אמיר אוריין
 | |
| לידה | 7 בספטמבר 1944 (בן 79) |
|---|---|
| מדינה |
ישראל  |
| תקופת הפעילות | מ-1960 |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
אמיר אוריין (נולד ב-7 בספטמבר 1944) הוא שחקן, במאי, מחזאי, מורה ומבקר תיאטרון. מייסד "תיאטרון החדר - אמנויות במה ומסך" (שנקרא עד 1994 בשם "תיאטרון החדר - המעבדה לתיאטרון") ו"שיטת אוריין - המעגל הפתוח".
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
נולד בתל אביב. אביו עלה מרוסיה ואימו עלתה מפולין בשנות ה-20 של המאה ה-20. האב היה חלבן והאם עקרת בית. בהמשך פתחו מכולת ברחוב אחד העם.
כשהיה בן 16 הופיע לראשונה על במת התיאטרון. בגיל 18 הציג עבודת בימוי ראשונה על פי מחזה מאת ויליאם בטלר ייטס. מאז הופיע בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה, והוא מעורב רבות בעולם התיאטרון הישראלי. למד בבית הספר למשחק של התיאטרון הקאמרי ובחוג השחקנים של נולה צ'לטון.
בגיל 25 בשנת 1970 החל להופיע בתכניות טלוויזיה שונות, שר, מנגן ומשחק ב"אמיר שר ומספר" ו"דני וגיל במסע בלתי רגיל".
בין השנים 1974 1977 היה חבר הנהלת ער"ן - עזרה ראשונה נפשית בתל אביב. ב-1978 הקים את "הסטודיה הדרמטית" אותה ניהל ובה הנחה קבוצות שחקנים וביים אירועי רחוב, עד שנת 1985. ב-1979 לימד משחק בבית הספר למשחק "אקרן".
בין השנים 1980–1994 שימש כמבקר התיאטרון של השבועון "העיר" ונודע ככותב חרוץ, קפדן וקשוח. בין השנים 1982–1986 היה חבר בוועדות התיאטרון לילדים ולמבוגרים באמנות לעם, וערך והנחה סימפוזיונים ברחבי הארץ בנושאי תיאטרון, ספרות ושירה מטעם אמנות לעם. בין השנים 1983–1984 יזם, תכנן וניהל אמנותית את "תיאטרון הקריאה של תל אביב" בבית אריאלה בתל אביב, יחד עם ד"ר שוש אביגל.
בין השנים 1994–1997 שימש כיו"ר הוועדה האמנותית של "מרכז הפרינג' של תל אביב - הבית להצגות תיאטרון". ב-1995 שימש כיו"ר ההנהלה הציבורית של "המרכז לתיאטרון עכו". בין השנים 1996–1999 הנחה קבוצות צעירים בתל אביב ובאילת, לעזרה באמצעות הטלפון לנוער במצוקה, מטעם משרד הרווחה והעיריות.
ב-1998 יצא לאור "המעגל הפתוח - ספר אמנויות במה ומסך" בהוצאת ספרית פועלים. ב-1999 היה חבר המדור לתיאטרון במועצה הציבורית לתרבות ואמנות במשרד המדע, התרבות והספורט. ב-2002 שימש כיו"ר ההנהלה הציבורית של עמותת "אורתו-דה".
חבר "בת"י - איגוד במאי התיאטרון בישראל" מיום הקמתו.
ב-2007 קיבל פרס קיפוד הזהב למפעל חיים מטעם מועצת הפרינג' הישראלי.
תיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1963 ביים את ההצגה "הבקתה" מאת טי אס אליוט במסגרת חוג הבימה לנוער. ב-1965 ביים יום-חיל בחיל האספקה בצה"ל. לאחר שירותו הצבאי שירת במילואים במפקדת קצין חינוך ראשי כבמאי וכותב.
ב-1966 שיחק בהצגה "החייל האמיץ שוויק" מאת ירוסלב האשק שתרגם ועיבד עמוס קינן בתיאטרון הוורוד. ב-1968 גילם את פנחס שדה בהצגה "החיים כמשל" שעיבד וביים מאיר ינאי בתיאטרון עידן. באותה שנה גילם את יוסי בהצגה "אצל גרוסמן יש משבר" שכתבה אביטל בש וביים שמואל שילה בתיאטרון עידן. ב-1968 גילם את דין בהצגה "כך משתעשעת אמי המשוגעת" מאת אן ג'ליקו שביים עודד קוטלר בתיאטרון החאן[1]. באותה שנה גילם את השוטה במחזמר "פישקה החיגר" שעיבד וביים יואל זילברג (ע"פ הספר "מלך הקבצנים" מאת מנדלי מוכר ספרים) בתיאטרון השדרה; ושיחק בהצגה "לא ביום ולא בלילה" מאת אברהם רז שביימה מרים ברנשטיין-כהן בתיאטרון צוותא. ב-1969 שיחק בהצגה "סולומון גריפ". מאת חנוך לוין שביים הלל נאמן בתיאטרון הפתוח, וגילם את אסף בהצגה "לילה במאי" מאת אברהם ב. יהושע שביים יוסי יזרעאלי בתיאטרון בימות.
ב-1971 שיחק בהצגה "החי על המת" מאת ישראל אלירז (ע"פ ספר בעל אותו שם מאת אהרן מגד) שביים הלל נאמן והפיקה מרים עציוני בתיאטרון לילך. הצגה זו הייתה בין הראשונות ששילבו קולנוע ותיאטרון. ב-1972 גילם את מר סליק בהצגה "מר סליק" מאת ליליאן אטלן שביים דוד ברגמן בתיאטרון הבימה בהפקת תיאטרון גיורא גודיק, וגילם את קרופניק בהצגה "המרק של קרופניק" מאת יצחק גורמזאנו גורן שהועלתה בסדנה למחזאות מקורית של תל אביב. גילם את דון בהצגה "פרפרים הם חופשיים" מאת לאונרד גרש בתיאטרון גיורא גודיק.
ב-1972 ביים ושיחק בתיאטרון "לה-מאמא" תל אביב, שהיה הסניף העברי של תיאטרון "לה מאמא" (אנ') שבניו יורק. באותה שנה ניהל קייטנת נוער שוחר אמנות בשכונת בית וגן בירושלים, ובמסגרתו הועלה המופע הניסיוני "התבוננות". בין השנים 1972–1974 שיחק בהצגות שונות בתיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער.
טלוויזיה וקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1967 הנחה, הגיש ושיחק ב"משחקצב" - סדרה הטלוויזיונית הראשונה בעברית לילדים בטלוויזיה הישראלית. ב-1968 שיחק בסרט "כל ממזר מלך" שביים אורי זוהר. ב-1969 שיחק בסרט "מצור" שכתבו דן בן אמוץ וגילה אלמגור וביים ג'ילברטו טופאנו. באותה שנה גילם את גדי בסרט "השמלה" שביים יהודה ג'אד נאמן. ב-1973 כתב, ביים ושיחק בסדרה "אמיר מספר על קלופסי ואחרים" - בטלוויזיה הלימודית. ב-1974 הופיע בטלוויזיה הלימודית בסדרה "דני וגיל במסע בלתי רגיל". בהמשך השתתף בפרק של הסדרה "רגע עם דודלי" כמנחה תוכנית הטלוויזיה "מי שמע, מי ראה". ב-1982 גילם מח"ט בחיל השריון בסרט "גבי בן יקר" שכתב ערן פרייס וביים אורי ברבש.
ב-2009 גילם את צלם אנוש - מנהיג כת רוחנית כריזמטי ואפל בסדרת הטלוויזיה "תמרות עשן" ששודרה בערוץ הוט 3[2]. באותה שנה גילם את באוור בסדרה "סוזנה הבוכייה" שביימו לינה וסלבה צ'פלין. ב-2010 גילם את קובי, מרצה לקולנוע בסדרת הטלוויזיה "מעצר בית" ששודרה בערוץ 2. ב-2013 גילם את הנביא דיראזור בסדרת הטלוויזיה "גאליס" ששודרה בהוט. ב-2014 גילם אבא בסדרת הטלוויזיה "הפקולטה" ששודרה בהוט.
עסק גם בדיבוב: בין השנים 1979–1981 הפיק את הדיבוב לסדרה "סיפורימפו" לצד חסיה ורטהיים. בין השנים 1980–1982 דיבב בסדרת הטלוויזיה "קוטי הקטר". ב-2010 דיבב את הזחל בסרט "אליס בארץ הפלאות". בשנת 2013 השתתף בסדרה גאליס בתפקיד "דיראזור"- נביא "גאליסיה".
תיאטרון החדר[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1985 הקים את "תיאטרון החדר - המעבדה לתיאטרון", אותה הוא גם מנהל אמנותית. תיאטרון החדר הוא מעבדה העוסקת במחקר, לימוד ויישום של התנהגות אדם-יוצר בתחום אירוע אמנותי. כל הצגה מלווה במחקר ובודקת לפחות פן אחד של האירוע האמנותי: מקום, זמן, יחסי יוצר וקהלו ועוד[3].
ב-1985 ביים ועיצב את ההצגה "ארוחת הערב" שהתקיימה בחדר על גג בית ברחוב הרב קוק 8 בתל אביב בו ממוקם התיאטרון. כותרת המשנה לשם ההצגה היה "שיעור בהלכות שולחן ערוך לקהל של חוזרים בתשובה". בהצגה זו נבדקו ונחקרו מרכיבי הזמן והמקום והשפעתם על המתרחש[4][5].
ב-1986 ביים את ההצגה "בת הים הקטנה ועלייתה השמיימה בזרועות קיטש". הצגה זו הועלתה פעם אחת בלבד - במשך 90 דקות ובהשתתפות 30 שחקנים - על שפת הים של תל אביב בסמוך לתיאטרון.
ב-1987 כתב, ביים וגילם את המטפל בהצגה "קריעה" (על-פי סיפור קצר בשם זה מאת ברכה סרי).
באותה שנה לימד את שיטת "המעגל הפתוח" בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב.
ב-1988 ניהל אמנותית את ההצגה "רכבת השיגעון" שכתב יהודה כידן וביים שלומי מנע. הצגה זו הועלתה גם בפסטיבל עכו.
ב-1992 כתב וביים את ההצגה "דם". הצגה זו סיפרה על אישה הנמצאת בדיכאון אחרי לידה, הקהל הוגדר כאורחים שבאים לבקר את היולדת ומטרת ההצגה הייתה לבחון את מערכת היחסים בין יוצר, דמות וקהל, בתנאים של אינטימיות.
ב-2002 תרגם ועיבד את ההצגה "נו אקסיט" מאת ז'אן-פול סארטר, אותה גם ביים לצד אבי גיבסון בר-אל.
ב-2004 כתב וביים את ההצגה "המכונית" שהוגדרה "מופע רחוב הזוי"[6].. ב-2006 יצר לצד מאיה אלרון את ההצגה "שם משתמש גנרל" שהוגדרה כקברט סאטירי.
ב-2008 כתב וביים את "הדיבוק בחדר", עיבוד למחזה "הדיבוק" של ש. אנ-סקי[7].
ב-2011 גילם את היטלר בהצגה "היטלר - הווידוי האחרון" שכתב לצד טובה רוגל וביים לצד גיבסון בר-אל[8].
ב-2014 עיבד וביים את "הנוסע הסמוי"[9], הצגת יחיד שכתב ושיחק יוסי זיו על פרשת הנוסע הסמוי שחשף העיתונאי יגאל סרנה ב-1984[10].
שיטת אוריין - המעגל הפתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1985 ייסד אוריין את "תיאטרון החדר - המעבדה לתיאטרון" בו הוצגה לראשונה "שיטת אוריין - המעגל הפתוח"[11][12].
מסקנות ולקחים מתוך יצירת המעגל הפתוח הופיעו בקבצים אלו:
- תיאטרון החדר, הגדרה חדשה והערות למונח תיאטרוני, תל אביב, מהדורה ראשונה 1985, 52 ע'. מהדורה שנייה 1986, 54 ע' (כולל המחזה "ארוחת הערב").
- תיאטרון החדר - המעבדה לתיאטרון - "החוברת השנייה", תל אביב, 1987, 132 ע' (כולל את המחזה "קריעה").
- שיטת המעגל הפתוח, תיאטרון החדר - המעבדה לתיאטרון, "החוברת השלישית" (הקובץ השלישי), תל אביב 1992, 200 ע' (כולל את המחזה דם).
- "המעגל הפתוח" יצא לאור בשנת 1998, בהוצאת ספרית פועלים, הביא לראשונה הן את הרקע העיוני לשיטה והן מבחר הנחיות, תרגילים והצעות מעשיות, בשיטת צעד אחר צעד, מן הרגע שבו נולד רעיון ועד למימושו כיצירה. השיטה מגלמת בתוכה תפיסת כוללת של מרכיבי האירוע האמנותי, ומאפשרת ליוצרי במה ומסך, ולכל מי שמופיע בפני קהל, להציג דמות ספרותית, ציבורית או אישית, ולהביא לידי ביטוי הן את דפוסי ההתנהגות שנקבעו מראש להופעה והן את החוויה האישית המיידית. התוצאה היא חופש פעולה נרחב והופעה חיה ואמינה יותר מבעבר.
אמיר אוריין ותלמידיו מקיימים סדנאות ליוצרים בתחומי במה ומסך - לבמאים, למורים ולמי שתפקידם מייעד אותם להופעה בפני קהל. רבים מקרב אנשי התיאטרון והמסך בישראל למדו או השתלמו בהן[13][14].
חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אוריין גרוש בשלישית: בשנות ה-70 היה נשוי לבמאית ניצה גונן, בשנות ה-80 היה נשוי לרות דייכס, שחקנית ומורה למשחק. היה נשוי לעינב קטן במשך 7 שנים והתגרש ממנה.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- האתר של תיאטרון החדר
סרטונים בערוץ של תיאטרון החדר, באתר יוטיוב- אמיר אוריין, בתוך: שמעון לב-ארי, "מדריך 100 שנה לתיאטרון העברי", באתר החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב
- אמיר אוריין, באתר "הבמה"
- דורון חלוץ, אורייניזם, באתר הארץ, 26 בנובמבר 2011
- אמיר אוריין בשיחת רדיו באתר מהות החיים
- אמיר אוריין, במיזם "אישים" לתיעוד היצירה הישראלית
אמיר אוריין, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)- אמיר אוריין, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
- אמיר אוריין, בתוך: שמעון לב-ארי, "מדריך 100 שנה לתיאטרון העברי", באתר החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב
- אמיר אוריין, דף שער בספרייה הלאומית
.svg){kind=icon}
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ משה בן שאול, כך משתשעת הכנופיה, מעריב, 19 ביולי 1968
- ^ עכבר העיר, ג'וליה סטיילס תככב בגרסה האמריקאית ל"תמרות עשן", באתר הארץ, 4 במרץ 2012
- ^ אייל מלובן, עכבר העיר, "מעבר ל-10 מטרים נמצאת התהום של התיאטרון המסחרי", באתר הארץ, 22 בדצמבר 2012
- ^ אליקים ירון, אמיר בלי שורשים, מעריב, 18 באפריל 1986
- ^ תום שגב, פעמיים אלוהים בתנור, צ'פס, סלט, כותרת ראשית, 26 במרץ 1986
- ^ עידוא דגן, באים בשביל החומוס, נשארים בשביל הפרינג', באתר גלובס, 17 באוגוסט 2004
- ^ נתי אורנן, הדיבוק: על עולם היהדות הקנאית, באתר הארץ, 25 ביולי 2009
איתן בר-יוסף, עכבר העיר תל אביב, מגרש השדים פוגש את ינטל, באתר הארץ, 1 באוקטובר 2009 - ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים עכבר העיר, היטלר וגם קוואקר, בלונדי ואווה, באתר הארץ - ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים עכבר העיר, הנוסע הסמוי, באתר הארץ - ^ ליטל לוין, היום לפני 26 שנה: כתב אישום נגד רב-חובל שהפקיר אפריקאי בים, באתר הארץ, 25 ביוני 2011
- ^ בילי מוסקונה-לרמן, השיטה על פי אוריין, מעריב, 13 בנובמבר 1987
- ^ אליקים ירון, סתם בלבול מוח, מעריב, 29 באפריל 1988
- ^ רחלה זנדבק, בין הצירים והכיסאות - שיאת אוריין - הצגת הדגמה של תיאטרון החדר, כותרת ראשית, 20 באפריל 1988
- ^ חיים נגיד, אמיר אוריין ידריך שחקנים בעכו, מעריב, 23 באוגוסט 1987