אתנוגרפיה פמיניסטית

אתנוגרפיה פמיניסטית הוא תחום העוסק במחקר אתנוגרפי המחויב לנשים ולחשיפת התנהלות המגדר בחברות שונות.

אתנוגרפיה היא אחת הסוגות של המחקר האיכותני, אשר צמחה באנתרופולוגיה החברתית, ובהמשך בסוציולוגיה. ענף מחקר זה מבוסס על עבודת שדה וכולל תצפית משתתפת.

אודות שיטת המחקר

אתנוגרפיה כוללת הן את תהליך המחקר, עבודת השדה, והן את התוצר הכתוב שלו. התוצר הכתוב הוא טקסט המציג לציבור את התהליך וממצאיו, בדרך כלל כדו"ח מחקר, עבודה אקדמית, מאמר או מונוגרפיה, והוא כתוב על פי הכללים הנהוגים באקדמיה. מטרת האתנוגרפיה היא תיעוד תופעות בזמן התרחשותן, ותיעוד תפיסת העולם של מושא המחקר בהקשר לעולם היומיומי בו הוא חי, לחברה ולתופעות. מטרת המחקר היא ראיית המכלול של תופעה על מורכבותה ומשמעויותיה הסמליות. האנתרופולוג והסוציולוג כותבים אתנוגרפיה (אתנוס = עם או שבט, גרפיה = תיאור, כתיבה), כלומר, תיאור ופרשנות של קבוצה אנושית או של מערכת תרבותית מקיפה.

ישנם פירושים רבים למושג אתנוגרפיה פמיניסטית, ואף מועלים ספקות האם קיומו אפשרי. בשנות ה-70 של המאה ה-20 הוא נתפס כמחקר המבוצע על ידי נשים, עבורן ואודותיהן, והתפתח עד לתפיסתו כמגוון צורות כתיבה של התנסויות מגדריות. נושא הכוח הוא מרכזי באתנוגרפיה פמיניסטית. המחקרים מנתחים מבני כוח שמציבים את משתתפי המחקר כמוכפפים או פרימיטיביים ביחס למומחה יודע-כל המערבי. האתנוגרפיה המוקדמת קשורה לפרויקטים קולוניאליסטיים שחתרו להפקת ידע שיאפשר לשלוט טוב יותר ב"אחר". חוקרות פמיניסטיות זיהו בדרך כלל חלוקה בין חוקר, זכר ורציונלי, מול נחקר לא מערבי או לא-גבר המזוהה עם רגש וגוף. באתנוגרפיה הפמיניסטית, לעומת זאת, שוויון בין חוקרת ומשתתפת הוא אסטרטגיה בסיסית שמנסה ליצור אינטימיות, דיאלוג, וגילוי עצמי משותף דרך יחסי החוקרת עם משתתפות המחקר. הדדיות ויחסי גומלין הם מרכיב חיוני ובעל ערך בפני עצמו באתנוגרפיה הפמיניסטית לא רק למטרת איסוף מידע. יתר על כן, חשיפת הדיכוי הנשי במחקר האתנוגרפי הפמיניסטי, עשויה להאיר את הצורך בשינוי פוליטי.

במחקר של קבוצות מיעוט חלשות (מבחינה מעמדית, אתנית, דתית, מינית, מגדרית וכדומה), על החוקר להתמודד עם השקפת עולמו ביחס לתרבות הנחקרת, מעמדה ונוהגיה וכיצד להציג או לייצג את הקבוצה. בנוסף, יחס קבוצת הנחקרים למין החוקר משפיע על שיתוף הפעולה. נשים חוקרות יוצרות קשר טוב יותר עם נשים משתתפות במחקר, בעיקר אלו הנמצאות בבידוד מגדרי, והן מפתחות הבנה טובה יותר של חוויות הנשים. החוקרות מתקבלות כבעלות סמכות אקדמית פחותה ביחס לחוקרים גברים, ולכן מעוררות פחות התנגדויות. חוויית האתנוגרפית בשטח מושפעת מיחס הסביבה הנחקרת למרכיבים הקשורים בחוקרת: היותה נשואה או רווקה, מראה הגוף וההופעה החיצונית שלה ומרכיבי אתניות, מעמד, מיניות ודת של החוקרת.

התפתחות היסטורית של אתנוגרפיה פמיניסטית

ראשיתה של שיטת המחקר האתנוגרפית במחצית המאה ה-19, באנתרופולוגיה, והיא התפתחה במהלך המאה ה-20, כשסוציולוגים אימצו שיטה זו. האנתרופולוגים התמקדו בחברות לא מערביות והסוציולוגים בחברות מערביות. דיסציפלינות נוספות אימצו את שיטת המחקר, כמו: גאוגרפיה, סיעוד, תקשורת ודת. בהמשך, התפתח מגוון של צורות עכשוויות כולל סייבר- אתנוגרפיה, אתנוגרפיה של צילום, ואוטואתנוגרפיה שהיא אוטוביוגרפיה אתנוגרפית.

המחקר האתנוגרפי הפמיניסטי החל להתפתח בתקופת הגל השני של הפמיניזם בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20, כתחום חדש באנתרופולוגיה, כביקורת על הדרת נשים משדה המחקר בדיסציפלינה או הצגתן בדרכים רדוקציוניות. האתנוגרפיה הפמיניסטית היא חלק מהאתגר שמציב הפמיניזם למחקר הפוזיטיביסטי המבוסס על הגדרות לוגיות, אובייקטיביות, וקריטריונים מוגדרים מראש למדידה. הפמיניסטיות דגלו בניתוח מחקרי מפורט, גמיש וסובייקטיבי כמתאים לייצוג חוויות חיים של נשים בחברה פטריארכאלית. בימיה הראשונים, האתנוגרפיה הפמיניסטית התמקדה בנשים – התבצעה על ידי נשים, למענן ואודותיהן. היא עסקה במתן קול לנשים המודרות לשוליים שחוויות חייהן הוצגו והובנו לעיתים נדירות. האתנוגרפיות הפמיניסטיות באקדמיה ראו עצמן כמעניקות קול למושתקות. הן העלו ספקות לגבי הנחות מקובלות במדעי החברה ביחס לגברים ונשים, נשיות וגבריות. הן טענו שמדובר בהבניה חברתית. תפקיד האתנוגרפיה היה לגלות איך ההבניה נוצרה בהקשרים חברתיים שונים, ומתוך גישה ביקורתית לדרכי הבנית זהויות מגדריות ויחסים בין מגדריים.

עם התפתחות לימודי גבריות בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20, המחקר האתנוגרפי הפמיניסטי עסק גם בגברים ובגבריות. במקרים רבים העיסוק בנושא זה היה בהקשר של יחסי כוח והבנתם באמצעות מחקר על בעלי הכוח. עם התפתחות הגישה הפוסט מודרנית, הוטלו ספקות לגבי ההנחות הקודמות לכיוון של נרטיב של דקונסטרוקציה וייצוג. הגישה השתנתה מחתירה לחשיפת החוויות האותנטיות המגדריות כפי שהובנו באופן חומרי וכלכלי בחברה, לגישה השמה דגש על השונות, הייצוג והתחום הסימבולי.

האתנוגרפיה הפמיניסטית ספגה ביקורת בשנות ה-80 בעיקר מנשים שחורות שטענו שנשים לבנות לא יכולות לייצג קולות מושתקים של נשים שחורות ללא הנחות גזעניות. הטלת ספק נוספת הובעה על ידי הסוציולוגית ג'ודית סטייסי במאמרה ב-1988 בו ערערה על אפשרות קיומה של אתנוגרפיה פמיניסטית. היא טענה ששיתוף וחברות בין חוקרים ומשתתפים במחקר עלולים להגביר את הנזק הנחווה על ידי משתתפי המחקר החושפים את חייהם בפני החוקר, יותר מאשר במחקרים המבוססים פחות על יחסים. הנחקרים עשויים לחשוף מידע אישי שיצטערו בהמשך על חשיפתו. החוקר שולט בדרך בה הדברים יוצגו. המשתתפים עלולים לחוש מנוצלים, נבגדים ונזנחים, כאשר החוקר מסיים את מחקרו ומתנתק מהם.

חוקרים גברים פוסטמודרניים גם העלו ספקות לגבי ההנחות האתנוגרפיות בשנות ה-80 וטענו שאתנוגרפיה בכלל היא תמיד הבניה. המסמכים והטקסטים הכתובים על ידי האתנוגרף מעצבים את המציאות יותר מאשר מציגים את העולם החברתי. החוקר בוחר איך להתבונן בסביבה החברתית ואיך לכתוב את הדו"ח האתנוגרפי. לטענתם, כתיבה אתנוגרפית לא יכולה לטעון לחשיפת האמת, לכן מבחינה אתית רצוי שתהיה מרובת קולות- משמיעה קולות רבים, ונמנעת מניסיונות לאחד ביניהם בהסברים. ביקורת פוסט מודרנית מסוג זה משרתת סגנונות חדשניים של כתיבה, כולל שירה, צילום, יומנים ומכתבים, המתנזרים מכתיבה ליניארית. ביקורת האתנוגרפיה הפמיניסטית הקדימה את הביקורת הפוסט מודרנית, ויש ביניהן דמיון בדרישות האתיות ובדרישות לרפלקסיביות של החוקר. קיימות דעות שונות לגבי דרכי ההתמודדות. חלק תומכים בכך שמחקרים פמיניסטיים ופוסט מודרניים צריכים לשלב אתנוגרפיה אתית שמתחשבת בשונות (מעמד, גאוגרפיה, אתניות, דת) של נשים וגברים. הפמיניסטיות יכולות לעשות דקונסטרוקציה של צורות שיח דומיננטיות על מנת לחשוף הנחות חבויות. המשתתפים והחוקרים יכולים לנתח במשותף את התכנים בעזרת נקודות מבט מרובות. מנגד, אחרים חוששים שכתיבה כזו פחות נגישה לקוראים וההתנגדות להתמקדות הקודמת בקולות אותנטיים של נשים עלולה למנוע מהן את הסוכנות ( agency) לה זכו בייצוג הקונבנציונלי של הכתיבה.

השינויים באתנוגרפיה הפמיניסטית קשורים בהתפתחויות באפיסטמולוגיה (תאוריות של ידע). דיונים על אפיסטמולוגיה פמיניסטית התקיימו במקביל לוויכוחים על אתנוגרפיה, כך שאי אפשר לנתק ביניהם. התהליך והתוצר של אתנוגרפיה מושפע מהאפיסטמולוגיה של האנשים בשדה, בעיקר החוקרים.

האתנוגרפיה הפמיניסטית ממשיכה להתפתח, בכיוון של אתנוגרפיה רפלקסיבית, מודעת ליחסי הכוח, מכירה במגוון ובשונות, בייצוג ובהבניה הקיימים במחקר. יש הכרה בכך שהדיווחים הכתובים חלקיים, אך בעלי ערך בחשיפת הדרכים המסובכות בהן גברים ונשים נותנים משמעות לחייהם בתוך המגדר. האתנוגרפיות הפמיניסטיות מנסות להתעלות מעבר לדיכוטומיות של קורבנות או סוכנות, בהכרה שבחירה ואילוצים שזורים זה בזה בחיי נשים.

כתיבה אתנוגרפית, ספרות וכתיבה נשית

הטקסט האתנוגרפי מתאפיין בתיאור גדוש, הבניה של מציאות והצבעה על דרכי פעולה. כתיבה אתנוגרפית על פי מרטין המרסלי (Hammersley Martin) ופול אטקינסון (Atkinson Paul) היא תהליך יצירתי של הבנית מציאות באמצעות טקסט. האתנוגרף נעזר בתאוריה ספרותית, ברטוריקה, בבלשנות ובתחומים קרובים אחרים. בכתיבה האיכותנית מיטשטשים הגבולות בין סגנון מדעי לסגנון ספרותי. הכתיבה האיכותנית מאמצת יסודות ספרותיים בשל האופי הנרטיבי של המחקר האיכותני ובשל השתחררותו מכבלי האובייקטיביות, כפי שהובנה על ידי המחקר הפוזיטיביסטי. הגבולות בין סוגות כתיבה ובין תחומי הדעת מטושטשים. בעולם פוסט מודרני, המציאות רבת פנים ומדומיינת, אינה מושגת, נבנית ומשתנה, וגם התערבות להבנתה משנה אותה. ויליאם ג'. טיירני ( Tierney William G.) טוען, שנדרשים אמצעים ספרותיים לייצוגה של מציאות חמקמקה כזאת. הכתיבה האתנוגרפית המקובלת כמדעית רוויה בנרטיבים, בשירה, דרמה וכוללת רכיבים בדיוניים. על פי איריגארי (Irigaray, 1985) הדיבור השירי הוא נשי. זהו דיבור מיסטי, מרובה משמעויות, לא קוהרנטי וסובייקטיבי, הנתון לזרימה מתמדת. בניגוד לכך, הדיבור הגברי הוא לוגי, חותר לבהירות וקוהרנטיות. המציאות רב קולית, והכתיבה צריכה לבטא את הקולות ולהבחין בין גוונים, להציג את ריבוי הרבדים של המצב ואת עמימותו. ייצוג אתנוגרפי הוא מעבר מטקסטים סמכותיים וחד קוליים למגוון של צורות וסוגים. אלה משקפים סדר יום שונה, פוסט מודרני, פמיניסטי, ביקורתי, שבו המחקר מתורגם לצורות של ייצוג וידע. יש התייחסות לטקסט כפרשנות של מציאות חברתית.

האנתרופולוגית, מוצפי- האלר, במחקרה האתנוגרפי פמיניסטי מנסה לפתח מסגרת של חשיבה ושל כתיבה שתיצור ידע שונה של המציאות המתוארת, וגם לפתח דרך חדשה ליצירת ידע כזה, לפתח מודל כתיבה ומחקר מורכב, לא סגור, לא זכרי. היא השתמשה במגוון שיטות כתיבה וייצוג המאפשרות תיעוד מרובד, רב פנים, לא סגור. היא יצרה שילוב היברידי של סיפורים ופרשנויות שלה וסיפורים ופרשנויות של סובייקט המחקר, לצד כתיבה על תאוריות, שיטת המחקר, ניתוח, פרשנות ומסקנות.

איילין שוואלטר (1986) טוענת שבכתיבה נשית מתקיים שיח של שני קולות: הקול האחד הוא הקול המצופה מן הכותבת לאור נורמות חברתיות שעוצבו על ידי גברים, ככותבים מבקרים ומוציאים לאור. הקול השני הוא קול נשי אותנטי שדוכא והושתק. אורלי לובין מרחיבה על כך שהסופרת כבולה למוסכמות הכתיבה הגברית והדימויים הנשיים שהיא מספקת המגבילים אותה, ואין לה מקור מחוץ לתרבות הגברית כדי לכונן את עצמה כסובייקט. הסובייקט הוא מה שהשפה, מה ששדות השיח מאפשרים לו להיות. ההתקיימות בשדות השיח, בתרבות, קודמת לשפה, לתקשורת ולספרות. אין נשיות מבלי שהיא קיימת בשפה/ בספרות. ה"אני" מתקיים בשדות השיח, בתרבות, כפי שהוא מתכונן דרך הטקסטים.

כתיבה מחקרית קרובה לסגנון אמנותי ספרותי נדירה בארץ, ומעטים החוקרים שכותבים כך. החוקרים הישראלים מעדיפים לכתוב בהתאם למסגרת הדיווח האקדמי במדעי החברה, המכיר במחקר איכותני כפרדיגמה מחקרית לגיטימית. יחד עם זאת, טקסטים בעלי צורות אחרות יכולים להרחיב את אפשרויות הביטוי והייצוג של מורכבות עולם התופעות.

אתנוגרפיה פמיניסטית ישראלית

בתחילת תהליך התמסדותה של הדיסציפלינה האנתרופולוגית בישראל, ובניסיונות החוזרים לשלב אותה בממסד האקדמי של המדינה, נעדרו ממנה הנשים. אך משנות ה-90 של המאה ה-20 ואילך השתלבו הנשים בהדרגה, גם כמותית וגם בתרומתן האיכותית, בשורות האנתרופולוגים המובילים באוניברסיטאות ובמכללות.

גישתן ה"נשית" של האנתרופולוגיות ניכרה בדגש ובחשיבות שניתנו לתיעוד של פרטי פרטים בחיי קהילה ומשפחה, בהתמקדות בקבוצות ובקהילות פריפריאליות ו/או מודרות, ובמעורבות חברתית ויישומית. עבודתן מימשה את תפיסת המחקר הפמיניסטי כמסתמך על התנהגות, פעולות, חוויות, רגשות ומחשבות, כפי שהם נחווים על ידי הנחקרות והחוקרות.

פנינה מוצפי-האלר

בקופסאות הבטון: נשים מזרחיות בפריפריה הישראלית, (2012)

האנתרופולוגית, פנינה מוצפי-האלר, שגדלה בילדותה במגדל העמק, כתבה אתנוגרפיה פמיניסטית שמביאה את סיפוריהן של חמש נשים מזרחיות בנות ירוחם המתמודדות, עם חוויית החיים בפריפריה. דרך התיעוד המחקרי של חייהן ושל מאבקיהן, מוצפי- האלר מבקשת לנפץ את מערך הדימויים המנמיך, הסטריאוטיפי בשיח הציבורי והאקדמי על עולמן של נשים החיות בשוליים של החברה הישראלית. הן מתגלות באופן מורכב, מסקרנות, מצחיקות ומעוררות כבוד ודומות יותר לאלה שהפכו אותן לאחרות.

מוצפי-האלר ערכה במשך ארבע שנים מחקר שטח אינטנסיבי שכלל ראיונות רבים בנוסף לראיונות של חמש הנשים, השתתפות באירועים, בטקסים, בשיעורים, בטיולים, בפעילות התנדבותית ובפעילות יום-יומית רבה אשר מתועדת בפירוט רב. היא בחרה להתמקד בנשים שאפשרו לה להדגים מסלולים שונים של התמודדות עם המציאות של החיים בשוליים: הישרדות בתוך עולם עבודה לא יציב ולא מתגמל, התחזקות על ידי חזרה בתשובה, מרד, הצלחה מקומית מוגבלת מלהטטת, וניעות חברתית. בכל סיפור יש ביטוי להגדרת יחסן של הנשים לגוף הנשי, לבית כמרחב של ביטחון ומשמעות, לעבודה בבית ובחוץ ולמרחבים של משפחה וקהילה.

דרך סיפוריהן של הנשים, מוצפי- האלר מבקשת לאתגר את המושגים המרכזיים של השיח המקובל. השיח הציבורי הישראלי מאופיין בדימויים חד־ממדיים על החיים בעיירות פיתוח – שיח המשכפל קלישאות המתמקדות בעוני, אבטלה, תלות בממסד, עילגות והתחזקות דתית. גם הכתיבה האקדמית המתייחסת לחיים בשוליים לא מתעדת את חיי היום- יום, ובעיקר לא את חיי הנשים המזרחיות. הספר מציב את העיירה כמרכז ולא כשוליים, כשהאנשים שחיים בה קובעים את מושגי השיח, משמיעים את קולם, מגדירים את חייהם ולא מיוצגים על ידי תפיסות חיצוניות, פטרוניות ומתנשאות. היא מאפשרת לאנשים להישמע במילים שלהם. היא מתייחסת לנשים לא כאובייקטיות, מושא המחקר, אלא כסובייקטיות, המייצרות ידע חברתי, ידע הנסתר מעיניהם של בעלי הכוח. האתגר המחקרי הוא לחשוף ידע זה ולהצביע על אופני היווצרותו, לחלץ את הידע המושתק דרך הפרטים הקטנים, היום- יומיים.

במושג "קופסאות הבטון", היא מתייחסת למציאות של הדרה רב ממדית: מגדרית, אתנית ומעמדית. המסגרת במציאות חיי הנשים בפריפריה מגבילה וחוסמת, להבדיל מהשיח הפמיניסטי על תקרת זכוכית החוסמת התקדמותן של נשים.

בספר יש תיאור מפגשים ושיחות (לא ראיונות), כתיבה ופרשנויות הדדיות. בתוך הסיפורים יש ניתוח חברתי סוציולוגי. בפרק המסקנות יש דיון במשמעות מערך הסיפורים בקשר ליחסי מגדר, ליחסי מרכז ושוליים ולמנגנון הייצור והשכפול של מיקומים חברתיים.

מוצפי- האלר מצטטת בספר בהרחבה את הנשים המהוות סובייקטיות של המחקר. היא שיתפה אותן וביקשה להציב אותן בעמדה של ניתוח ופרשנות ולא רק כמקור של ידע אתנוגרפי שרק היא תנתח ותפרש. יחד עם זאת, היא מודעת לכוחה כמארגנת ומעצבת הספר והמסר שלו. היא מפרשת, אך גם נסוגה כדי להרהר בגבולות הפרשנות שלה, והיא מתארת תהליכים אלו. אין סיכומים סמכותיים. היא נעה בין המיקומים השונים בתהליך המחקר והכתיבה. נמצאת בפנים ובחוץ, מדברת בכמה קולות וכותבת בכמה מישורים.

תמר אלאור

"משכילות ובורות: מעולמן של נשים חרדיות" (1992)

האנתרופולוגית תמר אלאור ערכה את מחקרה האתנוגרפי על קשר בין ידע ומגדר בקרב נשים חרדיות, כחילונית שנכנסת לעולמן של נשים חרדיות, נשות חסידות גור. היא מתארת את הקושי להיכנס לקהילה. המחקר כלל ביקורים, השתתפות באירועים, דיאלוג מתמשך, מעמיק ורב קולי עם נשים בקהילה, חומר רב רבדים ומעמיק.

אלאור כותבת בפירוט על היחסים המיוחדים שהתפתחו בינה לבין המיידעת העיקרית שלה במחקר, בין קרבה אישית ומרחק תרבותי חברתי. זהו סוג של מפגש בין שתי קהילות, שאלאור רואה בו יחד עם מגבלות היכולת להבין את האחרים, גם את האפשרות להבין דווקא את הדומים.

היא בחרה להתמקד בתהליכים חברתיים שאינם מעמידים את הפרט במרכז, מתוך התנגדות שבשלה בה לחשיפה מכוונת של מישורים פרטיים כמו יחסי אישה ובעלה או אישה וגופה. היא בחרה לחקור למידה של נשים בוגרות הלומדות שיעורי תורה ודינים. חיי היום יום שלהן שלובים בספר. היא מפרשת את חינוך הנשים כמיועד לייצר דור חדש של נשים תמות ובורות, לחנך אותן לבורות. הן מקבלות את דין עולם הגברים, אך יש להן אוריינות מספקת כדי להיות מודעות למצבן, ולמצוא בו משמעות. הן למדו להתחנך לבורות, כדי לשרוד כמשכילות.

בספרה כלולים בנוסף לסיפורי הנשים והפרשנות, גם היסטוריה של קהילת חסידות גור, כתיבה על עבודת האנתרופולוג והתפתחות האנתרופולוגיה. היא מסבירה את הקושי להפוך טקסטים מדוברים לכתובים, והצורך להשתמש בחומר הכתוב, באתנוגרפיה, בניתוח הסוציולוגי של הלקחים מהמפגש בין התרבויות על יחסים בין חילונים ודתיים במדינה.

"בפסח הבא: נשים ואוריינות בציונות הדתית" (1998)

אלאור חקרה אוריינות נשים בציונות הדתית במדרשה לבנות באוניברסיטת בר-אילן. בספר היא כותבת על המרחב המחקרי ושיטות העבודה במשך חמש שנות תצפית. בספר, שש ביוגרפיות אורייניות של הלומדות וניתוחן כולל דיאלוגים של לימוד תורה וכינון זהות. חומר המחקר סובב סביב שלושה צירי זהות מרכזיים: אמהות, לאומיות ודתיות, כפי שאלאור אבחנה לאחר קריאה חוזרת באתנוגרפיה. אלאור משלבת קטעים ספרותיים ועיוניים. פרק עיוני, בין אנתרופולוגיה לאוריינות, מוקדש לקשר בין נושא המחקר והדיסציפלינה. אלאור עושה שימוש בשפה ספרותית יותר מאשר עובדתית בתיאור חי של מסגרת, אווירה ואירועים. היא מציגה את עמדתה האישית המבקשת לחזק את כוחן וקולן המתריס של רבות מתלמידות המדרשה שנחקרה, נגד הממסד הרבני.

המחקר מתקיים "בבית" ולא בחברות זרות. היא והמשתתפות במחקר ממוקמות משני צידיו של מתרס חברתי, אידאולוגי ופוליטי. מצב זה יוצר שיח טעון האוסף אל תוכו את החיים הפרטיים והציבוריים. היא מתייחסת להקשר של תקופת המחקר: התצפית בקהילה ציונית דתית נערכה לפני רצח רבין, והניתוח והכתיבה אחריו ותחת השפעתו.

אלאור מתארת תופעה מתפשטת של לימודי יהדות בקרב נשים דתיות המבקשות לרכוש ידע תורני בצורה מרוכזת ומעמיקה. הן מבקשות לרכוש לעצמן נגישות למקורות עצמם ולידע האצור בהם, ולא ללמוד מכלי שני באמצעות דפי מקורות וחלקי דברים, אשר לוקטו ונערכו בדרך כלל כדי לשרת מסר חינוכי. בספר מבטאות הנשים במילים שונות את אי שביעות רצונן מחסימת דרכן בעולם הידע התורני, המשמעותי להן במיוחד לאור אמונתן ואורח חייהן כנשים דתיות, בזמן שעולם הידע הכללי כן פתוח בפניהן לרכישת ידע. לפי פרשנותה של אלאור, התהליך המתרחב יביא למהפכה פמיניסטית אוריינית הדרגתית. מהפכה זו תביא להתפתחותה של קהילה דתית יותר משום שיותר נשים לומדות תורה, מאמינות ומקיימות מצוות, אך גם תקדם פמיניזם בקהילה הדתית למען זכות הנשים להשתתפות מלאה בחייה של הקהילה.

ראו גם

• אנתרופולוגיה
• אתנוגרפיה
• מחקר איכותני
• פוסטמודרניזם
• פמיניזם
• פנינה מוצפי-האלר
• תמר אלאור

לקריאה נוספת

• שלסקי, ש' ואלפרט, ב' (2007). דרכים בכתיבת מחקר איכותני: מפירוק המציאות להבנייתה כטקסט. תל אביב: מכון מופ"ת

• Aune, K. (2008). "Feminist Ethnography." Encyclopedia of Gender and Society. Ed. . Thousand Oaks, CA: SAGE

קישורים חיצוניים

• האתר של תמר אלאור
• פנינה מוצפי-האלר: "בקופסאות הבטון" - באתר העוקץ