות בטורנירים המצריים. ב-1922 הייתה א-זמאלכ הקבוצה המקומית הראשונה שזכתה בגביע המצרי, אך הייתה זו אל אהלי ששלטה בעשור זה עם חמש זכיות בגביע הסולטן חוסיין, 4 זכיות בגביע המצרי ו-4 בליגה של קהיר.
ב-1940 עלתה היריבות בין הקבוצות שלב, כאשר א-זמאלכ שינתה את שמה ל"מועדון המלך פארוק". שינוי השם קישר בצורה ישירה את המועדון לאצולה וליוקרה המצרית, מאפיינים שלא מצאו חן בעיני אוהדי היריבה העירונית. ב-1952, לאחר הדחתו של המלך פארוק על ידי תנועת הקצינים החופשיים, הסכים מנהיג התנועה גמאל עבד אל נאצר להיות נשיא הכבוד של אל אהלי. לאחר מכן, אל אהלי נתמכה בגלוי גם על ידי אנואר סאדאת (שהיה פעיל בתנועת הקצינים החופשיים) ובהמשך, גם על ידי חוסני מובארכ וחלקה הארי של הממשלה. בעקבות התמיכה הממשלתית, יצאו אוהדי א-זמאלכ נגד אל אהלי בטענה שהם הקבוצה של הממשלה. היריבות באה לידי ביטוי בחיי היומיום בקהיר בכל הרבדים. לכל אחת מהקבוצות עיתון ומגזין משלה, ערוץ טלוויזיה משלה וההשוואה בין הקבוצות שגורה בחיי המקומיים. משפחות שלמות מתפצלות בימים של דרבי על מנת להימנע מהתלקחויות וממריבות.[2]
ברוב המדינות אתה נולד יהודי, מוסלמי או נוצרי. במצרים אתה נולד או אל אהלי או א-זמאלכ. אנשים לא ישאלו אותך לגבי הדת שלך, הם ישאלו אותך האם אתה אל אהלי או א-זמאלכ.
— עאדל עבדל ג'אפר, דוקטור לפילוסופיה באוניברסיטת אוסטרליה ונכדו של מלך מצרים לשעבר[2]
מפגשים בין השתיים נערכים במגרש נייטרלי ומתנהלים על ידי צוות שופטים שמוטס ממדינה זרה.[3] היריבות בין המועדונים פגה כאשר מדובר במשחק של הנבחרת הלאומית. ”נבחרת הכדורגל הלאומית של מצרים היא התחום היחיד עליו יש אחווה במצרים” (ואליד אל חוסייני, עיתונאי מצרי, לקראת המפגש הקריטי של מצרים מול אלג'ריה במסגרת אליפות העולם).[2]
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
היווסדותה של אל אהלי טמונה תחילה בחלומו של מוסטאפה קאמל להביס את הקולוניאליות הבריטית במצרים. מוסטאפה היה אינטלקטואל מצרי ואחד ממובילי המאבק נגד הקולוניאליות הבריטית בתחילת המאה ה-20. למען השגת המטרה הוא הקים קבוצת כדורגל של סטודנטים שייצגה גישה ליברלית ויצאה בזעם כנגד הקולוניאליזם הבריטי. באפריל 1907 חדלה הקבוצה מלהיות קבוצת סטודנטים ונערכה פגישה של צוות ההנהלה בראשו של מיטשל אינס הבריטי ששימש כנשיא המועדון בשאיפה לנצל את הקשרים שלו עם הרשויות הבריטיות.[2] משמעות השם של הקבוצה היא "הלאומי" והצבעים שלה היו בצבעי אדום שסימלו את הצבע של דגל מצרים שבמקור מבוסס על צבע הדגל של האימפריה העות'מאנית. אל אהלי קמה כקבוצה של עם, קבוצה לאומנית הנלחמת בקולוניאליזם ובשחיתות, ומטרתה הייתה לאפשר ולסייע לאדם הפשוט להתאגד מתוך מטרות לאומניות.[1] א-זמאלכ הוקמה ב-1911 על ידי עורך דין בריטי שנכח במצרים בעקבות הסכם של בלגיה עם מצרים. שם המועדון שונה מספר פעמים בהתאם לאנשים שניהלו את המועדון. ב-1940 שונה השם ל"פארוק אל אוול" על שמו של המלך פארוק. תבוסתה של מצרים במלחמת העצמאות וכן ריבוי השחיתויות מצד המלך, הובילו להפיכה צבאית ב-1952. לאחר ההפיכה שונה שם המועדון לשמו הנוכחי "א-זמאלכ" על שם רובע זמאלכ, בו התרחשה ההפיכה הצבאית, והמלך הודח מתפקידו.[2] צבעם של מדי א-זמאלכ הוא לבן, והיא נחשבה, להבדיל מאל אהלי, כקבוצה של הזרים (הבריטים) ושל האאוטסיידרים – סופרים, משוררים, אינטלקטואלים שייצגו מעמד גבוה יותר מאשר המועדון היריב.[1] אל אהלי הייתה הראשונה מבין השתיים לזכות באליפות הליגה המצרית כאשר זו נוצרה לראשונה ב-1948.[2]
אמצע המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנים שלאחר הדחתו של המלך פארוק, נשלטה המדינה על ידי מנהיגים מתוך תנועת הקצינים החופשיים שהביעו את אהדתם בגלוי לקבוצת אל אהלי. דבר שהוביל לקריאות נגדם מצד אוהדי א-זמאלכ. ב-1960 עבר האצטדיון הבינלאומי בקהיר שיפוץ מסיבי. מספר המקומות יועד ל-100,000 צופים אך בימים של דרבי נדחסו באצטדיון גם 120,000 צופים.[2] ב-1965 הפכה האיבה בין המועדונים קיצונית יותר כאשר אוהדי אל אהלי שלחו אבוקות אש לתוך יציעי א-זמאלכ לאחר פסיקה שנויה במחלוקת לגול לטובת א-זמאלכ באחד ממשחקי הדרבי. לאחר שנאצר מונה לנשיאה של אל אהלי, הפער והמחלוקת בין המועדונים הפכו ברורים וכעת ניתן היה להבחין באופן חד משמעי כי מועדון אל אהלי מייצג את הלאומניות ואילו מועדון א-זמאלכ מייצג את המלוכניות, וכעת משחקי הדרבי הפכו למוקד מרכזי לאלימות והתנגדות. ב-1966 נבלמה פעילות שכזו בעקבות הסתערות של הצבא על האצטדיון. הליגה לא חודשה כראוי במשך כחמש שנים לאחר מכן.[4] כמה שנים לאחר מכן, 1971, שוערה של אל אהלי היה שותף לתגרה במגרש לאחר שאוהדי א-זמאלכ פרצו לכר הדשא. בעקבות האירוע הזה הליגה הושבתה. מאותו אירוע החריפה היריבות בין מחנות האוהדים, עד לכדי מצב בו האוהדים הפנאטיים ביותר אסרו על בנותיהם להתחתן עם גברים שאוהדים את הקבוצה היריבה.[2]
בשנים האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחרונה סובלת א-זמאלכ מחוסר יציבות בעמדת הנשיאים והמאמנים (הוחלפו תשעה נשיאים מ-2005), בעוד אצל אל אהלי הוחלפו סך הכל שני נשיאים ב-20 השנים האחרונות.[2] בינואר 2012 קראו "האבירים הלבנים" מא-זמאלכ להפסקת אש ולהפסקת שפיכות הדמים בין מחנות האוהדים ולהתאחד למען עתידה של מצרים. בתגובה שלחו להם האוהדים האהלאווים סמיילי, שביטא הסכם פיוס ראשון בין המועדונים, שנבע משנאה ויריבות משותפת של מחנות האוהדים כנגד כוחות הביטחון.[3] בעונת 2015–2016 זכתה אל אהלי באליפות ה-38 שנה (בעלת מספר הזכיות הגדול ביותר באליפות הליגה). א-זמאלכ היא השנייה במספר הזכיות באליפויות המדינה עם 12 זכיות (האחרונה שבהן הייתה בעונת 2014–2015). בשנת 2000, הוכתרו שתי הקבוצות רשמית על ידי התאחדות הכדורגל האפריקאית כ"קבוצות המאה של אפריקה"[2] והן אף נפגשו בגמר ליגת האלופות האפריקאית בנובמבר 2020, במשחק שבו אל אהלי ניצחה בתוצאה 1-2.
רקע אידאולוגי ופוליטי ליריבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
האידאולוגיה של אל אהלי מושתתת על לאומנות ומאבק נגד הכיבוש הבריטי ואילו האידאולוגיה מאחורי א-זמאלכ מושתתת על הרעיון לאחד בין האוכלוסייה הזרה לבין המצרים. כבר מלכתחילה בהתאם למינויים המרכזיים שנעשו בכל מועדון ניתן לראות את הצד שבחר כל מועדון. סעד זגלול, שהיה פעיל חברתי פוליטי ולחם בכיבוש הבריטי, היה הראשון שעמד בראש המועדון אל אהלי, וביסס את האידאולוגיה הלאומית של המועדון. לאחר מכן תמיכתם של ראשי תנועת הקצינים החופשיים (נאצר, סאדאת ועוד) הביעה גם כן את מקומה של אל אהלי כקבוצה המייצגת את הלאומניות והפכה את המועדון לפופולרי יותר בקרב כלל העם הערבי. מנגד, שמה של א-זמאלכ בתחילת שנות ה-40 היה על שם המלך פארוק, דבר שהבליט יותר את הבדלי המעמדות והגישות בין המועדונים. מצד אחד עמדו "פשוטי העם", צעירים, סטודנטים מסורים וגאים, ומנגד עמדו הבורגנים, בני המעמד הבינוני, קציני הצבא והמנהל הבריטי ותומכי המונרכיה במצרים. הכינויים של מחנות האוהדים ייצגו את האידאולוגיה מאחורי כל מועדון. אוהדי א-זמאלכ כינו עצמם "האבירים הלבנים" – אבירים כמייצגים את האליטה ולבנים כצבע המסמל טהרה. מנגד אוהדי אל אהלי כינו עצמם "השדים האדומים" – אדום כצבע של דם המסמל אנושיות.[2]
מפגשים ידועים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הניצחון הגדול ביותר במשחקי דרבי הוא 0–6. פעמיים זו הייתה א-זמאלכ שיצאה כשידה על העליונה. הפעם הראשונה הייתה במסגרת הליגה הקהירית ב-1942, והפעם השנייה הייתה במסגרת גמר הגביע המצרי ב-1944. במאי 2002 הובסה א-זמאלכ 1–6 בידי אל אהלי. זוהי התבוסה הגדולה ביותר של א-זמאלכ במשחקי הדרבי מאז תחילתה של הליגה הסדירה ב-1948. מאז אותו דרבי מזכירים אוהדי אל אהלי לאוהדי היריבה את המשחק הזה באמצעות שירה: "אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש".[2]
אחד המשחקים הטעונים והמשמעותיים ביותר היה משחק גמר ליגת האלופות האפריקאית בנובמבר 2020.[5]
אולטראס[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרעיון להקמת ארגון אולטראס קם לראשונה במצרים מתוך השראה מהאולטראס האיטלקי. חברים בארגון אולטראס אינם עוד חבורה של מופרעים שנהנית מליצור הפרעות לשווא, אלא מדובר בחבורה של אנשים אידאולוגים שמוכנים להקדיש ממירב מאמצם וזמנם לטובת שמירה על המוניטין של הקבוצה אותה הם מייצגים.[6] לא מן הנמנע כי שתי קבוצות האולטראס המפורסמות והחזקות ביותר במצרים שייכות לשני מועדוני הפאר המצריים, אולטראס "אהלאווי" המקושר עם המועדון אל אהלי, ואולטראס ה"אבירים הלבנים" המשויך למועדון א-זמאלכ. שתי קבוצות האולטראס קמו בשנת 2007. בתקופת קיומן הראשונה עסקו קבוצות האולטראס בעיקר במכות בין מחנות האוהדים ובעידוד שנאה בין הקבוצות. לחברים בקבוצת האולטראס יש גאווה עליונה, הם הולכים עם הראש מורם, לא מדברים יותר מדי ולא מדברים עם חברי אולטראס של קבוצות יריבות.[7] עד 2011 התעמתו האולטראס של אל-אהלי וא-זמאלכ בינם לבין עצמם וכן לעיתים קרובות עם המשטרה. כמו כן עד אותה שנה יצאו חברי אולטראס למיניהם בהצהרות פוליטיות בעיקר כיחידים ופחות כקבוצה מגובשת. על מנת שלא להיות נתונים להשפעת משטרו של מובארק, החליטו קבוצות האולטראס להיות עצמאיות מבחינה כלכלית.
אולטראס תחת משטרו של מובארק[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכדורגל במצרים הוא בעל חשיבות עליונה והמשמעות שלו באה לידי ביטוי גם בפוליטיקה. ב-2005 הבין מובארק את כוחו של הכדורגל וכחלק מהאסטרטגיה שלו במהלך הבחירות באותה שנה, הוא בחר להתמקד בשני המועדונים הגדולים במדינה על מנת לקדם את מעמדו בבחירות ולהזדהות עם העם. הוא ביקר במחנות אימונים, קיבל את המנצחים בשדה התעופה ועוד.[2] כעיקרון התחלתי קבוצות האולטראס לא קמו מתוך רעיון פוליטי, אך רצף של אירועים פוליטיים הובילו אותם לתוך המערכה הפוליטית. הם הפכו יותר ויותר פוליטיים ויצאו נגד הרשויות תחת שלטונו של מובארק. מובארק ניסה באמצעות הכדורגל להסיח את דעתם של צעירים פעילים מהסוגיות הפוליטיות וטייח את השליליות שנוצרה במדינה בעקבות שלטונו. כמו כן הוא השתמש במשטרה על מנת להרתיע את הציבור מלצאת נגד שלטונו באמצעות הפחדות והשפלות. האולטראס יצאו נגד המשטר, לקחו חלק בקטטות אלימות עם שוטרים ולא מעט קיפחו את חייהם לטובת המדינה. במהרה תפסו האולטראס מקום חשוב ומשמעותי בהנהגת העם כנגד הרשויות ומשטרו של מובארק. ב-22 בפברואר 2011 הועלה סרטון ביוטיוב בו נראים מספר אירועים של התנגשויות של האולטראס עם המשטרה ואת האופן בו האולטראס מתמודדים עם כוחות הביטחון. בסרטון קראו לציבור להגיע לכיכר תחריר ביום ההפגנה (25 בינואר 2011) וכי אין להם ממה לחשוש, האולטראס בעל הניסיון יהיה שם כדי להגן עליהם.[7] ב-25 בינואר האופי הפוליטי והפעיל חברתית של האולטראס יצא לאור בצורה חד משמעית. למרות הצהרתם כי לא יצטרפו למחאה כקבוצה מאורגנת מתוך אידאולוגיה אלא רק כיחידים, נוצר מצב בו התגבשה לה קבוצת האולטראס והנהיגה את הציבור ביום המחאה הגדול במה שנקרא לימים "קרב הגמלים". קרב זה נקרא כך מפני שכוחות הביטחון המצרים נלחמו במפגינים כשהם רכובים על גמלים וסוסים, חמושים בחרבות.[8] האולטראס לקחו חלק מרכזי במהפכה כאשר הנהיגו והובילו את העם לצאת ולהפגין ולא חששו להתמודד עם השוטרים בעקבות הניסיון רצוף השנים שלהם במאבק נגדם במגרשי הכדורגל.[9]
לאחר משטר מובארק[עריכת קוד מקור | עריכה]
באחד בפברואר 2012 התרחש אחד מאסונות הכדורגל הגדולים ביותר בהיסטוריה כאשר 79 אנשים (מרביתם חברי ארגון האולטראס של אל אהלי) נהרגו ועוד רבים נפצעו בסיום המשחק בין אל אהלי ואל מסרי. יש הסוברים כי אוהדי אל מסרי, כתומכים במשטרו של מובארק, ביצעו טבח באוהדי אל אהלי מתוך נקמה להפיכה שהתרחשה שנה קודם לכן בכיכר תחריר.[10] ישנן עדויות כי כוחות הביטחון העלימו עין מכך שאוהדי אל מסרי נכנסו עם סכינים וחרבות למשחק, וכן אפשרו לאוהדי אל מסרי להגיע אל האוהדים של היריבה ולבצע בהם את הטבח. יש הטוענים[דרוש מקור] שאירוע זה הוא נקמה של כוחות המשטר באולטראס על תרומתם האדירה בהפיכה שהתרחשה שנה קודם לכן.[7] לאחר האסון הושעו כל פעילויות הכדורגל במדינה.[6] אל מסרי הושעתה מן הליגה וחזרה רק כשנה לאחר מכן לעונת 2013-2014.[11] במרץ 2012 קראו שניים מהשחקנים הבכירים ביותר בקבוצות אל אהלי וא-זמאלכ (מוחמד אבו תריכה מאל אהלי ומחמוד עבדל ראזק פדללה, המכונה "שיקבלה", מא-זמאלכ) לארגוני האולטראס להתאחד ולא להגיע למשחק הידידות בין הקבוצות כאות מחאה נגד השלטון וכן הפצירו בפני חוקרי המקרה בפורט סעיד לחקור את האנשים העומדים בראש המשטר, ולהביא את הצדק למקומו.[12]
שחקנים משמעותיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
חוסאם חסן[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך את הופעתו הראשונה בליגה ב-1985 במדי אל אהלי. כבעל מספר ההופעות השני בגודלו במדי הנבחרת הלאומית עם 178 הופעות ושיאן הכיבושים במדי הנבחרת עם 69 כיבושים, זכה חוסאם חסן לכינוי "איש הברזל". ב-1992 חזר חוסאם לקבוצה בה התחיל את הקריירה שלו, אל אהלי, לאחר שתי עונות בהן שיחק במועדונים באירופה. יחד אתו, זכתה אל אהלי ב-11 אליפויות מצרים וב-4 גביעי מצרים. ב-1998 לאחר שהוביל את נבחרת מצרים לזכייה באליפות אפריקה לאומות, עבר חוסאם ליריבה א-זמאלכ כתוצאה מבעיות משמעת בהן היה מעורב מחוץ למגרשים. חוסאם הוביל את א-זמאלכ לזכייה ב-3 אליפויות בליגה המצרית וכן לזכייה ב-2002 בליגת האלופות האפריקאית.[11]
מוחמד אבו תריכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מוחמד אבו תריכה
נחשב לאחד מ-50 השחקנים הגדולים ביבשת אפריקה בכל הזמנים. הופעתו הראשונה של מוחמד אבו תריכה בליגות המקצועניות במצרים הייתה ב-1997. ב-14 שנותיו הראשונות ככדורגלן הוא שיחק במועדון גיזה (עיר מצרית השוכנת בגדה המערבית של נהר הנילוס). לאחר מכן עבר לאל אהלי, שם זכה למוניטין והכרה של ווינר אודות לתארים הרבים שהביא למועדון וכן לנבחרת הלאומית באותה תקופה. ב-2012 העניקה התאחדות הכדורגל האפריקאית למוחמד אבו תריכה את התואר כדורגלן השנה באפריקה.[11] מוחמד אבו תריכה ניצל את מעמדו כשחקן כדורגל מוביל ולא פעם יצא בהצהרות פוליטיות, גם כשהיה על המגרש. לאחר שהבקיע שער לטובת מצרים במסגרת משחקה של הנבחרת נגד נבחרת סודאן כחלק מגביע אפריקה לאומות 2008, הרים מוחמד אבו תריכה את חולצתו וחשף כיתוב על חולצתו בו הוא מביע תמיכה בפלסטינים בעזה.[13] במסגרת הגמר של אליפות אפריקה באותה שנה, ניצחה מצרים את נבחרת קמרון בתוצאה 0–1, הודות לשער של מוחמד אבו תריכה בדקה ה-76. כתוצאה מכיבוש השער, זכה מוחמד לעידוד ופרגון מאוהדי א-זמאלכ, מחזה שנחשב מאוד נדיר.[1]
אחמד חסן[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – אחמד חסן
בעל מספר ההופעות הרב ביותר בנבחרת מצרים, עם 184 הופעות במדי הנבחרת הלאומית. הודות לכישרונו יצא אחמד חסן לשחק מחוץ לגבולות מצרים, במועדונים בטורקיה ובבלגיה. שנה לאחר שחזר למצרים, ב-2008, זכה אחמד חסן יחד עם מועדון אל אהלי באליפות (2009) וכן גם בשנתיים לאחר מכן. אחמד חסן זכה עם נבחרתו ב-4 גביעי אפריקה לאומות. ב-2011 עבר ליריבה העירונית א-זמאלכ, עימה זכה בגביע המצרי ב-2013.[11]
סטטיסטיקות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאזן המפגשים בין המועדונים[עריכת קוד מקור | עריכה]
| טורניר | סה"כ | ניצחון של אל אהלי | תוצאות תיקו | ניצחון של א-זמאלכ |
| אליפות ליגת העל המצרית | 115 | 43 | 47 | 25 |
| הגביע המצרי | 31 | 16 | 5 | 10 |
| הסופר קאפ המצרי | 5 | 2 | 2 | 1 |
| ליגת האלופות האפריקאית | 9 | 6 | 3 | 0 |
| הסופר קאפ האפריקאי | 1 | 0 | 0 | 1 |
| סה"כ | 161 | 67 | 58 | 36 |
תארים[עריכת קוד מקור | עריכה]
| אל אהלי | טורנירים | זמאלכ | |
|---|---|---|---|
| לאומיים | |||
| 42 | ליגת העל המצרית | 12 | |
| 36 | הגביע המצרי | 27 | |
| 11 | הסופר קאפ המצרי | 4 | |
| 7 | גביע סולטן חוסיין (לא פעיל) | 2 | |
| 16 | ליגת קהיר (לא פעילה) | 13 | |
| 1 | אליפות הרפובליקה הערבית המאוחדת (לא פעילה) | 0 | |
| 1 | גביע הקונפדרציה המצרי (לא פעיל) | 0 | |
| 0 | ליגת אוקטובר (לא פעיל) | 1 | |
| 114 | במצטבר | 59 | |
| ביניבשתיים ובינלאומיים | |||
| 9 | ליגת האלופות האפריקאית | 5 | |
| 1 | גביע הקונפדרציות האפריקאי | 1 | |
| 6 | הסופר קאפ האפריקאי | 4 | |
| 1 | אליפות מועדונים אפרו-אסייתים (לא פעילה) | 2 | |
| 4 | הגביע האפריקאי למחזיקות גביע (לא פעיל) | 1 | |
| 21 | במצטבר | 13 | |
| 135 | סך הכל במצטבר | 72 | |
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 Montague, James (2008-07-18). "The world's most violent derby: Al Ahly v Zamalek". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2017-03-23.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 Onwumechili, Chuka, and Gerard Akindes, Identity and nation in African football: Fans, community and clubs., Springer, 2014
- ^ 1 2 "Pitched Battles: The Role Of Ultra Soccer Fans In The Arab Spring – Analysis". Eurasia Review (באנגלית אמריקאית). 2012-12-24. נבדק ב-2017-03-23.
- ^ "FourFourTwo's 50 Biggest Derbies in the World, No.10: Al Ahly vs Zamalek". FourFourTwo (באנגלית). 2016-04-29. נבדק ב-2017-03-23.
- ^ נדב יעקבי, אם כל הדרבים: מי תהיה אלופת אפריקה?, באתר ynet, 25 בנובמבר 2020
- ^ 1 2 Woltering, Robbert, Unusual Suspects:“Ultras” as Political Actors in the Egyptian Revolution, Arab Studies Quarterly 35.3 (2013): 290-304
- ^ 1 2 3 Jerzak, Connor T, .Ultras in Egypt: state, revolution, and the power of public space, Interface: A Journal For and About Social Movements 5.2 (2013): 240-262
- ^ El-Zatmah, Shawki, From Terso into Ultras: the 2011 Egyptian revolution and the radicalization of the soccer’s Ultra-Fans, Soccer & Society 13.5-6 (2012): 801-813
- ^ Montague, James (2012-02-02). "Egyptian football: a hotbed of rivalries, antagonism and politics". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2017-03-23.
- ^ Tuastad, Dag, From football riot to revolution. The political role of football in the Arab world, Soccer & Society 15.3 (2014): 376-388
- ^ 1 2 3 4 Parrish, Charles, and John Nauright, Soccer around the world: a cultural guide to the world's favorite sport, ABC-CLIO, 2014
- ^ Elgohari, Mohamed, The Ultras Political Role and the State in Egypt, Diss. New York University, 2013
- ^ Aulaqi, Arwa, Muslims, Soccer, and the Politics of National Identity, 2008