גנבה (משפט עברי)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גנבה
(מקורות עיקריים)
מקרא שמות, כ"ב, ג'; ויקרא, י"ט, י"א
משנה תורה ספר נזקים, הלכות גניבה, פרק א'
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה רל"ט, לאו רמ"ד
ספר החינוך, מצווה נ"ד, מצווה רכ"ד
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

איסור גנבה הוא מצוות לא תעשה מתוך תרי"ג מצוות לפיו אסור לקחת חפץ מבעליו בחשאי. בשונה מאיסור גזל שנעשה בגלוי בכוח הזרוע, גנבה נעשית בהיחבא ללא ידיעת דעת הבעלים.

דיני הגנבה והגזל שונים בפרטי דיניהם, כגון בתשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמישה שאינם נוהגים בגזל.

איסור הגנבה הוא אחת משבע מצוות בני נח[1].

מקור האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקור לאיסור גנבה הוא מהנאמר בתורה: ”לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ”[2]. למרות שגנב עבר איסור מהתורה אינו נענש במלקות, היות שבאפשרותו וחובתו להשיב לבעלים את אשר גנב – הרי הוא לאו הניתק לעשה[3].

תשלומי כפל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – תשלומי כפל

דין מיוחד שנאמר בגנבה ואינו קיים בגזילה, הוא חיוב כפל, לפיו אדם שגנב ונמצאה הגנבה בידו, חייב לשלם פי שניים משויי החפץ שגנב, דין זה נלמד מהכתוב: ”אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר עַד שֶׂה חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם” (ספר שמות, פרק כ"ב, פסוק ג').

תשלומי ארבעה וחמישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – תשלומי ארבעה וחמישה

דין נוסף הנאמר בגנבה, שאם החפץ הגנוב היה שור או שה, והגנב מכר או שחט אותו, צריך הגנב לשלם לבעלים "תשלומי ארבעה וחמישה". פירוש הדבר, שאם גנב שה צריך לשלם פי ארבעה משוויו, ואם גנב שור פי חמישה. דין זה נאמר דווקא בגנבה, אך בגזילה לעומת זאת אין דין תשלומי כפל או תשלומי ארבעה וחמישה.

החילוק בין גנב לגזלן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד מבואר שגנב הוא הלוקח ממון מאחר, אך מפחד מאנשים בשעה שעושה זאת, ולכך בדרך כלל יעשה את מעשיו בלילה, גזלן לעומת זאת יעשה את מעשיו לעין כל בכוח הזרוע[4].

וכך כתב הרמב"ם[5]: "איזה הוא גנב? זה הלוקח ממון אדם בסתר ואין הבעלים יודעין, כגון הפושט ידו לתוך כיס חברו ולקח מעותיו, ואין הבעלים רואין, וכן כל כיוצא בזה. אבל, אם לקח בגלוי בפרהסיא בחוזק יד, אין זה גנב, אלא גזלן. לפיכך, ליסטים מזוין שגנב, אינו גזלן, אלא גנב, אף על פי שהבעלים יודעים בשעה שגנב".

חומרת הגנבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד נתנו טעם מדוע החמירה התורה בעונשו של הגנב יותר מהגזלן בחיוב כפל וארבעה וחמישה:

שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מגזלן אמר להן זה השוה כבוד עבד לכבוד קונו וזה לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו כביכול עשה עין של מטה כאילו אינה רואה ואוזן של מטה כאילו אינה שומעת

גנבת דעת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – גנבת דעת

גנבה נוספת שאיסורה מוזכר בתלמוד, היא גנבת דעת, כגון להטעות את הזולת ולגרום לו לחשוב באופן מוטעה דבר מסוים, או לתת רושם מוטעה על הכוונות האמיתיות כלפיו.

איסור גנבת דעת הוא דווקא כאשר האדם גורם במעשיו לגנבת דעת ועושה מעשה מיוחד לשם כך, אבל אם השני טועה מדעתו וחושב שהלה עשה בשבילו מעשה מיוחד, ללא שהעושה עשה פעולה כדי שיחשוב כך, אין בכך איסור גנבת דעת.

גנבת דברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ירמיהו הנביא הגדיר "גניבת דברים", את אלו שאומרים דברי אחרים בשם עצמם:

לָכֵ֛ן הִנְנִ֥י עַל־הַנְּבִאִ֖ים נְאֻם־יְהֹוָ֑ה מְגַנְּבֵ֣י דְבָרַ֔י אִ֖ישׁ מֵאֵ֥ת רֵעֵֽהוּ׃

התלמוד הירושלמי מביא כדוגמה ל"גניבת דברים" את חנניה בן עזור שאמר את נבואת ירמיהו בשם עצמו. במשך לכך, המשפט העברי נוטה להגדיר פגיעה בקניין רוחני "גניבת דברים"[6].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.