בתי בושת במחנות הריכוז של גרמניה הנאצית
במלחמת העולם השנייה הקימה גרמניה הנאצית בתי בושת במחנות הריכוז על מנת ליצור תמריץ לאסירים לשתף פעולה. בסופו של דבר בתי הבושת שימשו בעיקר את הקאפו, משום שאסירים רגילים היו בדרך כלל תשושים מדי ונזהרו מחשיפה לתוכניות האס אס. בסופו של דבר, בתי הבושת במחנה לא הביאו לעלייה ניכרת ברמת הפריון בעבודה של האסירים.
הנשים שאולצו להיכנס לבתי הבושת הללו הגיעו בעיקר ממחנה הריכוז ראוונסבריק.[1] ההערכה היא שלפחות 34,140 אסירות אולצו לעבדות מינית במהלך שלטון הרייך השלישי.[1]
תפעול[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית הבושת הראשון הוקם במאוטהאוזן בשנת 1942. לאחר 30 ביוני 1943 החל להתקיים בית בושת במחנה אושוויץ, והחל מ-15 ביולי 1943 בבוכנוואלד. במחנה הריכוז נוינגמה הוקם בית בושת בתחילת 1944, ובדכאו במאי 1944, של דורה-מיטלבאו בסוף הקיץ של 1944, ושל זקסנהאוזן ב-8 באוגוסט 1944. ישנם תאריכים סותרים לבית הבושת בפלוסנבירג: מקור אחד טוען בקיץ 1943, ואחר קובע שהוא לא נפתח לפני 25 במרץ 1944.
בתי הבושת במחנה נבנו בדרך כלל כצריפים מוקפים בגדר תיל, עם חדרים בודדים קטנים לעד 20 אסירות, בהשגחת נשים בשורות הנאצים. הנשים הוחלפו בתדירות גבוהה עקב תשישות ומחלות, ובדרך כלל נשלחו אל מותן מאוחר יותר.[2] בתי הבושת היו פתוחים רק בשעות הערב. הנשים הותאמו ללקוחות על ידי איש אס אס. חלק מהנשים עברו עיקור בכפייה וכן הפלות כפויות, שגרמו לרוב למוות.[1]
ישנן עדויות (שנויות במחלוקת במקצת) שבחלק מבתי הבושת, ייתכן שלנשים היו קעקועים על החזה שלהן שאומר פלד-הורה ("זונת שדה").
נושא הזנות הכפויה במחנות נרמז בזיכרונותיהם של הניצולים כבר ב-1972, כאשר יצאה לאור המהדורה הראשונה של ספרו של היינץ הגר. עם זאת, הנושא נשאר ברובו טאבו במחקרי הנאציזם עד אמצע שנות ה-90, כאשר פרסומים חדשים של חוקרות שברו את השתיקה.
לעיתים פיתה האס אס נשים לשרת בבתי הבושת על ידי הבטחה שיקבלו יחס אנושי יותר או הפחתת עונשן הבלתי מוגבל.
הומוסקסואלים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – רדיפת הומוסקסואלים בגרמניה הנאצית
בנוסף לשימוש בבתי בושת במחנות כאמצעי לשלוט באסירים, לעודד שיתוף פעולה ולמנוע מהומות ובריחות, היינריך הימלר התכוון שישמשו אותם כאמצעי ללמד לאסירים משולשים ורודים (הומוסקסואלים). הגר טוען כי הימלר הנחה שכל האסירים ההומוסקסואלים יגיעו לביקורי חובה בבית הבושת במחנה פעם בשבוע כאמצעי "לרפא" אותם מההומוסקסואליות שלהם.
בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסרט התיעודי הצרפתי "לילה וערפל" הזכיר את קיומם של בתי בושת במחנות ריכוז כבר בשנת 1955. סרט זה, של הבמאי אלן רנה, כלל קטעים מקוריים נרחבים של המחנות והתבסס על ראיונות עם ניצולים. בתי בושת של מחנות ריכוז גרמניים הוצגו מחדש גם בסרטי ניצול נאציים בדיוניים שנעשו בשנות ה-70 כמו אילסה, היא הזאב מהאס.אס (אנ'), האורגיה האחרונה של הרייך השלישי (אנ'), מחנה הניסויים של ה-SS (אנ') ומחנה האהבה הנאצי 27 (אנ'). דוגמאות לספרות ישראלית בנושא כוללות את ספרו של הסופר יחיאל די-נור, בית הבובות ואת סדרת ספרי סטאלג.[3][4]
הסופר הצ'כי ארנושט לוסטיג כתב רומן בשם עיניים ירוקות מקסימות, המספר את סיפורה של ילדה יהודייה בת 15 שגורשה למחנה ונאלצה לשרת בבית בושת במהלך מלחמת העולם השנייה. בדרמת הטלוויזיה האוסטרלית המתרחשת בשנות ה-50, מקום לקרוא לו בית, הדמות הראשית, שרה אדמס, היא אוסטרלית שהתגיירה ונכלאה במחנה הריכוז ראוונסבריק לפני שנאלצה להיכנס לבית בושת במחנה.[5]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רויטרס, ספר חושף: כך פעלו בתי הבושת במחנות הנאצים, באתר ynet, 17 באוגוסט 2009
- נזכור ולא נשכח אונס של נשים יהודיות בשואה - ד"ר ענת גור - חכמת נשים-ד"ר ענת גור, באתר חכמת נשים-ד"ר ענת גור, 3 באוקטובר 2014
- דליה קרפל, אכן תמונות קשות, באתר הארץ, 4 ביולי 2007
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 Nanda Herbermann, The Blessed Abyss: Inmate #6582 in Ravensbrück Concentration Camp for Women, Wayne State University Press, 2000, ISBN 978-0-8143-2920-7. (באנגלית)
- ^ Wollheim Memorial, www.wollheim-memorial.de
- ^ : IKONEN : article Marcus Stiglegger Beyond Good and Evil? Sadomasochism politics cinema 1970ies The Night Porter Sadiconazista, www.ikonenmagazin.de
- ^ Sterngast, Tal (2007-08-05). "Doku: Schultzes Hündin". Die Tageszeitung: taz (בגרמנית). ISSN 0931-9085. נבדק ב-2022-05-03.
- ^ Rabinowitz, Dorothy (2014-12-12). "Review of 'A Place to Call Home': High Drama From Down Under". Wall Street Journal (באנגלית אמריקאית). ISSN 0099-9660. נבדק ב-2022-05-03.
