ארמית יהודית
שפות ארמיות - יהודיות מייצגות קבוצה של ארמית וארמית חדשה, המושפעות כולן מעברית.
שימוש מוקדם[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארמית, כמו עברית, היא שפה שמית צפון-מערבית, והשתיים חולקות תכונות רבות. מהמאה ה-7 לפני הספירה, הארמית הפכה ללינגואה פרנקה של המזרח התיכון ושימשה לתקשר בין תושבים מאזורים שונים. השפה הפכה לשפת הדיפלומטיה והמסחר, אבל היא עדיין לא הייתה בשימוש על ידי עברים רגילים. כפי שמתואר במלכים ב י"ח כו-כח, שליחי חזקיהו מלך יהודה דורשים לנהל משא ומתן עם שגרירים בארמית ולא ביהודית (עברית) כדי שפשוטי העם לא יבינו.[1]
אימוץ הדרגתי[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך המאה ה-6 לפני הספירה, גלות בבל הביא את שפת העבודה של מסופוטמיה לחיי היומיום של יהודים רגילים. בסביבות שנת 500 לפני הספירה, דריווש הראשון מפרס הכריז שהארמית תהיה השפה הרשמית למחצית המערבית של האימפריה שלו, והדיאלקט הארמי המזרחי של בבל הפך לסטנדרט הרשמי.[2] ב-1955, ריצ'רד פריי הטיל ספק בסיווגה של ארמית אימפריאלית כ"שפה רשמית", וציין כי אף צו ששרד לא העניק מעמד זה במפורש וחד משמעי לשפה מסוימת.[3]
עדויות תיעודיות מראות את המעבר ההדרגתי מעברית לארמית:
- העברית משמשת כשפה ראשונה ובחברה; שפות כנעניות דומות אחרות ידועות ומובנות.
- ארמית משמשת בדיפלומטיה בינלאומית ובסחר חוץ.
- הארמית משמשת לתקשורת בין נתינים ובממשל הקיסרי.
- הארמית הופכת בהדרגה לשפת החיים החיצוניים (בשוק, למשל).
- הארמית מחליפה את העברית בהדרגה, וזו האחרונה משמשת רק בפעילות דתית.
השלבים התרחשו על פני תקופה ממושכת, וקצב השינוי השתנה בהתאם למקום ולמעמד החברתי המדובר: השימוש בשפה כלשהי היה כנראה ברומטר חברתי, פוליטי ודתי.
מהכיבוש היווני ועד לתפוצות[עריכת קוד מקור | עריכה]
כיבוש המזרח התיכון על ידי אלכסנדר הגדול מ-331 לפנה"ס הפך מאות שנים של שליטה מסופוטמית והוביל לעליית השפה היוונית, שהפכה לשפה השלטת בכל האימפריה הסלאוקית, אך כיסים משמעותיים של התנגדות דוברת ארמית נשארו.
יהודה הייתה אחד המקומות שבהם הארמית נותרה דומיננטית, והשימוש בה נמשך גם בקרב יהודי בבל. השמדת השלטון הפרסי והחלפתו בשלטון היווני סייעו לירידה הסופית של העברית לשולי החברה היהודית. כתבים מהתקופות הסלאוקית והחשמונאית מלמדים על ההשתלטות המוחלטת על הארמית כשפת העם היהודי. לעומת זאת, העברית הייתה לשון הקודש. העדות המוקדמת לתקופת השינוי היא הארמית המקראית של ספרי דניאל ועזרא. מספר מאפיינים עבריים הושאלו לארמית יהודית: האות ה משמשת לעיתים קרובות במקום א כדי לסמן מילה-סופית ארוכה ולשון זכר - ים מחליפה לעיתים קרובות את "אין" הארמית.
ניבים שונים של השפה הארמית החלו להופיע בתקופת החשמונאים, ובמסמכים משפטיים, דתיים ואישיים מופיעים נבים שונים של השפה העברית. הניב של בבל, הבסיס לארמית תקנית תחת הפרסים, המשיך להיות נחשב יותר, וכתביהם של יהודים במזרח זכו להערכה עליונה יותר בגללו. החלוקה בין ניבים מערביים (ארמית גלילית) למזרחיים (ארמית בבלית) בארמית התפתחה בין קהילות יהודיות שונות. תרגומי כתבי הקודש היהודיים לארמית, הפכו חשובים יותר מאז שהאוכלוסייה הכללית חדלה להכיר את המקור. ככל הנראה המהלך החל ככתבים של פרשנויות בהתחלה שנכתבו והופצו בהדרגה, עד שנעשו תרגום סטנדרטיים 'רשמיים', בעיקר תרגום אונקלוס (תרגום לארמית מהמאה השנייה לספירה של חמשת חומשי התורה) ותרגום יונתן (תרגום ספרי הנביאים לארמית גלילית מהמאה השביעית לספירה). ספרים אלו נתבו במקור בניב עברי אך שונו במידה מסוימת בהתאם לשימוש הבבלי. בסופו של דבר, התרגום הפך לסטנדרט גם ביהודה ובגליל. הארמית הליטורגית, כפי ששימשה בקדיש ובכמה תפילות אחרות, הייתה ניב מעורב, המושפע במידה מסוימת מהארמית המקראית ומהתרגום. בקרב חוקרי דת המשיכה העברית להיות מובנת, אך הארמית הופיעה אפילו בכתבים הדתיים ביותר. נעשה שימוש נרחב בארמית בכתבי מגילות ים המלח, ובמידה מסוימת במשנה ובתוספתא לצד העברית.[4]
תפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המלחמה היהודית-רומית הראשונה בשנת 70 לספירה ומרד בר כוכבא בשנת 135, עם פעולות התגמול הרומיות הקשות שלהם, הביאו להתפרקות חלק גדול מהחברה היהודית וחיי הדת. אולם בתי הספר היהודיים בבבל המשיכו לפרוח, וארץ ישראל התיישבו הרבנים בגליל כדי להמשיך בלימודם. הארמית היהודית הפכה די נבדלת מהארמית הרשמית של האימפריה הפרסית בתקופה זו. הארמית הבבלית התיכונה הייתה הניב השולט, והיא הבסיס לתלמוד הבבלי. ארמית גלילית תיכונה, בעבר ניב צפוני שגור, השפיעה על הכתבים בישראל. והכי חשוב, היה זה הניב הגלילי בארמית שהיה ככל הנראה השפה הראשונה של בעלי המסורה, שחיברו סימנים כדי לסייע בהגיית הכתובים, עברית וארמית. לפיכך, סימני התנועות הסטנדרטיים המלווים את הגרסאות המפורטות של התנ"ך עשויים להיות מייצגים יותר את ההגייה של הארמית הגלילית התיכונה מאשר את העברית של תקופות קודמות.
ככל שהגלות היהודית התפשטה יותר, החלה הארמית לפנות את מקומה לשפות אחרות כשפה הראשונה של קהילות יהודיות נרחבות. כמו העברית לפניה, הפכה הארמית בסופו של דבר לשפתם של חוקרי דת. ספר הזוהר מהמאה ה-13, שיצא בספרד, ושיר הפסח הפופולרי מהמאה ה-16, חד גדיא, שיצא לאור בבוהמיה, מעידים על חשיבותה המתמשכת של שפת התלמוד הרבה לאחר שחדלה להיות שפת העם.
המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]
הארמית המשיכה להיות השפה הראשונה של הקהילות היהודיות שנותרו באזורים דוברי ארמית ברחבי מסופוטמיה. בתחילת המאה ה-20, עשרות קהילות יהודיות קטנות דוברות ארמית היו פזורות על פני שטח רחב המשתרע בין אגם אורמיה למישור מוסול, ועד לסננדג'. בכל אותו אזור היו גם אוכלוסיות נוצריות רבות דוברות ארמית. במקומות מסוימים, זאכו למשל, הקהילה היהודית והנוצרית הבינו בקלות זו את הארמית של זה. באחרים, כמו סננדג', יהודים ונוצרים שדיברו צורות שונות של ארמית לא יכלו להבין זה את זה. בין הניבים היהודיים השונים, הפכה ההבנה ההדדית די רנדומלית, לעיתים הבינו אילו את אילו ולעיתים לא.
באמצע המאה ה-20, הקמת מדינת ישראל הובילה לפירוק של קהילות דוברות ארמית בנות מאות שנים. כיום, רוב דוברי הארמית היהודית כשפה ראשונה חיים בישראל, אך הניבים השונים שלהם נעלמים ומפנים את מקומם בהדרגה לעברית מודרנית.[5]
ניבים של ארמית יהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ניבים של ארמית יהודית , שהיו נהוגים לפני העלייה לארץ ישראל כוללים:
- לישאנא דני – הניב שדובר במחוז כורדיסטן בצפון עיראק ובדרום מזרח טורקיה
- לישאן דידן – הניב שדובר באזרבייג'ן האיראנית ובאזור אגם ואן בטורקיה
- לישאניד נושאן – הניב שדובר בצפון מזרח עיראק באזור ארביל
- ארמית חדשה יהודית טרנס-זאבּית – הניב שדובר בכורדיסטן האיראנית
- ברזאנית יהודית – או לישאניד ד'יאנן –הניב שדובר בשלושה כפרים ליד עקרה בעיראק
- בתנוראית יהודית – או לישאן חודיי הניב שדובר בכפר בית תנורא בעיראק
לימודי ארמית יהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]
לימודי הארמית יהודית מבוססים היטב כתחום בינתחומי ייחודי של שיתוף פעולה בין לימודי יהדות ולימודי ארמית. ההיקף המלא של לימודי השפה הארמית יהודית כולל לא רק את המורשת הלשונית, אלא את כל המורשת התרבותית של קהילות יהודיות דוברות ארמית, הן ההיסטוריות והן המודרניות.[6]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ אנציקלופדיה יהודית דעת - ארמית ;, באתר www.daat.ac.il
- ^ F. Rosenthal; J. C. Greenfield; S. Shaked (15 בדצמבר 1986), "Aramaic", Encyclopaedia Iranica, Iranica Online
{{citation}}: (עזרה) - ^ Frye, Richard N.; Driver, G. R. (1955). "Review of G. R. Driver's "Aramaic Documents of the Fifth Century B. C."". Harvard Journal of Asiatic Studies. 18 (3/4): 456–461. doi:10.2307/2718444. JSTOR 2718444. p. 457.
- ^ ארמית־יהודית *"יד • : . | הארץ | 30 אוגוסט 1918 | אוסף העיתונות | הספרייה הלאומית, באתר www.nli.org.il
- ^ Israel Science Foundation/הקרן הלאומית למדע, מילון מדעי ללהגי הארמית החדשה היהודית – רגע לפני היכחדותה, באתר isf.org.il
- ^ Matthew Morgenstern, Studies in Jewish Babylonian Aramaic: Based upon Early Eastern Manuscripts, BRILL, 2018-08-14, ISBN 978-90-04-37012-8. (באנגלית)