תולדות מלחמת העצמאות (ספר)
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: איכות ירודה.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: איכות ירודה. | |
 | |
| הכריכה הקדמית של כרך ראשון | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | אורי מילשטיין |
| סוגה | תולדות ישראל |
| הוצאה | |
| הוצאה | שרידות |
| תאריך הוצאה | 1993 |
| מספר עמודים |
|
| קישורים חיצוניים | |
| הספרייה הלאומית | 001071627 |
תולדות מלחמת העצמאות היא סדרה בת ארבעה כרכים מתוך שנים עשר (עתידיים) שנכתבו על ידי הסופר אורי מילשטיין. בסדרה סוקר מילשטיין ומנתח את האירועים הישירים שקדמו להחלטת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, ואת אלה שהתרחשו לאחריה עד מחצית חודש אפריל 1948.
הליך העבודה על הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]
המחבר מסתמך על חומרים שהועמדו לרשותו מארכיוני מערכת הביטחון, ארכיוני המדינה, הארכיון הציוני, מגנזך המדינה הבריטי ועל סמך עדויות המשתתפים באירועים, ובכך הצליב מילשטיין את הנתונים והוציאם לאור בספר. טרם הדפסת הסדרה, איפשר מילשטיין לאלה שהחומר מתייחס אליהם לעיין בחומר הכתוב, בהם ראשי הצבא ומערך הביטחון מאותו הזמן, אשר היו בחיים בעת הוצאת הספר לאור. הוא קיים עימם מפגשים יומיומיים על מנת לאמת את האירועים, ולהצליב העדויות על פיהם. שחרף כל זאת, כאשר חיבורו הוצג לעין כל היו שטענו כי הצגת האירועים וניתוחם לוקה בחסר.
כרך ראשון: המאבק על מטרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכרך הראשון של הסדרה מתחיל בעת ביקורו של דוד בן-גוריון בקורס השתלמות למפקדים בכירים של ההגנה בג'וערה יחד עם המפקדים הבכירים של ההגנה בשנת 1943, בה מציג בן-גוריון בפני הנוכחים שאלה: "עכשיו הגידו לי. מהי מטרתנו? לשם מה אנחנו מקיימים קורס זה במאמצים כה רבים, ואתם עוברים אותו בתנאים כה קשים? מה תכלית פעילותינו הנוכחית בארץ ישראל?" הנוכחים השיבו תשובות שונות, אך לטעמו אלה לא סיפקו אותו. כתגובה לכך אמר בן-גוריון באקט של יאוש למפקד ההגנה משה סנה: "אף אחד לא אמר שמטרתנו היא מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל". מטרת הסופר בהצגת הסצנה היא בחידוד ההכרה שרק דוד בן-גוריון הכיר במטרה, זה הדבר שהניע אותו לחתור לניצחון רעיון העצמאות היהודי, אליה כיוון את כל תשומת לבו.
מילשטיין עובר לתאר את התקופה שקדמה להקמת המדינה וסוקר את האירועים אשר הובילו להקמתה או פגעו במימוש הרעיון. כדוגמה לכך מציג מילשטיין את הדיונים בלונדון בין הממשל המנדטורי ונציגי הסוכנות היהודית בארץ ישראל שהיו ממנהיגי היישוב, עבור לעמדת מדינות ערב, וכן את הרקע של ערביי ארץ ישראל ואת המעורבות של מדינות ערב השכנות בתקופה שקדמה להקמת המדינה. בהתאם מציג הסופר את מסקנתו כי הנהגתו של המופתי מסייעת לתהליך הקמת המדינה, שכן הוא גורם שלילי בהתארגנות היישוב הערבי.
הספר ממשיך בתיאור הכנותיו של דוד בן-גוריון להקמת צבא ההגנה לישראל בארגון ובחימוש שיתאימו למלחמה הצפויה על הקמת המדינה, מציג את מהות היחסים עם ארגוני המחתרות אצ"ל ולח"י, את פעילות השירותים החשאיים שהיו מרושתים היטב בממשל הבריטי ואצל ערביי ישראל ובכך קיבלה הנהלת היישוב מראש את המידע שהיה דרוש לה. כמו כן מתאר מילשטיין את המאבק לעיצוב דמותו של הצבא הישראלי שהתנהל בין דוד בן-גוריון לבין ראשי ההגנה וראשי מפלגות. לטענתו ניסה בן-גוריון להוביל את הצבא ממיליציה לצבא סדיר. לאור כך העדיף בן-גוריון בפיקוד את יוצאי הצבא הבריטי בעלי הניסיון ממלחמת העולם השנייה.
כרך זה מסתיים בנושא "חלקות העוגה הלאומית" - עד כמה ראשי היישוב היו מוכנים להקציב אמצעים על מנת לממן את ההכנות למלחמה הלא-נמנעת. הפרקים האחרונים דנים ביחס המעצמות החזקות ארצות הברית וברית המועצות להקמת מדינת ישראל, ואת יום ההצבעה על החלטת האו"ם ב-ב-29 בנובמבר 1947, וכן בסוגיית "מחירם של חסידי אומות העולם" אשר תמכו בהחלטת האו"ם על הקמת מדינת ישראל.
כרך שני: החודש הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכרך השני סוקר את החודש הראשון לאירועים, לאחר החלטת החלוקה, מ-29 בנובמבר 1947 עד 14 בינואר 1948.
האירוע הראשון ברשימתו של מילשטיין הוא לא כמקובל ההתקפה על אוטובוס 2094 אלא פגיעה של מכונית ערבית בצעירים מחטיבת עציוני ברחביה. האירועים הנוספים קשורים בפגיעות התחבורה הציבורית, ה"חוליה החלשה", אשר הערבים ניסו לפגוע בה. האוטובוסים של אגד התארגנו לנסוע בשיירות מהשפלה לירושלים. פגיעות בתחבורה היו בסביבות באר שבע, בדרך לנגבה, ובמסעף חולדה. ראש אגף המבצעים יגאל ידין מפרסם "הוראות לתכנון הבטחת התחבורה". שיירות האוטובוסים לגוש עציון נפסקות. השיירה לבן שמן הותקפו. השיירות בדרך לבירה הותקפובהתמדה.
בירושלים המון ערבי משתלט על המרכז המסחרי, בלא שימוש בנשק חם. הסחורות נבזזו והועלו באש. בגוש דן פעילות נרחבת של הכפרים הערביים: כפר סלמה ואחרים נגד שכונת התקווה ונגד כפר אז"ר. בגבול יפו-תל אביב ושכונות בגבול יפו סופגים יריות מצלפים ביום ובלילה.
אצ"ל ולח"י נוקטים בפעולות תגמול: בירושלים מפוצץ קולנוע ומוסך. פעולה נוספת נגד בתים בשועפאט ובאזור המרכז. פשיטה על הכפר טירה במשולש ועשרות ערבים נפגעים. התקפה נערכת בשער שכם עם עשרות נפגעים. רימונים נזרקים לבתי קפה ערבים ביאזור וביפו.
באזור חיפה מתרחשים סבבים של פעולות תגמול: 39 יהודים נרצחים בבית הזיקוק במפרץ חיפה כתגמול לזריקת מטען חבלה על פועלים ערבים. בתגובה נגדית, נכבש בלד א-שיח' (אחר כך תל חנן והיום כלול בתחומי העיר נשר).
התקפות מסיביות על גוש עציון:
- 300 ערבים תקפו שיירה לגוש. בתגובה הותקפו רכבים ערבים שנסעו בכביש לחברון.
- ביום 14 בינואר 1948 התקפה רבתית על יישובי גוש עציון. יותר מ-200 ערבים נהרגו ו-3 יהודים נהרגו, 9 פצועים. בעקבות ההתקפה, מחלקת הל"ה יצאה מירושלים להביא סיוע לגוש.
בגליל יש פעילות מסוריה אך בעיקר מערביים מקומיים: התקפה על כפר סאלד ועל עין זיתים. בנגב הוצב הגדוד השביעי של הפלמ"ח ומונה מפקד לכל גזרת הנגב.
אחד מממצאי אורי מילשטיין בכרך זה היה כי "רוב אנשי הש"י העריכו כי הערבים ישלימו עם תוכנית החלוקה וזו הייתה אחד הסיבות להערכות הלקויה לקראת המלחמה. "רובם לא הביאו בחשבון את השפעת מדינות ערב על ערביי ארץ ישראל ולא ניתחו נכון את השפעת ה"פלסטינות" כגורם לאומי-מרכזי בעולם הערבי... כמו 26 שנה לאחר מכן במלחמת יום הכיפורים" (עמ' 25). היו גם שהעריכו שמדינות ערב, מלבד הלגיון הערבי, לא יבואו לעזרת ערביי ארץ ישראל.
הספר דן בנושא שכבר החל בו בכרך הראשון והוא השפעת הרקע התנועתי של הנהגת היישוב: תנועת הפועלים מצד אחד וה"אזרחים" מצד שני על ניהול המערכה הצבאית ועל הרכב ההנהגה הביטחונית. כך למשל בתל אביב, העירייה ה"אזרחית" עמדה מאחורי מפקד מחוז הנאמן לה ובקשה להגיע להסדר עם ערביי יפו על מנת למנוע פגיעה אנושה בענף הפרדסנות.
כרך שלישי: הפלישה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכרך השלישי סוקר את תחילת הלחימה בארץ ישראל לאחר ה"יריות הראשונות". הנושא המרכזי של הכרך הוא פלישת הערבים מהמדינות השכנות לעזרת התושבים הערבים בארץ. לערביי הארץ יש שני מנהיגים המנהלים את המערכה נגד היישוב היהודי: המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני ו-פאוזי קאוקג'י, מפקד צבא ההצלה.
המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, בתוקף מעמדו גיבש סביבו את הנהגת הוועד הערבי העליון ולמעשה היה אמור לעמוד בראש המערכה. לעומתו, פאוזי קאוקג'י, הועמד על ידי הליגה הערבית בראש צבא ההצלה, שהיה כח של מתנדבים ערבים עיראקים, סורים ודרוזים שהוקם בסוריה כדי לסייע לערביי ארץ ישראל. בעצם מינוי קאוקג'י כמפקד צבא ההצלה היה משום קריאת תִּגָּר של ממשלות ערב על מנהיגותו של המופתי.
התקופה הנסקרת בכרך זה היא מיום 15 בינואר 1948, כאשר הטייס עזר ויצמן יחד עם ארבעה טייסים אחרים, הטיל אספקה לגוש עציון ועד ליום 1 באפריל 1948 כאשר חיילים בריטים ירו לעבר בתי היהודים ברובע היהודי בעיר העתיקה. במשך כל התקופה נמשכת "מלחמת הדרכים" לירושלים וליישובי הדרום בעיר. מפורטת המערכה על טירת צבי שסיכומה היה "הרושם על הסביבה, גם על היהודים וגם על הערבים - כביר".
הפרק הראשון זועק את גורל הל"ה וכותרתו "הפצועים הולכים למוות". הוא מנתח את מה שהתרחש ורואה באירוע את כל מרכיבי הטרגדיה הקלאסית: קטסטרופה שאין מפלט ממנה, קרב חסר סיכוי, טוהר נשק עד אבסורד, חטא ההיבריס, וכישלון קטן המוביל לכישלון גדול. הוא מסכם: במלחמת העצמאות היו פרשיות גבורה עם סממנים טרגיים, בפרשת הל"ה נמסכו כולם. ההגנה נטלה יוזמה והחליטה על 35 פעולות תגמול כנקמה על רצח הל"ה. אחת מהן המתוארת בספר היא ההתקפה על הכפר הערבי "סעסע".
הפרק השני מתמקד בנושא הספר: "הפלישה הראשונה". מדינות ערב לא יכולות לפלוש לארץ כל עוד הבריטים מצויים בה. הכוח היחידי שהיה ברשות ערביי ארץ ישראל היה השבאב - צעירים שלא התמסדו מבחינה כלכלית, מגיל 16 עד 40. מבצעי הגיוס נכשלו. שרות הידיעות של ההגנה גילה כי כנופיות לא גדולות חדרו לארץ ומאות מתאמנים בבסיסי צבא ההצלה בסוריה. האימון כלל גם ירי מתותחים. פאוזי קאוקג'י בדק האם הערבים המקומיים מסוגלים לספק מזון לצבא של 20,000 חיילים. היעד של צבא ההצלה היה "להשאיר את מעמדה הסופי של ארץ ישראל פתוח למשחקי הכוחות של הבין-ערבי". ב-28 בינואר דיווח הש"י כי חדרו לארץ 1,200 לוחמים מצבא ההצלה. בן-גוריון אינו מזלזל בהם וטוען שאלו חטיבות צבאיות. עדכון הנתונים העלה את אומדן הלוחמים ל-17,000. שגרירות ארצות הברית בדמשק ערה למתרחש ובעקבות זאת היא מגיעה למסקנה כי "הקמת המדינה אינה אפשרית". מסכם אורי מילשטיין "השפעתו של צבא ההצלה הייתה רבה יותר מכוחו הממשי אבל את המטרה, לבטל את הקמת המדינה בלי התערבות הצבאות הערבים הסדירים " קרובה להשגה.
בוצעו שורה של פיצוצי מכוניות תופת על ידי היהודים: ב"סאריה" - יפו, ליד שער יפו בירושלים, בעיר התחתית של חיפה ובמלון "סמיראמיס" בקטמון. הפעולה האחרונה שהייתה של ההגנה, עוררה את רוגזו של דוד בן-גוריון והוא התנצל עליה בפני הנציב העליון. וכתגובה, מכוניות תופת ערביות התפוצצו בירושלים: בית פלסטיין פוסט, ברחוב בן-יהודה ובחצר המוסדות הלאומיים.
הספר מתאר את הלוגיסטיקה של המלחמה ואת מערכת הפיננסים המלווה אותה. נשק מיוצר בארץ לסוגיו, רכישת נשק ממדינות חוץ מתבצעת באופן שוטף, כולל תחבולות אין ספור, שנועדו להתגבר על האמברגו האמריקאי. העסקה הצ'כית מסוכמת. מסכם מילשטיין: "הרכש העיד על היוזמה וכושר האלתור של ההגנה". פרק מיוחד במינו דן "מגש הכסף (כסף ממש) וספסרי העת" - אספקט שאינו מחמיא בשעת מלחמה.
פרק מיוחד מוקדש לשאלת ירושלים. היהודים ראו בה את סמל שיבת ציון, ראשי היישוב השלימו עם הבינאום שלה. תשומת לב מיוחדת ניתנה לאיוש תפקידים בעיר. נעשו בה מבצעים צבאיים והעיר הוכנה למצור. "בן-גוריון חשש מהתמוטטות יהודי ירושלים. הוא חשש שכניעתם עלולה למנוע את הקמת המדינה היהודית". מכאן המאמץ הרב שהושקע על שמירת הקשר לעיר. הרובע היהודי החזיק מעמד. הספר מסיים בתיאור סיום תפקידם של ארגוני האצ"ל והלח"י.
כרך רביעי: ממשבר להכרעה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכרך הרביעי מתאר את המשבר העמוק ביותר אליו נקלעה ה"המדינה שבדרך". ב-19 במרץ 1948, היום המכונה על ידי אורי מילשטיין יום ששי השחור, הודיעה ארצות הברית - בפומבי - כי היא נסוגה מתוכנית החלוקה. ראשי הצבא האמריקאי העריכו כי לשם כפיית התוכנית יהיה צורך לשלוח לארץ ישראל שמונים עד מאה וששים אלף חיילים אמריקאיים. "לארצות הברית לא היה אז כח צבאי פנוי כזה והנשיא טרומן לא היה מעז לשלוח חיילים רבים כל כך מעבר לים, למלחמה שאינה של ארצות הברית" (עמ' 55).
הסיבה לנסיגה של ארצות הברית היה בראש וראשונה מחדלי הצבא העברי בהגנה על עורקי התחבורה ואי-אפשרות למנוע פיגועי תופת. "מנהיגי היהודים לא הבינו את מלוא משמעות של הקשר שבין האירועים בשדות הקרב לבין ההתפתחויות המדיניות".
למרות שהערבים לחמו זה בזה וליכוד הערבים נגד היהודים לא יצא לפועל. בכל מקום, כאשר צבא ההצלה הגיע הוא נאלץ לפעול יותר נגד הערבים המקומיים מאשר נגד היהודים. הפילוגים ברחוב הערבי מנעו מהם לתרגם את יתרונם המספרי לניצחון צבאי.
אורי מילשטיין מציג דעה מגובשת על גישת מנהיגי היישוב לממשל הבריטי בארץ. לדעתו, אגדת "המזימה הבריטית" לפיה בליבו של כל בריטי מסתתר אנטישמי קטן לא היה לה בסיס. אמנם, היה לה יתרון, כי היא יצרה אויב משותף שכל היישוב התאחד נגדו. התוצאה הייתה מאבק משותף נגד המנדט הבריטי וחתירה להקמת מדינה יהודית. המציאות הייתה שונה; בריטים רבים עזרו ליישוב היהודי. לדעתו, בן-גוריון טיפח את האיבה במתכוון כדי להשיג את תמיכת חוגי כל היישוב בו. במקביל, אסכולת משה שרת, לפיה יש לפעול ליישום החלטת החלוקה באמצעות האו"ם, ירדה מסדר היום. אז גם הוטבע המונח "או"ם שמום"[דרושה הבהרה].
המערכות הצבאיות נמשכו. בצפון, ההגנה על השיירות ליחיעם וכל הגליל המערבי - אזור אשר לפי תוכנית החלוקה אמור היה להיות בתחום המדינה הערבית. כן, נמשכו ההתקפות על התחבורה לגוש עציון. שיירת האספקה לגוש נעצרה בשובה ליד נבי דניאל וחלק ניכר של מכוניות המשא שעמדו לרשות המובילים אבדו. היה קרב על המעבר של שיירת חולדה לירושלים. לכשלונות האלה הייתה תוצאה חיובית שאורי מילשטיין מגדיר: "נטישת האסטראטגיה הפאבינית". עד אז הנהגת היישוב דגלה במלחמת מגן, בוצעו רק פעולות מ"אין ברירה". המסקנה הייתה שהפתרון היחיד היה נקיטת יוזמות התקפיות. בארבעת החודשים שחלפו היוזמה הייתה רק בידי הערבים.
בינתיים בן-גוריון מגלה כי תפקוד המטכ"ל לקוי. הוא מבוסס יותר מדי על עקרונות דמוקרטיים. הרמטכ"ל של אז, יעקב דורי, היה חסר ניסיון בפיקוד על מבצעים קרביים. הוא היה מהנדס מנאמני בן-גוריון. הוא גם חלה באותה עת. בן-גוריון גם מגלה שאחדים מחברי המטכ"ל אינם מתאימים לתפקידם. ובשדה הקרב שלטה היוזמה והתושיה הטקטית רק של מפקדי השדה. הדרג האסטרטגי הלאומי לא פעל והתוצאה הייתה מספר נפגעים לא קטן. בן-גוריון פעל לשינוי אישי בצמרת במטרה להפוך מיליציה לצבא, עדיין של חובבים אך בדרך למקצועי.
המצור על ירושלים הודק. ירושלים הייתה רעבה ונדרש מאמץ להציל אותה. וכך החלו ההכנות למבצע נחשון.
הוא החל בליל 5-6 באפריל 1948 והסתיים ב-15 באפריל. מטרתו הייתה יצירת ציר מאובטח להעברת שיירות אספקה ותגבורת לירושלים. בן-גוריון טען כי הכנעת ירושלים תהיה מכה אנושה ליישוב היהודי, ולכן יש לצאת למבצע בלי להתחשב בסיכונים. המבצע נועד ליצור ציר מאובטח לעיר, ולשם כך היה צורך בהשתלטות על הכפרים הערביים בין חולדה לקריית ענבים. בעקבותיו הייתה המערכה על הקסטל ובסיומה פרשת דיר יאסין. הייתה זו נקודת המפנה לטובת היישוב במלחמה עם ערביי ארץ ישראל בתקופה שלפני הכרזת המדינה, בעוד הצבא הבריטי נמצא בארץ.
הכרך הרביעי של תולדות מלחמת העצמאות והסדרה כולה מסתיים ב-9 אפריל 1948, כאשר הנושא האחרון הוא: "הפליטים הערבים: ההתחלה". בשבוע האחרון של אפריל נמנו כבר 150,000 פליטים. הערבים הגזימו בתיאורי הזוועות וזרם הפליטים הלך וגבר. בדיון בהנהלת הסוכנות ב-16 אפריל 1948 החלה להשמע נימה אופטימית. הסיכום היה: "לפי הסיכויים, נצליח".