ארמון גליניקה
 | |||||||||
| הצד הדרומי של ארמון גליניקה עם מזרקת האריות ואריות מדיצ'י | |||||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||||
| מידע כללי | |||||||||
| סוג |
ארמון, טירה  | ||||||||
| כתובת |
ואנזה | ||||||||
| מיקום |
שטגליץ-צלנדורף | ||||||||
| מדינה |
 גרמניה | ||||||||
| בעלים |
קרל, נסיך פרוסיה | ||||||||
| הקמה ובנייה | |||||||||
| אדריכל |
קארל פרידריך שינקל | ||||||||
| סגנון אדריכלי |
אדריכלות נאו-קלאסית | ||||||||
| קואורדינטות | 52°24′51″N 13°05′43″E / 52.4142°N 13.0953°E | ||||||||
|
www | |||||||||
|
(למפת ברלין רגילה)   הארמון גליניקה | |||||||||
  | |||||||||
ארמון גליניקה (בגרמנית: Schloss Glienicke) היה ארמון הקיץ של קרל, נסיך פרוסיה. הוא שוכן בדרום-מערב ברלין, בירת גרמניה, על הגבול עם פוטסדאם ליד גשר גליניקה בשכונת ואנזה שברובע שטגליץ-צלנדורף. הארמון, המנוהל על ידי קרן הארמונות והגנים הפרוסיים ברלין-ברנדנבורג (גר'), שוכן באמצע הפארק הנופי, פארק קליין-גליניקה, והוא חלק מרכזי בקבוצה של מבנים היסטוריים אדריכליים, אמנותיים ותרבותיים מהמחצית הראשונה של המאה ה-19, המכונה "המכלול התרבותי של הארמונות והגנים בפוטסדאם-ברלין" שהוכרז כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו בשנת 1990.
מקורה של הצורה הקלאסית הנוכחית של בית האחוזה לשעבר משנת 1753, בסגנון וילה איטלקית, בשיפוצים ובהרחבות שביצע האדריכל קארל פרידריך שינקל בשנת 1825. לאחר מותו של הנסיך קרל בשנת 1883, הבניין הלך והוזנח. במהלך מלחמת העולם השנייה הוא שימש כבית חולים צבאי, ולזמן קצר אחרי המלחמה כחדר האוכל של קצינים מהצבא האדום. משנות החמישים של המאה העשרים, פעל מלון ספורט בארמון ובבנייני החוץ הסמוכים, ומאז 1976 בית ספר תיכון ציבורי. הארמון שימש כמוזיאון מאז סוף שנות השמונים של המאה ה-20, בו הוצגו רהיטי שינקל וחפצי אומנות, שרובם היו בבעלות הנסיך קרל. באפריל 2006 נפתח באגף המערבי מוזיאון גינון החצר הראשון באירופה, המציג את ההיסטוריה של גנני חצר המלכות הפרוסית.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
רכישת אתר גליניקה על ידי הרופא מירו[עריכת קוד מקור | עריכה]
אבן הפינה לארמון גליניקה, שעוצב אחר כך מחדש בצורות קלאסיות על ידי קארל פרידריך שינקל, הונחה על ידי הרופא וחבר המועצה מברלין יוהאן יאקוב מירו (Johann Jakob Mirow; 1700–1776) באמצע המאה ה-18. בשנת 1747 רכש מירו, שהיה מנהל לשעבר של בית חולים הצבאי שהוקם בטירת הציד גליניקה, שטח מצפון לטירת הציד, בליבת אזור הפארק של ימינו, והקים שם מפעל לייצור לבנים בשנת 1751 ובניין בית אחוזה שנבנה שם בשנת 1753, שכבר מכונה טירה (Schloss) במסמכים של אז.
לאחר שחבר המועצה נקלע לקשיים כלכליים, נמכר הרכוש במכירה פומבית בשנת 1764, והוא נרכש על ידי מייג'ור גנרל ויכרד פון מולנדורף (Wichard von Möllendorff) תמורת 6,070 רייכסטאלר. במהלך העשורים הבאים, האחוזה החליפה ידיים מספר פעמים בשנים 1771, 1773 ו-1782, עד שנרכשה בשנת 1796 על ידי לוטננט גנרל קרל פון לינדנאו (Carl von Lindenau), שהגיע מסקסוניה ושירת בשירות הצבא של פרוסיה מאז 1786, תמורת 23,000 רייכסטאלר.
שיפורים שבוצעו באחוזה על ידי קרל פון לינדנאו[עריכת קוד מקור | עריכה]
באמצעות עיצוב מחודש, שנמשך עד 1806, העניק לינדנאו לכל הנכס של גליניקה מראה חדש, וכתוצאה מכך קיבל בית האחוזה משמעות אחרת. לינדנאו עיצב מחדש את השטח על ידי תכנון חלקים בודדים של השטח בין שטחים חקלאיים. הם מוצגים בתוכנית ציור משנת 1805. לראשונה נבנו מבנים המשרתים אסתטיקה ויוקרה, כמו אורנז'רי (חממת הדרים) באתר הסטיבדיום (אנ') של ימינו וביתן תה במערב, המכונה "ביתן הסקרנות", שניהם מדרום לבית האחוזה על הכביש המחבר בין ברלין לפוטסדאם (קוניגשטראסה של ימינו). עיטור האחוזה בגנים והשיפורים האדריכליים סביב בית האחוזה שדרגו את הבניין למגורים כפריים מפוארים. האחוזה, שהפכה עתה לחוות נוי (אנ') שימשה את הבעלים לנופש באזור הכפרי.
לאחר תבוסת ממלכת פרוסיה בקרב ינה-אאורשטדט נגד צבא נפוליאון ב-1806, נקלע הרוזן לינדנאו לקשיים כלכליים. בנוסף לתשלומי המס לצרפת, שחלו על אזרחים ואריסטוקרטים כאחד, והקיפאון הכלכלי של פרוסיה, ספג לינדנאו גם הפסדים כספיים כשניסה לפתח את אחוזת ביסאו (Büssow) בנוימרק, אותה רכש בשנת 1803, כהשקעה כלכלית. לאחר שחרורו משירות המלוכה בשנת 1807 הוא ניסה למכור ללא הצלחה את אחוזת גליניקה בשל המצב הקשה בפרוסיה. ההצעה למכור את אחוזת לינדנאו לקרל אוגוסט פון הרדנברג (אנ') נכשלה באוקטובר 1810 מכיוון שלקנצלר המדינה הפרוסית חסרו האמצעים הכספיים לרכוש אותה. עם זאת, הוא התגורר בבית הכפרי כשוכר בשנים 1811 ו-1812 תמורת 400 רייכסטאלר לשנה, עד שהסוחר רודולף רוזנטרטר (Rudolph Rosentreter) רכש את האחוזה ב-18 בנובמבר 1812 תמורת 20,000 רייכסטאלר. רוזנטרטר, אשר כנראה התעשר באמצעות שיתוף פעולה עם הצבא הצרפתי, דאג לנטיעות חדשות רבות באתר ולשינויים בבית הכפרי, שאותם הזמין מקארל פרידריך שינקל. הרדנברג גילה עניין מחודש בגליניקה במהלך עבודות הבנייה.
אחוזה כפרית של הנסיך הרדנברג[עריכת קוד מקור | עריכה]
תחריט נחושת בסביבות 1874, הרמן שני
הרדנברג זכה למוניטין רב בזכות שירותיו לארגון מחדש של פרוסיה. לאחר הניצחון על נפוליאון, קידם אותו פרידריך וילהלם השלישי, מלך פרוסיה ב-3 ביוני 1814 לדרגת נסיך. קנצלר המדינה היה עכשיו במעמד שיכול היה לרכוש את אחוזת גליניקה, שנמצאה באופן נוח בין בתי המגורים של ברלין ושל פוטסדאם. הנכס נרכש ב-22 בספטמבר 1814 במחיר של 25,900 רייכסטאלר.
בנוסף לעבודות השיפוץ בחלק הפנימי והחיצוני של האחוזה, תכנן הנסיך הרדנברג מסתיו 1816 את האזור שמסביב לבית הכפרי בגישה אמנותית. המבצע היה פטר יוזף לנה, שהיה באותה תקופה שוליית גנן. הוא תכנן מגרש תענוגות, גן דקורטיבי עם טרסות פירות בין לנדהאוס, האפל וקוניגשטראסה של ימינו. לנה ביצע עיצובי גינון נוספים עבור כל הנכס בשנים שלאחר מכן.
לאחר מותו הבלתי צפוי של הנסיך הרדנברג ב-26 בנובמבר 1822, העמידו בנו, כריסטיאן גרף פון הרדנברג-רוונטלו, ובתו, לוסי הרוזנת פון פיקלר-מוסקאו את גליניקה למכירה. למרות מתעניינים רבים, המתינו היורשים שנתיים עד שמצאו קונה מתאים בקרל, נסיך פרוסיה, שידע להעריך את העבודה שהחל אביו ושהיו לו את האמצעים הכספיים להמשיך באחוזת גליניקה. הנכס החליף ידיים לבסוף תמורת 50,000 רייכסטאלר. לאחר משא ומתן על חוזה ב-23 במרץ 1824, העברת הבעלות התבצעה ב-1 במאי של אותה שנה.
הנסיך קרל מגשים חלומות[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם רכישת אחוזת גליניקה, היה הנסיך קרל, הבן הראשון של המלך הפרוסי פרידריך וילהלם השלישי, שהיה בעל רכוש משלו. אחריו הצטרפו אחיו הגדולים, פרידריך וילהלם הרביעי בשנת 1826 עם הארמון ופארק שרלוטנהוף ווילהלם הראשון, קיסר גרמניה בשנת 1833 עם פארק בבלסברג, ובשנת 1835 עם בניית הארמון באותו שם. כמו פרידריך וילהלם, גם קרל גילה עניין רב בתרבות העתיקה. "תשוקה זו לעתיקות" עוררה ועודדה את חונכו של הנסיך בילדותו, היינריך גרף מניו פון מינוטולי (Heinrich Graf Menu von Minutoli). הטיול הראשון באיטליה בשנת 1822 היה מרשים יותר עבור הנסיך קרל, כאשר הוא קיבל השראה מההרמוניה בין הנוף, האדריכלות והעתיקות. כשחזר עם רשמים אלו, הוא קיבל את ההחלטה לממש את "חלום איטליה" במולדתו ברלין. אחיו המחונן האמנותי של קרל, פרידריך וילהלם, תמך בפרויקט ברישומים לעיצוב מבנים בודדים. האדריכלים קארל פרידריך שינקל ותלמידו ועמיתו לודוויג פרזיוס אימצו חלק מפרטי ההצעות הללו לעיצוב שלהם. בשיתוף פעולה הדוק עם אדריכל הגן פטר יוזף לנה, נוצר נוף אדריכלי וגנני ייחודי בעל מראה דרום אירופי, אותו עיטר הנסיך קרל עם עתיקות מהאוסף העשיר שלו.
עם מותו של הנסיך קרל ב-21 בינואר 1883 הסתיימה תקופת הזוהר של מפעלי גליניקה. בצוואתו קבע קרל כי בנו והיורש הראשי פרידריך קרל, נסיך פרוסיה יהיה חייב להוציא לפחות 30,000 גולדמרק בשנה על אחזקת מבני גליניקה והפארקים. עם זאת, הוראה זו לא הייתה בתוקף זמן רב, שכן הנסיך פרידריך קרל נפטר ב-15 ביוני 1885 בגיל 57, שנתיים בלבד אחרי מות אביו. הנכס עבר כעת לבנו היחיד, פרידריך לאופולד, שלא גילה עניין רב בארמון. לאחר נישואיו ללואיזה סופיה פון שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-אוגסטנבורג, אחותה של הקיסרית אוגוסטה ויקטוריה, הוא עבר לטירת הציד גליניקה, שהייתה שייכת לנכס, והתגורר בה עד סוף תקופת המלוכה בגרמניה. ארמון גליניקה החל להתפורר כתוצאה מהזנחה מבנית, ובשל מכירת פריטי אספנות מהעת העתיקה ומימי הביניים בשנות העשרים של המאה העשרים, רוב הפריטים שאסף הנסיך קרל במשך עשרות שנים התפזרו ברחבי העולם.
הזנחה גוברת ומעבר לבעלות המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר מלחמת העולם הראשונה וסוף המלוכה, העביר פרידריך לאופולד את ביתו ללוגאנו בשווייץ בשנת 1918, ולקח לשם עמו יצירות אמנות ורהיטים רבים. הנכס של גליניקה, כולל הבניינים, הוחרם בתחילה על ידי הממשלה החדשה. עם זאת, על רקע הניסיון הכושל להפקעת רכוש הנסיכים ברפובליקת ויימאר (אנ'), ולאחר אשרור החוק על חלוקת הרכוש בין המדינה הפרוסית לבין חברי בית המלוכה הפרוסי ששלט במדינה בעבר ב-26 באוקטובר 1926, הועברה האחוזה חזרה לבעלותו של פרידריך לאופולד. שנתיים לאחר מכן ניסה הנסיך למכור חלקים מאזור גליניקה לחברת נדל"ן. צעד זה נכשל בתחילה בשל צו מניעה שהוציאה המדינה הפרוסית, שרצתה לשמור על האתר כגן, ב-17 ביולי 1929, אולם בשל ההסכמים בחוק חלוקת הרכוש, נאלצה המדינה להסיר את התנגדותה למכירה. ארמון הקיץ שהוזנח לא הושפע מתוכניות המכירה המחודשות, אלא חלקים ממלאי הפריטים שבו שנמכרו במכירה פומבית יחד עם פריטים מטירת הציד בשנת 1930 או בתחילת 1931.
ב-13 בספטמבר 1931 נפטר הנסיך פרידריך ליאופולד באחוזתו קרויאנקה בנפת פלאטו בפרוסיה המערבית. על מנת לשלם את חובותיו, התקיימה בנובמבר 1931 מכירה פומבית שנייה של חפצי אמנות מגליניקה שהועברו ללוגאנו. נכדו, הנסיך פרידריך קרל בן ה-12, קיבל את הירושה. הבנים הגדולים של פרידריך לאופולד, פרידריך זיגיסמונד (Friedrich Sigismund; 1891–1927) ופרידריך קרל כבר נפטרו לפניו, והבן השלישי, פרידריך ליאופולד הצעיר (1895–1959) סולק מהירושה. עם זאת, הוא קיבל את הזכות להתגורר בגליניקה, וככל הנראה קיבל גם זכויות קניין במלאי המטלטלין. הוא התגורר באגף של מתחם הארמון עם בן זוגו מאז ילדותו, פרידריך מינכגסנג (Friedrich Münchgesang) המכונה פרידריך הברון צ'ריני דה מונטווארקי (Cerrini de Montevarchi), עד שהם עברו לאחוזת אימלאו ליד ורפן במדינת זלצבורג (כיום באוסטריה) לאחר שנמכר הארמון בשנת 1939. כמו שעשו כבר בגליניקה, הם מכרו חפצי אמנות גם משם, שחלקם הגיעו מתקופתו של הנסיך קרל.
כאשר פרידריך ליאופולד האב היה עדיין בחיים הוא קיבל מבנק דרזדנר (אנ') הלוואות גדולות, וכבטוחה נעשה שימוש בחלק גדול מאזור פארק גליניקה. בחילופי מניות בין הבנק לעיר ברלין, הגיע אזור זה לרשות הבירה עם רישום בפנקס הקרקעות ב-29 באפריל 1935. ארמון הקיץ המוזנח מאוד והסביבה הקרובה, כולל טירת הציד עם פארק ציד, נותרו בתחילה נחלתו של פרידריך קארל הצעיר. בסוף שנת 1937 התקיים משא ומתן בין שני הצדדים על התיקונים הנדרשים בארמון הקיץ, אך אלה נכשלו בגלל חילוקי דעות לגבי היקף העבודה. הנסיך בן ה-20 דחה בתחילה הצעת רכש מהעיר, ואז הומלץ לו לקבל את ההצעה או שהרכוש יופקע. חלקו הנותר של הפארק הפך לנחלת העיר ברלין ב-1 ביולי 1939. כעת הייתה עיריית ברלין הבעלים היחיד של כל אזור גליניקה כולל כל הבניינים. תביעת נזיקין שהגיש הנסיך בשנת 1986 בגלל המכירה הכפויה לנאציונל-סוציאליסטים נדחתה לטובת מדינת ברלין ב-14 באוקטובר 1987, וכך גם פסק הדין בהליך הערעור מיום 20 באפריל 1989.
בראשית 1940 הוזמן האדריכל דיטריך מילר-שטילר (Dietrich Müller-Stüler), נינו של פרידריך אוגוסט שטילר, ליצור מבני משרדים עבור נשיא עיריית ברלין וראש העיר יוליוס ליפרט (אנ'). ליפרט השתמש בחצר הציד (Jägerhof), שנמצא בקצה הצפוני של האזור, כאחוזה כפרית מאז 1935. הוא היה מעוניין לרכוש את הארמון מטעם העיר ברלין, במיוחד מכיוון שהיו קיימות משנת 1935 תוכניות להרחבת כביש קוניגשטראסה, שכונה אז רייכסשטראסה מספר 1, בין פוטסדאם לבירת הרייך רק כמה מטרים מהאחוזה. לא ניתן עוד לוודא האם או עד כמה נערכו שיפוצים בתוך הבניין, מכיוון שלא ניתן למצוא את התיקים המקוריים, וליפרט הודח מתפקידו ביולי 1940. במהלך מלחמת העולם השנייה, כנראה מסביבות 1942, שימש הארמון כמבנה בית חולים, ולאחר הכניעה, לזמן קצר כחדר אוכל קצינים עבור הכובשים הרוסים, שהשתמשו גם בקומה העליונה כאורווה לסוסים.
בחיפוש אחר משקיע מתאים לעבודות השיפוץ שהיו צריכות להתבצע מזמן, העבירה העיר ברלין את מתחם הארמון המוזנח לידי ארגון הספורט-טוטו ברלין לשימוש כמלון ספורט. עד 1966, התחזוקה והניהול נותרו באחריות הספורט-טוטו; ואז הועברו המבנים לאחריות מנהל הארמונות וגני המדינה של מערב ברלין. כאשר הספורט-טוטו ויתר על מלון הספורט, השתלט מוסד הלימודים הציבורי למבוגרים הכולל פנימייה (Heimvolkshochschule) על החדרים למטרות לימודים ולינה בין השנים 1976 ל-1986. במהלך תקופה זו היה המנהל באחריות מחלקת בתי הספר והנוער של העיר ברלין.
שימוש נוכחי[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאז שמוסד הלימודים הציבורי למבוגרים יצא מהמבנה, וניהולו הועבר לידי הנהלת הארמון ב-1 בינואר 1987, שימש הבניין כמוזיאון ארמון לאחר עבודות שיפוץ מחודשות, בהן ניתן לצפות בכמה חדרים עם רהיטים של הנסיך קרל. חלקם מגיעים מקרנות שונות וממורשתו של הנסיך פרידריך לאופולד הצעיר. לבן זוגו הברון צ'ריני, שבשנות השבעים נתן למדינת ברלין ציוד ומסמכים באמצעות כמה תרומות וצוואה אחרונה, בתנאי שיוכלו לשמש אותם בגליניקה. הברון צ'ריני נפטר ב-12 בספטמבר 1985. בנוסף לשימוש במוזיאון, אולם הגן מארח קונצרטים בסופי שבוע.
לאחר איחוד גרמניה מחדש והתמזגות שני ארגוני מנהלת הארמונות של המזרח ושל המערב ב-1 בינואר 1995, מנוהל הבניין על ידי קרן הארמונות והגנים הפרוסיים ברלין-ברנדנבורג, שפתחה גם את מוזיאון גינון חצר המלכות הראשון באירופה ב-22 באפריל 2006 בכמה חדרים בארמון. בנוסף לתוכניות גן היסטוריות, מכשירי מדידה, כלי גינה ורהיטים עכשוויים ממשפחה אמידה של גנני חצר, ביוגרפיות ומסמכים היסטוריים מציגים את הכשרתם המגוונת של גנני החצר הפרוסים. בוויטרינה מוצגים מקטרת הטבק, אזרחות הכבוד של העיר פוטסדאם וקערה מעוטרת בתבליט של זר עלי דפנה במלאת 50 שנה לשירותו של מעצב הנוף, פטר יוזף לנה, שעיצב באופן מכריע את דמות הנוף התרבותי ברלין-פוטסדאם. דרך עיצובי הגן והנוף שלהם.
בארמון גליניקה, שוכנים משרדי אגודת ידידי הארמונות והגנים הפרוסים (Verein der Freunde der Preußischen Schlösser und Gärten). חברי האגודה מחויבים "לשימור ושיקום הארמונות והגנים המלכותיים לשעבר, שמטופלים על ידי קרן הארמונות והגנים הפרוסיים ברלין-ברנדנבורג".
ארכיטקטורה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית האחוזה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לא שרדו תיאורים של הנוף או תוכניות של בית האחוזה שנבנה בשנת 1753. מכיוון שלא ידוע אם הבעלים הבאים ביצעו עבודות שיפוץ כלשהם, המראה האפשרי של בית מירו מבוסס על רישום שביצע שינקל בשנת 1837, עליו הוא רשם את מצבו של הבניין לפני השיפוץ בשנת 1825. השרטוט פורסם באוסף העיצובים האדריכליים של שינקל. על פי השרטוט היה הבניין בסגנון טיפוסי של בית אחוזה מאמצע המאה ה-18, דו קומתי עם גג גבוה המשופע בכל הכיוונים. חלק מרכזי בולט מעט עם גמלון משולש המגיע לגג הדגיש את הציר המרכזי בצד המערבי. בית האחוזה עם תוכנית בצורת L, ובניין חווה מלבני מצפון-מזרח, היוו קבוצת מבנים בצורת האות "U".
הרחבה באמצעות בניית מבנים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בנוסף לייפוי האחוזה, סגר הרוזן לינדנאו את קבוצת הבניינים בצורת האות U הפתוחה מצפון על ידי בניית בניין חווה נוסף עם אורווה לסוסים, כך שנוצר "ריבוע רופף". כמו בית האחוזה, גם הבניין המוארך קיבל גג משופע בכל הכיוונים. כהרחבה של הבניין החדש, התווסף מבנה קטן ממזרח, אשר בתוכניות מאוחרות יותר כונה ביתן הכרכרות (Wagenremise). לא ידוע על שינויים בבית האחוזה בתקופת לינדנאו. הם בוצעו רק לאחר רכישת הנכס על ידי הסוחר רודולף רוזנטרטר, שהזמין את קארל פרידריך שינקל לבצע את השיפוצים.
תכנון מחדש של החזיתות והחללים הפנימיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנסיך הרדנברג הנחה את שינקל להמשיך בעבודות השיפוץ שהחלו כבר תחת רוזנטרטר, כך שהבית הכפרי בצד הדרומי קיבל מראה חדש. כמו בצד המערבי, החלק המרכזי הודגש גם בחזית הדרומית, אך הוא היה הרבה יותר רחב. שינקל הציב הרחבה חצי עגולה לפני קומת הקרקע, המתאימה לגומחה בצורת אפסיס שנמשכה מעט לתוך הבניין בקומה העליונה, ויצרה מרפסת כמעט עגולה.
קומת קרקע
1 פרוזדור 2 חדר נשים 3 חדר ירוק 4 אולם גדול 5 חדר אדום 6 חדר אמבטיה 7 מטבח 8 מזווה 9 כביסה
קומה ראשונה
12 אולם כחול 13 חדר הנסיך (סלון) 14 חדר שינה ירוק 15 "ארון סודי" (שירותים) 16 חדר שירות 17 חדר הנסיכה 18 חדר פינתי ירוק 19 "ארון ורוד" 20 חדר ירוק כהה 21 חדר כחול 22 חדר ירוק קטן 23 חדר אדום קטן 24 פרוזדור
היו גם שינויים מבניים בפנים. על מנת להשיג חדרים גבוהים יותר, הונמכה קומת הקרקע בסביבות 63 סנטימטרים, וכך גם התשתית של היסודות. על ידי הסרת קירות רוחביים נוצר בקומת הקרקע של האגף הדרומי אולם בן שלושה חלקים שאליו חוברו חדרים שונים. כפי שניתן לראות מתוכנית המבנה ששורטטה בשנת 1817, החדר הירוק (Grüne Zimmer) וחדר הנשים (Mädchenstube) היו ממזרח, החדר האדום (Rothe room) וחדר האמבטיה (Badezimmer) בצד המערבי. באגף המערבי היו חדרי השירות כמו המטבח, המזווה, חדר כביסה וחדר שירות. שני גרמי מדרגות באולם הקדמי בצד הצפוני של האגף הדרומי הובילו לקומה העליונה. באמצע היה האולם הכחול (Blaue Saal) לאורך כל הבניין.
דירת הנסיך עם חדר המגורים, חדר שינה הירוק (Grünem Schlafzimmer), ארון סודי (Geheimem Cabinet) וחדר המשרת האישי צמודים אליו בצד המזרחי. בצד המערבי של השייך לנסיכה היו חדריה עם חדר כניסה, חדר פינתי ירוק (Grünem Eckzimmer), ארון ורוד (Rosa Cabinet) וסמוך באגף המערבי החדר הירוק כהה (Dunkelgrünen Zimmer) עם ארון בגדים, החדר הכחול, החדר הירוק הקטן והחדר האדום הקטן. בשל מחסור במקום היו האורחים והמשרתים צריכים להתארח בבניין השירות הצמוד ממזרח, שהפך מאוחר יותר לאגף גבירות החצר, שהוסב גם למטרה זו. מכיוון שאין תוכניות מפורטות של הקומות, לא ידוע על תוכן החדרים. עבודות הבנייה הסתיימו בחורף 1816, אך הבעלים שלאחר מכן התחיל שוב לשפץ את המבנה תשע שנים מאוחר יותר. שוב קארל פרידריך שינקל קיבל את המינוי לעיצוב מחדש מלא של מכלול המבנים.
מהבית הכפרי לטירה הקלאסית[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שרכש את הנכס, התגורר הנסיך קרל בתחילה בבית הכפרי ללא שינויים מבניים. אולם בינואר 1825 כבר היו קיימות תוכניות לשדרוג המבנה, שאותן שרטט לודוויג פרזיוס על סמך המידע של שינקל. טיוטות שנערכו על ידי פרזיוס לתכנון המחודש של בניין החווה לשעבר במזרח, המכונה אגף גבירות החצר, ששונה תחת הרדנברג, הוכנו במרץ 1825. עבודות השיפוץ החלו באביב של השנה הבאה, והושלמו בקיץ 1827.
השינויים של קארל פרידריך שינקל[עריכת קוד מקור | עריכה]
שינקל עיצב ארמון קיץ עבור הנסיך קרל בסגנון הקלאסיציזם, ובעצם עיצב מחדש את החזית החיצונית ואת ממדי הבניין. הוא שינה את תוכנית הקומה של קבוצת הבניינים על ידי קיצור אגף גבירות החצר בשליש מאורכו וחיבורו לבית הראשי, כך שחצר הגן בתוך מתחם הבניין נפתחה יותר מזרחה לכיוון הפארק המעוצב. שינקל הסיר את הגג הגבוה המשופע בכל הכיוונים וכיסה את גג בלוחות האבץ המשופעים מעדנות והציב מעקה מסביב, אותו קישט בפינות בקערות ובאגרטלים עשויים אבץ יצוק. הטיח החיצוני עוצב כגושי אבן טבעית.
שינקל שינה את הרחבת המרפסת החצי עגולה מימי הנסיך הרדנברג, שנבנתה רק עשר שנים קודם לכן. הוא הפך אותה למלבנית עם שני עמודים. הוא החליף את גומחת האפסיס למעלה בשלושה חלונות צרפתיים גבוהים בין עמודים מעט בולטים מחורצים, וכרכוב שמסתיים בחלק העליון. החזית המערבית זכתה למראה דומה. שינקל הניח למרפסת אחרת, שממנה היה נוף טוב על מגרש התענוגות ואליה ניתן היה להיכנס מחדר הפינה המרוהט לנסיך קרל, להתמשך סביב הפינה הדרומית-מערבית. על מנת לשחרר את הקו האופקי הארוך של המעקה הפונה דרומה, נוספה לגג מרפסת מגדל. הצורה הקובייתית התאימה לאדריכלות של בניין טירה והדגישה את החלק המרכזי באופן פשוט.
הכניסה הראשית נותרה ללא שינוי, נגישה וכמעט מוסתרת מחצר הגן. על סף הדלת, קיבלו את פני האורח אותיות פליז על לוח שיש לבן במילה SALVE. כדי להחיות את החזית חמורת הסבר, התקין שינקל פרגולת ברזל יצוקה, לאורך הקירות החיצוניים בצד החצר, ובתכנון זה ציטט את הסנטור והסופר הרומי פליניוס הצעיר. במכתבים לחבריו גאלוס ואפולונריס. בנוסף לתחריטים של מבנים יווניים-רומיים, מצא שינקל בשיתוף פעולה עם לנה, גם השראה לעיצוביו בתיאורי הווילות של פליניוס, שלא רק השפיעו על גליניקה, אלא מאוחר יותר גם על התוכניות לשרלוטנהוף ולמרחצאות הרומיים בפארק סנסוסי. רישומי שחזור של הווילות של פליניוס: טוסקום (Tuscum) בהרי האפנינים ולורנטינום (Laurentinum), דרומית לאוסטיה, שיצר שינקל בשנת 1833 על פי הטקסט של פליניוס, פורסמו באלבום האדריכלות שיצא בשנת 1841.
ציור מאת אוגוסט סי האון בעקבות וילהלם שירמר, 1837
מטוסקום אומצה בגליניקה הכניסה הראשית שהייתה דלת סמויה קטנה. הלמוט פון מולטקה הזקן, שהתגורר זמנית בבית האצילים בתור השליש של הנסיך קרל, כתב בשנת 1841 במכתב לאשתו לעתיד מארי: "החצר הנשקפת מחלונותיי יפה להפליא. מזרקה עדינה מתנשאת על שטיח דשא כמו קטיפה ירוקה, ומרפסת משתרעת סביבה, עטויה היטב בפרחי פסיפלורה ואריסטולוצ'יה (Aristolochia clematitis)". הנסיך קרל עיטר את החזיתות באבנים עתיקות, שהוצבו על פי הנחיות הפסל כריסטיאן דניאל ראוך בתוך הקירות החיצוניים למטרות דקורטיביות בלבד. הרצפה כוסתה בפלטות ברזל יצוק מחורצות עם חלוקה של מפרקי צלב. שינקל עיצב את כניסה פשוטה לפרגולה עם עמודים וקורות רוחב. מאוחר יותר בנה אותה פרזיוס מחדש כמקדש. ציור קיר של נימפות משקות ורוחצות את פגסוס, שצויר על ידי יוליוס שופה (אנ') בשנת 1827 קישט את הפינה הדרומית-מערבית של החצר מעל אח פתוחה. הצייר השתמש בדוגמת ציור קבר מסביבות 160 לספירה מוויה פלמיניה ליד רומא. ציור הקיר נהרס בגלל הזנחת בניין הארמון בתקופות מאוחרות יותר.
עיצוב הפנים המחודש[עריכת קוד מקור | עריכה]
| תוכנית המבנה, סביב 1826 קומת הקרקע |
 |
רק מקורות דלים זמינים בנוגע לשחזור פנים הארמון בתקופתו של הנסיך קרל. מידע על השינויים המבניים שביצע שינקל מגיע מהתוכנית של הקומות העליונות והתחתונות, שהוכנה כנראה סביב שנת 1826, שיכולה לשמש להשוואה עם השרטוט כביכול משנת 1817. לשם השוואה, תוכניות הקומה אינן מגלות שינויים משמעותיים בפנים הטירה. בנוסף לכמה פתחים בקירות לדלתות מקשרות, חלק מהחדרים קיבלו תוכנית מעט שונה מכיוון ששורטטו קירות חדשים או שקירות קיימים הוסרו. שינויים קטנים אלה בוצעו בעיקר באגף המערבי, שחדרי השירות שלו שימשו אז כחדרי אירוח לאצילים. חדר הרחצה השתמר. המטבח הועבר לחלק הצפוני של אגף גבירות החצר. גרם מדרגות באמצע האגף הוביל לקומה העליונה אל החדרים, שככל הנראה שכנו בהם המשרתים. באזור המזרחי של אולם הגן בן השלושה חלקים הוצב שולחן ביליארד. החדר הגובל באולם במזרח נושא את שמה של גבירת החצר והחדר הצמוד אליו מצפון מכונה חדרנית (Jungfer).
בקומה העליונה, האולם הכחול, שנקרא כיום האולם האדום, קיבל קצת יותר מרחב מחיה לאחר שהגומחה בצורת האפסיס שהשתרעה לתוך החדר הוסרה. לחדר השירות (חדר מספר 16) נוסף גרם מדרגות לעליית הגג וחדר השינה לשעבר של הנסיך הרדנברג (חדר מספר 14) קיבל יציאה למרפסת קטנה. בנוסף, הקיר הצפוני לארון הסודי שמאחוריו נפרץ, כך שנוצרה גומחה למיטה ששייכת כעת לחדר השינה. הנסיך קרל עבר לחדריו לשעבר של הנסיך הרדנברג בצד המערבי, ואילו אשתו הנסיכה מארי עברה לדירתו הקטנה יותר של הנסיך ממזרח.
השינויים שערך לודוויג פרזיוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
כיורשו של קארל פרידריך שינקל, שנפטר בשנת 1841, לקח לודוויג פרזיוס על עצמו את עבודות הבנייה בגליניקה. במהלך חייו של שינקל, בסוף שנות השלושים של המאה ה-19, תוכננו קישוטים קלים לבניין הארמון, אך אלה מעולם לא יושמו. רק העמודים של המרפסת בצד הדרומי כוסו בלוחות אבץ יצוק. עיצוב הלוחות כלל קבוצה של שריגים ופוטו עם מוטיבים כפריים על כל מדליון. בית היציקה של מוריץ גייס (Moritz Geiß) בברלין ביצע את העבודה על פי התוכניות של פרזיוס. התכנון המחודש של כניסת הפרגולה על ידי פרזיוס מתועד בבירור. בשנת 1840, הכניסה הפשוטה לחצר הגן קיבלה פורטיקו דורי בן ארבעה עמודים בסגנון פרופילאה קטנה, שהדגיש את אזור הכניסה בצורה מייצגת יותר. אפריז היקפי עשוי אבץ יצוק בין הארכיטרב לגמלון משולש מציג צורות מיתולוגיות יווניות ונוצר בבית היציקה של גייס על פי עיצובו של שינקל. דמות של אכילס באקרוטריון (אנ') שלא שרדה בימינו מאת כריסטיאן דניאל ראוך הכתירה את קו הגג. פרזיוס הציב ספסל אבן מלבני מקושט ליד המקדש.
בשנת 1844 הגדיל פרזיוס את אגף גבירות החצר. עם מעקה מסביב, הוא התאים את שטח הגג למראה הקדמי של הבניין הראשי. בחלונות קומת הביניים הוא הציב תומכים בצורת אריות כעמודים מרכזיים כקישוט אדריכלי עתיק. הם העתקים מאבץ של רגליים בשולחן רומי - מעמד מתכתי תלוי שעליו ניתן להניח פלטת שולחן. לא ניתן לתאר במדויק שינויים קלים אחרים בבניין הטירה, כגון חסימה של חלונות בקומת הקרקע. הם כנראה התרחשו בקשר לשיפוצים בתוך הטירה. זה חל גם על הגומחה הרדודה באגף המערבי של הטירה עם העתק של ונוס איטלקה (Venus Italica). המקור של אנטוניו קנובה נמצא בפאלאצו פיטי בפירנצה.
עם השינויים שביצע פרזיוס בבניין הארמון, הבנייה הסתיימה במהלך חייו של הנסיך קרל. מידע על התקופה שלאחר שנת 1845 כמעט ואינו זמין או שלם ומתייחס בעיקר לבניינים אחרים באזור גליניקה. משנת 1859 ואילך, האינטרסים של קרל התרכזו יותר ויותר בשיפוץ טירת הציד גליניקה, שנרכשה באותה שנה והסמוכה לדרום-מזרח בצד השני של הקוניגשטראסה (הכביש בין ברלין לפוטסדאם).
שיפוצים בשנות החמישים של המאה ה-20 ושימושים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההזנחה של בנייני גליניקה, שהלכה וגדלה במשך עשרות שנים לאחר מותו של הנסיך קרל, הובילה לשיפוצים גדולים בין 1950 ל-1952 לאחר מלחמת העולם השנייה, כך שכל מתחם הארמון יוכל לשמש מעון לספורטאים במימון מטוטו הכדורגל. המבנה המרכזי של הארמון, שהיה מיועד לטרקלינים, נותר כמעט ללא שינוי עם תוכנית החדרים של שינקל. עם זאת, שרידי פרטי הציוד המקוריים כגון מסגרות חלונות ודלתות, רצפות פרקט וטיח קיר הוסרו באופן בלתי הפיך ורק שוחזרו בסגנון שינקל. השמדת שרידי מארג הבניין הישן הייתה הליך מקובל בשנות ה-50, ואת הסיבות ניתן למצוא בשלב השיקום הכללי, שלעיתים קרובות לא הותיר זמן, לא עניין ולא הזדמנויות למחקרים אינטנסיביים.
השיפוץ והעיצוב המרחבי של האגפים, בהם היו חדרי השינה, התבצעו מנקודת מבט מעשית. אגף גבירות החצר היה נהרס לחלוטין, והוארך צפונה לצורך התקנת גרם מדרגות בקומה העליונה. הפרופילאה הקטנה שהקים פרזיוס בכניסה לחצר הגן ניצב לפני אגף גבירות החצר ומאז היא הכניסה הראשית לחלק הפנימי של הטירה. פרגולת הברזל היצוק הוחלפה באחת העשויה עץ, הדומה לצורה שעיצב שינקל. הפסיפסים ברצפה מול דלת הכניסה הפונה מזרחה עם מונוגרמת המראה "C" מתחת לכתר המלכותי וצלב מלטה מתייחסים לשמו הפרטי של הנסיך. בפנים, חדר הקבלה, שממנו מסדרון מוביל למבואה, חדרי ניהול, מטבח ושירותי הבניין. כתוצאה מהשיפוצים אבדו החדרים של שינקל והפרופורציות של הבניין, כמו גם הנוף שנשקף מחצר הגן מזרחה אל הפארק.
החדרים במוזיאון הארמון[עריכת קוד מקור | עריכה]
באשר לחידוש פנים הארמון בתקופת הנסיך קרל, ישנם מקורות דלים לא פחות בנוגע לריהוט. המקורות מוגבלים לצילומים שצילם האדריכל והיסטוריון האמנות יוהאנס זיברס (Johannes Sievers) במהלך סקרי מלאי בסוף שנות השלושים והארבעים של המאה ה-20, וסביבות 1950. הם מראים את מצבם המוזנח של חדרי הטירה, אך גם כמה פרטים על הריהוט.
הריהוט החדש של הטירה לאחר השיפוץ בשנות החמישים תאם לטעם של התקופה, במיוחד מכיוון שהיצירות המקוריות כבר לא היו זמינות. כבר במהלך ספירת המלאי ב-1942, עדיין במהלך המלחמה, ציין זיברס: "לא נותר שום תיק, שום מכתב שיידע אותנו על סוג הריהוט של הטירה ועל מעורבותו של שינקל בה [...]." עם זאת, נתגלו עותקים של שתי ספות פינתיות שעיצב שינקל שחזרו למקומן המקורי בשנות החמישים. הם מוצגים כציוד בלתי קבוע בתוכנית המבנה שהותווה בשנת 1826 והיו בחדר הלבן של דירת הנסיך קרל.
מבואה[עריכת קוד מקור | עריכה]
על בסיס פרטי הריהוט המעטים שתיעד זיברס בתמונות, נצבעו קירות הפרוזדור, גרם המדרגות והמדרגות מול המדרגות בקומה העליונה בלבן. בהתאם לגודל השטח, הצבע הלבן חולק לשדות מלבניים על ידי קווים כחולים כהים ואדומים. התקרה עוטרה כמשולש שטוח עם אקרוטריון בקצות או קישוט דומה. קטע זה, המזכיר ציור רומאי פשוט ועיצוב קירות רומיים, שוחזר בשנות התשעים של המאה ה-20. השתמר מדליון גבס עם דיוקנה של הנסיכה מארי בקומה העליונה של גרם המדרגות המערבי. התבליט שהוצב בקיר בקוטר 53 סנטימטרים נוצר על ידי הפסל כריסטיאן דניאל ראוך. הכתובת בקצה החיצוני מזכירה את הנסיכה והפסל הברלינאי המוביל מאז 1815.
אולם הגן[עריכת קוד מקור | עריכה]
עיצובו של שינקל של אזור הכניסה לחדר הגן בקומת הקרקע, הנמוך בשני מדרגות, נשמר עוד מימי הנסיך קרל. דלת אלון כפולה ממוסגרת על ידי אדיקולה (אנ') (מקדש קטן) עם משקוף ישר עשוי שיש לבן ועמודי פורפיר עם בסיסים לבנים וכותרות מרוכבות. ממש מול אזור הכניסה נמצאת המרפסת עם דלת החלון המחולקת לשלוש המובילה למגרש התענוגות. חלל המרפסת פונה לאולם משני עמודים מחורצים דוריים. באמצע אולם הגן נשמרה הרצפה שתכנן שינקל, שלה העניק האדריכל תבנית של לוחות אבן לבנים ואדומים-חומים בצורת ריבוע, משולש ועגול. שיבוץ אבן מציג רק את קווי המתאר של אישה מכונפת עם כד מים על שטח של כמעט מטר רבוע אחד. אין עוד קישוטי חדרים שיכולים לשקף את פנים האולם במאה ה-19. אולם הגן, במקור בן שלושה חלקים, הורחב ל-123 מטרים רבועים על ידי הוספת החדרים ממערב וממזרח. הקירות צבועים היום בלבן והרצפה, למעט החלק הנותר, מכוסה בפסי פרקט.
האולם האדום[עריכת קוד מקור | עריכה]
ישנן עדויות מעטות על העיצוב הקודם של החדרים בקומה העליונה. ברוחב של כשישה מטרים ואורך כעשרה מטרים בלבד התאים האולם האדום כאולם אירועים של מעון הקיץ רק לחגיגות קטנות יותר. לקבלת הפנים הגדולות השתמש הנסיך קרל באולמות הייצוגיים יותר של ארמון העיר ברלין שלו בכיכר וילהלמפלאץ. שינקל תכנן פאנל בגובה 30 סנטימטרים מעץ מהגוני כקישוט קיר ושטח קיר מעליו צבוע במשטחים וממוסגרים, שהסתיימו באפריז מסביב של עיגולים ומלבנים.
החדרים, שהיו מצוידים בוודאות בחפצים בסגנון הקלאסיציזם בתקופת שינקל, עברו שינוי על פי טעם התקופה של ההיסטוריציזם (אנ') עוד בחייו של הנסיך קארל במחצית השנייה של המאה ה-19. תכנון מחודש של האולם האדום, העובר לרוחב הקומה העליונה, עולה מתוך הערה שכתב מרשל חצר המלוכה ב-27 באפריל 1872. פרט מהריהוט החדש מתועד על ידי צילום שצולם בסביבות 1950, ובו אח עם מראה בסגנון נאו-רוקוקו. בנוסף, מפרסומו של היסטוריון האמנות רודולף ברגאו, "מלאי מונומנטים אדריכליים ואמנות במחוז ברנדנבורג" משנת 1885, עולה כי שעון מעוטר בסגנונו של אנדרה שארל בול (אנ') היה חלק מהריהוט המאוחר יותר של האולם האדום. צוינו גם ריהוט בסגנון בול, אגרטלי כסף בארוקיים ופורצלן תוצרת סוור (אנ') לקישוט הדירות הסמוכות של הנסיך והנסיכה.
במהלך השיפוץ בשנות התשעים של המאה ה-20, נצבעו קירות האולם באדום מונוכרומטי, התקרה בלבן ועל הרצפה הותקן פרקט. חזית הארובה בסגנון נאו-רוקוקו על הקיר המזרחי שאבדה הוחלפה בחזית קלאסית עשויה שיש לבן בשנת 1951. היא מתוארכת לתקופת שינקל ונבנתה במקור באגף גבירות החצר. נברשת עם 14 זרועות, מוזהבת עם תליונים מזכוכית, מבוססת על עיצוב של שינקל משנת 1830, כמו גם שולחן מהגוני עגול עם עמוד מרכזי ושלוש רגליים מעוקלות קמורות. שינקל עיצב עוד שולחן מהגוני מלבני על הקיר המערבי בשנת 1828 עבור הארמון בווילהלמפלאץ. עיצוב הנוי עם כפות דקלים, שריגים ואצטרובלים בקצה המשקוף התבסס על מוטיבים מימי קדם. הריהוט המקורי של ארמון גליניקה כלל שני פמוטים בני 5 זרועות מוזהבים סמוכים.
רק אחדים מכלי הכסף המגוונים חזרו לגליניקה. מערכת כלי אוכל מכסף שאבדה מזמן, ושנוצרה בשנת 1827 לחתונתו של הנסיך קרל למארי פון זקסן-וויימר-אייזנאך כללה כחלק מרכזי קערה שהוכנה על ידי צורף חצר המלכות בברלין על פי תכנונו של קרל פרידריך שינקל, ושעוצבה על פי קערת השיש הידועה מהמאה הראשונה לספירה, אותה גילה הצייר והארכאולוג החובב הסקוטי גאווין המילטון (אנ') בשנת 1771 ליד טיבולי בחורבות וילה אדריאנה של הקיסר הרומי אדריאנוס, המכונה "אגרטל וורוויק".
בשנת 1828 הוצגה קערת הכסף בתערוכת האקדמיה בברלין כאשר היא כבר הייתה ברשותו של הנסיך קרל. הקערה הייתה עדיין בגליניקה בשנת 1939 בגליניקה, אך נמכרה על ידי הנסיך פרידריך לאופולד הצעיר לאחר מלחמת העולם השנייה. בשנת 2008 ניתן היה לרכוש עשרים פריטים ממערכת כלי הכסף.
דיוקנאות בפורמט גדול ופרוטומה של דמותו של הנסיך קרל בן ה-30 מנציחים את בעל הבית לשעבר וכמה מבני משפחתו. יצירתו של הפסל יוליוס סימוני, תלמידו של יוהאן גוטפריד שדו, המתוארכת לסביבות 1832 משום שהוצגה בתערוכת האקדמיה בברלין באותה שנה. סימוני השתמש בדיוקן שצייר פרנץ קרוגר סביב 1831. ציור מאת קרוגר משנת 1852 מציג את הנסיך קרל בגיל 51 כגנרל של חיל הרגלים. ציור מאת יוליוס שופה מ-1838 מציג את הנסיכה מארי בת ה-30 בנוף גן רומנטי וציור של הצייר הפלמי יאן בפטיסט ואן דר הולסט (אנ') מסביבות 1830 מציג את אחותו הצעירה של הנסיך קרל, לואיזה, נסיכת פרוסיה, שהתחתנה עם פרדריק, נסיך הולנד בשנת 1825. הצייר הצרפתי ממוצא גרמני שארל דה שטובן (אנ') תיאר את בעלה כבר בשנת 1815 בערך בגיל 18. על מדי פרוסיה הוא לובש את אות מסדר וילם הצבאי ההולנדי, את צלב הברזל על סרט שחור ואת אות מסדר העיט השחור, שהוענק לו בשנת 1815 על שירותיו לפרוסיה במאבק נגד הכיבוש הנפוליאוני. הציור הגדול ביותר באולם האדום הוא ציור של פרשים מאת אנטוניו שרדר (Antonio Schrader). הוא מראה את המלך הפרוסי ואביו של הנסיך קרל, פרידריך וילהלם השלישי, מלך פרוסיה במהלך מלחמות השחרור ובתנוחה דומה לנפוליאון בציור נפוליאון חוצה את האלפים של ז'אק-לואי דויד. קו הרקיע של ברלין נראה ברקע מתחת לשמיים כהים.
החדר הירוק[עריכת קוד מקור | עריכה]
דירתה לשעבר של הנסיכה מארי צמודה לאולם האדום במזרח. החדר הירוק וחדר השינה הירוק הצמוד אליו היו החדרים הפרטיים היחידים שלה בארמון גליניקה. לא נותר דבר מהרהיטים מתקופת שינקל בסוף שנות השלושים של המאה ה-20. תצלום משנת 1938 בחדר הירוק יכול להוכיח רק קיום של חזית אח שאבדה המעוטרת ברצועות מוזהבות וקישוט דמוי מחרוזת פנינים. הקיר שלמעלה היה מעוטר בציור סטנסיל עם שריגים.
במהלך השחזור בשנות התשעים של המאה ה-20, נצבעו קירות החדר בצבע ירוק והרצפה כוסתה בפרקט. ציוד המוזיאון של ימינו עם רהיטי שינקל כולל נברשת שיוצרה בשנת 1830 עם קישוטי ברונזה ותליוני זכוכית, הדומה לנברשת בסלון האדום. שני כיסאות מרופדים בצבע שחור לכה וכורסה מרופדת בסגנון שרתון (אנ') עם גזרה נמוכה מוזהבת, קישוטי עופרת מוזהבים וכיסוי בד צהוב הם שרידים משנת 1828, שעמדו במקור בחדר הנסיכה מארי בארמון בברלין על וילהלמפלאץ. שינקל מצא את ההשראה לדגם הכיסא בטיולו באנגליה בשנת 1826. השזלונג מגיע כנראה גם הוא מהחדרים של ארמון ברלין.
שולחן צד מהגוני, שנעשה גם הוא על פי השפעה אנגלית, ומיועד למשחקי קלפים מגיע מטירת הציד גליניקה. מדפים עגולים ומלבניים בגודל קלפי משחק ניתנים לקיפול על גבי לוח 28.5 × 28.5 סנטימטרים, הנשען על עמוד משושה בגובה 78 סנטימטרים. שולחן צדדי קטן נוסף מציג מדליונים עם מוטיבים של בנייני ברלין והקזינו בפארק קליין-גליניקה על צלחת חרסינה עגולה, מעוטרת בערבסקות בצבע זהב. שולחן מהגוני עם ראש מרובע הניתן לפתיחה להגדלת משטח השולחן ניצב במקור בארמון העיר ברלין. בשנת 1919 הוא הגיע לבית דורן (אנ'), האחוזה בהולנד אליה גלה וילהלם השני, קיסר גרמניה. כלי פורצלן שהיו שייכים לנסיך קרל, מוצגים בחלון ראווה עשוי עץ סיסם עם שיבוצים מסביבות 1825–30. בנוסף לצלחות עם עיטורי פרחים משנת 1820 ו-1845, בשתי צלחות מוצגים מוטיבים של גליניקה. ככל הנראה הם נוצרו בין השנים 1870–1889, מכיוון שטירת הציד גליניקה עדיין מתוארת בסגנון הבארוק הצרפתי על אחת הצלחות בעלות מסגרת הזהב, כלומר לפני השיפוץ בשנת 1889. השנייה צוירה עם נוף לארמון גליניקה ולמזרקת אריות. על הקירות תלויות יצירות של אמנים בני התקופה מהמאה ה-19. אלה ציורים עם מוטיבים של גליניקה מאת יוהאנס יוזף דסטרה (Johannes Joseph Destrée) ההולנדי, אדוארד גרטנר ויוליוס שופה, ודיוקנאות של הנסיכה מארי מאת יוליוס שופה והמלכה לואיזה ממקלנבורג-שטרליץ מאת יוהאן היינריך שרדר (Johann Heinrich Schröder).
חדר השינה[עריכת קוד מקור | עריכה]
חדר השינה לשעבר בצבע טורקיז של הנסיכה מארי עבר שינוי מבני בעייתי כבר בשנת 1889. הנסיך פרידריך לאופולד האב הורה על הסרת הקיר הצפוני עם גומחת המיטה ששורטטה בתוכנית המבנה מ-1826 וארובה שעמדה מעבר לפינה משמאל כך שהחדר התארך לכל רוחב הקומה. החלון בצד הצפוני של חצר הגן נסגר בלבנים ולכן החדר המוארך קיבל אור יום רק דרך חלון בקיר הדרומי. בשנות ה-50 חולק החדר מחדש על ידי הקמת קירות מחיצה, אך מבלי לקחת בחשבון את נישת המיטה. כך נוצר שוב סידור החדרים כמו בתקופתו של הנסיך הרדנברג.
הרהיטים בימינו כוללים כורסת מהגוני מרופדת וכיסא מהגוני עם קליעת נצרים, שהקישוטים היחידים שלהם הם הרגליים הקדמיות, מאפיין אופייני של דגמי הכיסאות של שינקל. הריהוט הפשוט והבורגני מגיע מארמון גליניקה ומראה את סגנון הריהוט הפשוט לפעמים של ארמון הקיץ, שבניגוד לארמון העיר כמעט ולא נאלץ לשרת מטרות מייצגות. שולחן איפור עם קיר מראות אחורי משנת 1820, וספה עם פורניר מהגוני מסביבות 1830 מארמון העיר ברלין ההרוס נשמרו באותו סגנון פשוט. שני הרהיטים מיוחסים לשינקל. הקירות מעוטרים בציורים המתארים נופים איטלקיים, כמו גם נוף של גליניקה, כפי שנראה מהגן החדש מאת קרל וילהלם פולקה (Karl Wilhelm Pohlke).
החדר הלבן[עריכת קוד מקור | עריכה]
צייר לא ידוע מ-1847
דירתו לשעבר של הנסיך קרל צמודה לאולם האדום ממערב, החל מהחדר הלבן, הידוע גם כחדר השיש. ניתן היה לשחזר את עיצוב הפנים של שינקל בצורה הטובה ביותר באמצעות תמונות. כמו המקור, העותקים של הספות הפינתיות שצוירו בתוכנית המבנה מסביבות 1826 קיבלו מסגרת עץ לכה לבנה, ריפודי מושבים שהגיעו כמעט עד לרצפה וגב מרופד עם כיסוי בד אדום. פסי צבע זהב העוברים אופקית מקדימה יוצרים רושם של שתי כריות מושב מונחות זו על גבי זו. שני שולחנות עגולים עם רגליים המסתיימים בוולוטה מחליפים את שולחנות השיש המרובעים עם עמוד מרכזי שתוכננו במקור על ידי שינקל. על משטחי הקיר המטויחים בטיח שיש לבן, יש פסים בצבע הזהב החוזרים על עצמם באמצעות קווים אנכיים בפינות הקיר ובאפריז ההיקפי באזור הקיר העליון כמו גם באנטבלטורה. קישוטי קיר אחרים הם פרוטומות גבס על בסיסים בגומחות בקיר. הפרוטומות מייצגות את הנסיכה מארי, אדריכל הגן פטר יוזף לנה וקארל פרידריך שינקל, מבוססות על פרוטומות של הפסל כריסטיאן דניאל ראוך.
בנוסף, הריהוט המקורי של החדר כלל כנראה כורסאות על גלגלים עם גב נמוך במיוחד, משענות יד סליליות ורגליים קדמיות בצורת מעקה. ארבע כורסאות שינקל הוקצו לחדר הלבן בגלל גימור הצבע הלבן שלהן והן חלק מהמכירה הפומבית הגדולה משנת 1930–31. הן עתידות להתחלף בשתי כורסאות ששינקל יצר בשנת 1828 לחדר הקבלה, שאותו עיצבה הנסיכה מארי בארמון ברלין על וילהלמפלאץ. כיסאות העץ האשור המוזהבים עם כיסוי בד בצבע זהב עוצבו על ידי שינקל עם משענות יד צרות וריפודים צמודים. הצורה הבסיסית של כורסה זו חוזרת לסוג של כיסא שתואר על אפריז בהרקולנאום. שינקל עיצב גם כורסאות מפוארות אחרות בסגנון זה, רק עם ספינקס כמשענות ידיים, עבור אולם הקבלה בארמון שבווילהלמפלאץ, כמו גם חדר התה וחדר הכוכבים בארמון העיר ברלין. קערת מנורה עשויה זכוכית חלבית נעשתה גם היא על פי עיצוב שינקל בסביבות 1825–1830. הקערה שוכנת בתוך מסגרת מעוטרת עשויה אבץ יצוק בציפוי זהב ויוצאים ממנה שמונה זרועות פמוט.
חדר פינתי כחול[עריכת קוד מקור | עריכה]
החדר הפינתי הכחול ממערב שימש כספרייה וכחדר העבודה של הנסיך קרל. ניתן היה לזהות משטחי קיר במקור בגוון כחול ואפריז היקפי בדוגמת פרחים על בסיס שרידים בתצלום מסביבות 1950 לחדר זה. הריהוט כלל ככל הנראה ארון ספרים פשוט בעל ארבע דלתות. על הכרכוב ציור סטנסיל בצבע חום כהה עשוי קווים, עלים ושושנות. בשל הקישוט הזהה, הרהיטים המופיעים בתמונות מוקצים לחדר זה. מקום הימצאם של רהיטי שינקל שתוכננו בסביבות 1828 אינו ידוע.
הרהיטים היחידים שמקורם בארמון גליניקה המבוססים על עיצוב של שינקל הם שני כיסאות מרופדים עשויים מהגוני עם כיסוי בד צהוב בחדר זה. בנוסף לרגליים הקדמיות בצורת מעקה, הכיסאות מעוטרים במחצית האורך של כרית הגב בקישוט סריג עץ של שושנות עם גימור ועלי קוציץ שכמעט משתרע עד המושב. ריהוט הישיבה האלגנטי ביותר שעיצב שינקל הוא כורסה בעלת השפעה אנגלית. מקורו במערכת שתוכננה בשנת 1828 לחדר השינה ולחדר העבודה של הנסיך בארמון בווילהלמפלאץ. שינקל השתמש לראשונה בעץ סיסם, שהפך אופנתי בתקופת העוצרות. הוא תכנן את הכיסא החינני למראה על גלגלים עם מושב נמוך עם רגליים קדמיות צרות מחורצות, משענות יד מרופדות צרות ועגולות הנתמכות על ידי מעקות פליז מלוטשות עדינות, וגב עץ צמוד וקורה עם קישוט ורדים. הכיסוי המקורי עשוי בד בגוון אדום דובדבן נארג מחדש.
העתק ברזל יצוק של אגרטל וורוויק (אנ') המפורסם ששוכפל לעיתים קרובות עומד על כן עץ מעץ מהגוני עם בסיס מעוגל בן שלוש קומות בקיר הדרומי. מארמון שרלוטנבורג ומהמלאי של פרידריך וילהלם השלישי, מלך פרוסיה מגיעה ספת מהגוני בסגנון בידרמאייר (אנ') עם כיסוי בד בצבע צהוב ושולחן מהגוני תואם. כמה ספרים מהספרייה העשירה של הנסיך קרל ומלאי הפריטים האישיים שהוצגו בעבר מוצגים בארון ספרים קטן שמגיע מעיזבונו של היסטוריון האמנות זיברס. אחת מהן היא קסת דיו, פרט נוסף הוא הפרסה של סוס הציד אגאתון, שמת בשנת 1854 לאחר שהיה באורוות הנסיך במשך עשרים שנה משנת 1828. חריטה בקדמת הפרסה מזכירה את סוס הציד אגאתון. תמונה שצייר פרנץ קרוגר על הקיר הצפוני של החדר הפינתי הכחול מראה את הסוס האהוב ביותר על הנסיך. ציורים נוספים מקשטים את הקירות עם דיוקנאות של הנסיך קרל מאת האמנים ניקולאוס לאואר וכריסטיאן טנגרמן וכן נופים של גליניקה מאת אדלברט לומפק ויוליוס שופה. קונסטנטין שרוטר צייר את המשרת הוותיק מור אחמד, שהוזכר לראשונה בשנת 1828 כמשרתו של הנסיך קרל.
חדר העבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כמו הספרייה, גם החדר הוורוד לשעבר של הנסיך הרדנברג שימש את הנסיך קרל כחדר עבודה. שום דבר לא ידוע על העיטורים והריהוט המקוריים, כפי שקורה בחדר השינה שאחריו, כבר באגף המערבי, וחדרי המשרתים הסמוכים אליו, בהם נמצא כיום מוזיאון הגננים של חצר המלכות הפרוסי.
בחדר הקטן נותרו שאריות של כלי חרסינה, כלי שולחן מכסף, כלי זכוכית וציורים בצבעי מים מרכושו של הנסיך קרל. הציורים בצבעי המים מסביבות 1830 עד 1835 הם של פרנץ קרוגר ומוצגים בהם בפרוטרוט כרכרות ומזחלות ששימשו את הנסיך קרל במסעותיו ברוסיה או שהיו שייכים לצי הרכב הנרחב שלו. חברת הפורצלן KPM אימצה את סדרת צבעי המים כתבנית לצלחות קינוח, שרק מעטות מהן ניתן להציג בארמון גליניקה מכיוון שרוב כלי החרסינה אבדו במכירה הפומבית של שנת 1931. המערכת כוללת סדרה של צלחות עם ציורים שתוכננו על ידי KPM בין השנים 1825–1828, שמהם שרדו רק שלוש צלחות עם נוף לקזינו, לארמון ולחצר הארמון בגליניקה, כמו גם שתי צלחות עם פרחים המבוססים על הציורים של צייר הפרחים הצרפתי פייר-ז'וזף רדוט (אנ') מ-1823 עד 1837.
מבין הכוסות וקנקני הזכוכית שרדו רק פריטים בודדים, חלקם עם שפה מוזהבים וידית דמוית מעקה, ואחרים מתומנים. המאפיין והקישוט הבולט ביותר על כל חלקי הזכוכית הוא חיתוך עמוק מצופה זהב עם המונוגרמה הפשוטה או מונוגרמת המראה "C" מתחת לכתר המלוכה הפרוסית המתייחסת לבעלים לשעבר, הנסיך קרל. ניתן למצוא את המונוגרמות גם על כלי כסף מבית המלאכה של יוהאן גאורג הוסאואר, אך הן חורגות מסימן הבעלים שתכנן שינקל עם עיט במרכז השרשרת של אות מסדר העיט השחור נשר תחת כתר המלוכה הפרוסי. הוסאואר, שנולד בשנת 1826, וקיבל את התואר צורף הוד מלכותו מפרידריך וילהלם השלישי. היה אחד הצורפים המפורסמים ביותר בזמנו, ועבד בשיתוף פעולה הדוק עם שינקל. כלי הכסף שלו עוצבו על ידי סגנונות הבארוק. מתוך עבודותיו הרבות המיועדות עבור הנסיך קרל נמצאים בתצוגה בגליניקה ליד אגרטל וורוויק, רק שתי צנצנות סוכר, שתי קערות כסף, ארבע כוסות ברנדי, פמוט, קומקום עם מתקן חימום, ושלוש תחתיות לכוסות יין מהתקופה שבין 1820 ל-1864. כמו כן מוצג שרביט של מרשל חצר המלכות, ששימש לקבלת פנים חגיגית כשאת חלקי הכסף עיצב הוסאואר: קצה כסף ארוך עם כדור פלדה בקצה התחתון של מטה העץ המלוטש ודופן כסף בצד ההפוך עם עיט פרוסי העונד כתר ובטפריו אוחז בצלב מסדר העיט השחור. שרשרת המסדר מקיפה את הכפתור בצורת אגס.
המסדרון בקומה העליונה של האגף המערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]
המסדרון המוארך בצד המזרחי של האגף המערבי, שממנו ניתן להיכנס היום לחדרי מוזיאון הגננים של חצר המלכות הפרוסי, מצויד בפורטרטים של גנני חצר פרוסים, בהם זלצמן, ניטנר, זלו, פינטלמן ואמן הגן פטר יוזף לנה.
את העיצוב הצבעוני של המסדרון שהיה פעם במאה ה-19 ניתן להדגים שוב על ידי קטעים מתמונות שצולמו בשנת 1937. ואז קישוט הקיר המערבי באזור התחתון כלל טפט נייר בגובה חצי מטר, המדמה לוח עץ משויש מחולק לשדות ומעליו טפט פנורמה עם נופים איטלקיים. יצרנית הטפט המודפס ביד "נופים של איטליה" (Les Vues d'Italie) משנת 1818 הייתה היצרנית הצרפתית Zuber & Cie, הפועלת עד היום מריקסהיים (אנ') באלזס, האמן היוצר היה פייר-אנטואן מונז'ן (Pierre-Antoine Mongin). הצד הנגדי של החלון הפונה לחצר הגן היה מכוסה בבלוקי קיר צבועים או טפטים והתקרה נצבעה בדמות גג סוכה. על פי המפרט של שינקל, תכנן יוליוס שופה את הקיר הצפוני בקצה המסדרון עם נוף פנורמי של האי קאפרי. התמונה הכוללת הציעה ארקדה עם נופים רחבים של נופים איטלקיים מצד אחד, ומצד שני, מהחלונות האמיתיים, נוף של חצר הגן בסגנון איטלקי עם עיטוריו מהעת העתיקה.
העיצוב של חדרים בודדים עם טפט המציג נוף היה מודרני מאוד מאז תחילת המאה ה-19. בנוסף לתכונות החינוכיות, תמונות הנוף הגדולות יצרו אשליה של שהות במדינה זרה או ביבשת רחוקה. ז'אן-ז'אק רוסו מתאר את תחושותיו של צופה, הקולט את תמונות הפנורמה כ"חגיגה לעיניים" "שממנה נובע מגע בלתי מוגדר של קסם ועל-טבעי, המגרה את הנפש ואת החושים. אתה שוכח את העולם, אתה שוכח את עצמך, אתה כבר לא יודע איפה אתה נמצא".
הבניינים החיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
שרטוט מ-1828
שרטוט מ-1828
שרטוט מ-1828
אגף האצילים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בניין החווה עם אורוות סוסים, שהוקם בצפון בשנת 1796 תחת הרוזן לינדנאו, הורחב מזרחה בשנת 1828 ונוספה בו קומה מלאה. לדברי קארל פרידריך שינקל, שרטט לודוויג פרזיוס את תוכניות השיפוץ. המבנה הותאם לסגנון הווילה האיטלקית, מבנה בסגנון בתים דרומיים פשוטים עם גג משופע מעדנות בכל הכיוונים ובולט מעבר לקיר המבנה עשוי יריעת אבץ, פתחי חלונות עם תריסים ופרגולה בעלת גג שטוח עם עמודים מסיביים בקצה הדרומי-מערבי, המחבר את אגף האצילים עם הטירה. כמו בבניין הארמון, הנסיך קרל דאג לעטר את חזית הצד הדרומי של חצר הגן בשברי אבנים מעוטרות מן העת העתיקה, שאת הסידור הקישוטי ביצע הפסל כריסטיאן דניאל ראוך.
באמצע החזית הדרומית הוצב עותק ארד של פסל רומאי של קבוצת אילדפונסו המבוסס על המקור המוצג במוזיאון הפראדו במדריד. הפרשנות של שני הצעירים עם זרי הדפנה שנויה במחלוקת עד היום. לדברי יוהאן יואכים וינקלמן, הפסלים הם של אורסטס ופילאדס, ושינה ומוות על פי גוטהולד אפרים לסינג. קבוצת הפסלים, שיוצרה על ידי בית יציקת הברזל Gräflich Einsiedel בלאוכאמר, נוצקה מספר פעמים והוצבה במקומות שונים, כולל בחלק שרלוטנהוף של פארק סנסוסי. שינקל ופרזיוס תכננו את החלק המזרחי של החזית הדרומית, המשתרע מעבר לקו הבניין של הארמון, עם ספסל אבן בסוכת גפנים. את הספסל עם דפנות מדורגות ניתן היה למצוא עד שנת 1937, אך הוא כבר לא שם יותר. דמות יצוקות מקשטות את הקומה העליונה. באמצע נמצאת פליסיטס פובליקה (Felicitas Publica), שהמקור שלה נוצר על ידי כריסטיאן דניאל ראוך לאנדרטת מקס יוזף במינכן. היא מוקפת על ידי פסלונים של איפיגניה ואודיסאוס. אלו עבודות מבית המלאכה של הפסל כריסטיאן פרידריך טיק (Christian Friedrich Tieck). פינת הבניין מעוטרת בראש אבץ יצוק של אתנה.
הכינוי "Kavalierflügel" (אגף האצילים) או "Kavaliergebäude" (בית האצילים) מטעה, מכיוון שכינוי זה מרמז על בניין מגורים בלבד. למעשה, הוא תוכנן מההתחלה כמבנה מגורים, חווה ואורווה. הכניסה בצד הצר המזרחי הובילה לקומה העליונה ולדירת משרתים בקומת הקרקע. אחריה אורווה לסוסים עם 24 תאים לסוסים, מטבח ושירותים בשליש המערבי. בקומה העליונה במזרח הייתה דירה למפקח, חדרי משרתים, אסם וחדרי שירות באמצע. בצד המערבי היו חדרים למנהל האורווה, טבחים ושני חדרי אירוח. שני חדרים, שעבורם יכול היה גג הפרגולה לשמש כמרפסת, שימשו מקום לינה לעוזריו האישיים של הנסיך קרל, שלעיתים היו הרוזן הלמוט פון מולטקה הזקן והנסיך הוהנלוה-אינגלפינגן. החל משנת 1832 ניתן היה להגיע ישירות לחדרי הדיירים באמצעות גרם מדרגות שני, שהכניסה אליו נעשתה דרך ארכיטקטורת הפרגולה. שינויים קטנים נוספים בחלל הפנים בוצעו בשנת 1872 על ידי הקבלן ארנסט פטצהולץ (Ernst Petzholtz) מפודסדאם, שהחליף את מבנה התומך מעץ מתקופת שינקל במבנה יצוק באורווה הסוסים. הרצפה, שככל הנראה עדיין הייתה מרוצפת בלבנים אדומות-צהבהבות על ידי הרוזן לינדנאו, קיבלה כיסוי חדש עשוי לבני קלינקר.
לאחר מותו של הנסיך קרל, הוזנח אגף האצילים, כמו כל הבניינים בפארק. במשך עשרות שנים תוקן בניין הארמון ושימש מוסדות שונים. במהלך השיפוצים המחודשים בשנת 1988–89 נחשף המבנה התומך בברזל יצוק, שכוסה בשנות החמישים של המאה ה-20, והרצפה. אורוות הסוסים לשעבר שימשו לאירועים מאז מרץ 2006.
בית הכרכרות והמגדל[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבניין מתקופת הרוזן לינדנאו, המכונה ביתן הכרכרות (Wagenremise) בתוכניות בנייה ישנות, היה צריך להיהרס בגלל הרחבה לכיוון מזרח של בניין החווה או אגף האצילים. כתחליף, רשם לודוויג פרזיוס טיוטות לבית כרכרות (Remise) חדש בשנת 1828 על פי המידע של שינקל והציב אותו צפונה, בזווית ישרה לחלקו המערבי של אגף האצילים. בית הכרכרות החד-קומתי קיבל גג משופע שטוח עשוי יריעת אבץ. בחזית הפונה מזרחה, ארבע קשתות עם שערי עץ הובילו לאולם הכרכרות, שעל פי רישום העיצוב של פרזיוס הכילו מקום לשנים-עשר מרכבות. לצפון האולם הוצמדו שני חדרים, ששימשו בור כבול (Torfgelaß) ואורוות עץ (Holzstall). תנור המחובר כלפי חוץ. בצד הדרומי היה מחסן אוכפים ורתמות. מכאן מעבר הוביל לאורוות הסוסים בבניין האצילים. שינקל דאג שחצר המבנה תהיה סגורה בצפון בחומה ובמזרח עם גדר סריג.
דמות של נפטון באמצע הסריג הפונה לחצר הוצגה רק ב-23 ביוני 1838 והייתה מתנת יום הולדת של פרידריך וילהלם השלישי לבנו. זו גרסה שנייה לדמות נפטון, אותה יצר הפסל הגרמני ארנסט ריטשל (אנ') למזרקה בנורדהאוזן. אגן המים בצורת קונכייה מגיע מאכסדרת שיש בפארק סנסוסי, שנבנתה בין השנים 1751–1762 על פי תוכניות של גאורג ונצסלאוס פון קנובלסדורף, אך נהרסה בשנת 1797. הנסיך קרל הורה להקים קונכייה נוספת מתחת לפרגולה הפונה דרומה של הקזינו בפארק.
על פי המידע של שינקל, יצר פרזיוס תוכניות למגדל כדי לשחרר ולהחיות את קבוצת הבניינים באמצעות מבנה אנכי. מגדל בן חמש קומות עם פתחי חלונות צרים ומלבניים גבוהים ובלוודרה בקומה העליונה נבנה בין בית הכרכרות לאגף האצילים. גג האוהל השטוח עשוי יריעת אבץ. ניתן היה להיכנס למגדל דרך כניסה בצפון ומאחד מחדרי הרחצה בחלקו המערבי של אגף האצילים. שיפוצים גדולים בוצעו במהלך חייו של הנסיך קרל. ארנסט פטצהולץ, שהגדיל את המגדל בקומה אחת ב-1871–1872, מונה על התכנון והביצוע. בית הכרכרות הוגדל, אותה האריך גם בקשת נוספת ובמרתף. המגדל שמר על חריצי החלונות הצרים ונפתח שוב בקומה השישית עם חלונות עד לבלוודרה. כמו כן, גג האוכף השטוח קיבל קישוטים אדריכליים עתיקים למראה באמצעות אקרוטריון בעיטור כפות דקלים. אחרי עשרות שנים של הזנחה, בית הכרכרות הרעוע נהרס בשנות החמישים של המאה ה-20 ורק המרתף נבנה מחדש. בניין נוסף בן קומה אחת נוסף בזווית ישרה, שבמקום הקיר מהווה כיום את החצר הפונה צפונה. בבית הכרכרות פועלת מסעדה מאז 1986.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Verwaltung der Staatlichen Schlösser und Gärten Berlin (Hrsg.): Schloss Glienicke. Brüder Hartmann, Berlin 1987
- Stiftung Preußische Schlösser und Gärten Berlin-Brandenburg (Hrsg.): Ludwig Persius – Architekt des Königs – Baukunst unter Friedrich Wilhelm IV. 1. Auflage. Schnell & Steiner, Regensburg 2003, ISBN 3-7954-1586-1
- Generaldirektion der Stiftung Preußische Schlösser und Gärten Berlin-Brandenburg (Hrsg.): Ludwig Persius – Baukunst unter Friedrich Wilhelm IV. – Architekturführer. 2. korrigierte Auflage. Rudolf Otto, Berlin 2003
- Stiftung Preußische Schlösser und Gärten Berlin-Brandenburg (Hrsg.): Schloss und Park Glienicke. Deutscher Kunstverlag, Berlin/München 2011, ISBN 978-3-422-04022-9
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של ארמון גליניקה
- Palaces and Parks of Potsdam and Berlin UNESCO Official Website
- SCHLOSS GLIENICKE - Official site of "Stiftung Preußische Schlösser und Gärten"
