אמילי מרי אוסבורן
.jpg) | |
| לידה |
1828 לונדון, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד  |
|---|---|
| פטירה |
1925 (בגיל 97 בערך) סט. ג'ון ווד, הממלכה המאוחדת |
  | |
אמילי מרי אוסבורן (באנגלית: Emily Mary Osborn; 11 בפברואר 1828 – 25 באפריל 1925) הייתה ציירת אנגלית בתקופה הוויקטוריאנית. היא ידועה בתמונות ילדים ובציורי הז'אנר שלה, בעיקר בנושאים של נשים במצוקה.[1]
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אמילי אוסבורן נולדה בקנטיש טאון בלונדון, ב־11 בפברואר 1828, הבכורה מבין תשעת ילדיה של הכומר אדוארד אוסבורן (1792–1859) ואשתו מרי (1806–1868). אביה עבר לשרת בכנסייה במערב טילברי באביב 1834, כשהייתה אמילי כבת חמש. המשפחה התגוררה בבית הכומר המתואר בליטוגרפיה משנת 1845 על ידי ד. וולטון.
אוסבורן התגוררה כשמונה שנים בבית הכומר, ונזכרה ש"בסביבת ילדותה ... לא הייתה מסוגלת לפתח כישורים אמנותיות, ויש מעט מאוד יופי טבעי בסביבת טילברי המערבית". אמה עודדה אותה לצייר "וצפתה בגאווה בפורטרטים הנאים שאמילי ציירה של אחיה ואחיותיה". לאחר מכן המשפחה עברה ללונדון – "לשמחתה הגדולה של ילדתם הבכורה, שבצדק חשבה שעכשיו יש סיכוי לממש את התקווה שיום אחד היא תהיה אמנית".
היא השתתפה בשיעורי ערב באקדמיה של דיקנסון ברחוב מדוקס, שם לימד אותה ג'ון מוגפורד. לאחר תקופה של שלושה חודשים, אביה רצה שהיא תפסיק את השיעורים, ככל הנראה מסיבות כלכליות, אך אחד המאסטרים, ג'יימס מאתיוס ליי, הציע ללמד אותה עם סטודנט אחר. כך היא למדה באופן פרטי, והמשיכה באקדמיה שלו ברחוב ניומן במשך שנה. בשנת 1851, בגיל שבע עשרה, החלה אוסבורן להציג את עבודתה בתערוכה השנתית של האקדמיה המלכותית, והמשיכה לעשות זאת לאורך ארבעה עשורים עד 1893.
בשנת 1868 איבדה אוסבורן את אמה "ובמשך שנתיים לא יצרה שום עבודה חשובה", ואז במשך שישה חודשים התמסרה היא ואחותה לסיעוד חולים ופצועים במלחמת צרפת–פרוסיה. אחרי המלחמה נסעהה לוונציה ולאלג'יר, חידשה את ציוריה, והציגה אותם בגלריית גרוסנור ובמקומות אחרים".
לצד אמניות בריטיות כמו אדית קורבט, הלן אלינגהאם, אנה אלמה-טדמה אוסבורן הציגה את עבודותיה בארמון לאמנויות יפות בתערוכה הקולומביאנית העולמית בשנת 1893 בשיקגו, אילינוי.
אוסבורן מעולם לא התחתנה ונפטרה בגיל 97 ב־14 באפריל 1925 בבית שחלקה במשך שנים רבות עם מרי אליזבת דאן, בסנט ג'ון ווד שבלונדון.
יצירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אוסבורן הציגה לראשונה שתי עבודות באקדמיה המלכותית בשנת 1851: "המכתב" (ציור ז'אנר) ודיוקן של בנג'מין גוד. בשלוש השנים הבאות שלחה ארבעה ציורים פואטיים לתערוכות. שלושה מהציורים היו איורים המבוססים על יצירות של טניסון, ביירון וקולינס וציור נוסף היה ציור שכותרתו "ערב". בשנת 1855 שילמו לאוסבורן 200 גינאה עבור ציור קבוצת דיוקנאות עבור גברת סטורגיס וילדיה והיא זכתה לשבחים מהמלכה באותה השנה על עבודתה "דלת הקוטג' שלי".
השבחים והכסף אפשרו לה לרכוש סטודיו בשנת 1856. בשנה שלאחר מכן, בשנת 1857, היא הציגה את עבודתה המפורסמת ביותר, "ללא שם וחסרי ידידות", באקדמיה המלכותית. בשנים 1860–1870 נהנתה אוסבורן מהצלחה רבה והערכה ביקורתית. את העשור האחרון החלה בכך שיצרה עוד אחת מיצירותיה החשובות, "האומנת" שאותה קנתה המלכה, וכן הציור "בריחתו של לורד ניתסדייל מהמגדל בשנת 1716" שהביאה לה תהילה נוספת.
בשנת 1861 נסעה אוסבורן למינכן ללמוד וכל הציורים שלה באקדמיה המלכותית בשנת 1862 היו קשורים לגרמניה.
בשנת 1862 הוענקה לה מדליה מטעם אגודת האומנויות. אוסבורן זכתה בפרס נוסף על עבודתה "חצי העולם לא יודע איך נראים החיים האחרים" שהוצגה בארמון הקריסטל בשנת 1864. היצירה זכתה ב-60 גינאה על היותה הציור הטוב ביותר שנעשה על ידי אמן בריטי.
בין 1868 ל־1870 חזרה אוסבורן כנראה לגרמניה ובשנת 1870 שלחה את "האבידה" לאקדמיה המלכותית ממינכן כדי להציג אותה. זו הייתה אחת העבודות האחרונות שלה שזכו לשבחי הביקורת. בשנות ה-70 של המאה ה-19 היא חילקה את זמנה בין הסטודיו שלה בלונדון לסטודיו שלה בגלאזגו.
יצירה מאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעוד אוסבורן המשיכה להציג יצירות בגלריות רבות בשנות השמונים של המאה ה-19, אף אחת מהן לא התקבלה באותה מידה כמו עבודותיה הקודמות.
אוסבורן הציגה את עבודותיה בארמון האמנויות ובניין האישה בתערוכה הקולומביאנית העולמית בשנת 1893 בשיקגו שבאילינוי.[2]
מסוף שנות השמונים של המאה ה-19 ועד 1908 כללו עבודותיה בעיקר נופים.
אוסבורן התמחתה בנושאים של נשים צעירות וילדים. עבודתה נעשתה כדי להביא באמנות היבט מוסרי או חינוכי והייתה לה תחושת אמת וייצוג של העולם האמיתי בנושאים אותם תיארה.
ללא שם וחסרי ידידות (1857)[עריכת קוד מקור | עריכה]
היצירה המפורסמת ביותר של אוסבורן היא "ללא שם וחסרי ידידות" (1857), מתארת אלמנה, שמנסה להתפרנס כאמנית על ידי הצעת תמונה לסוחר, בעוד שני "פלצנים" היושבים מצד שמאל בחנות, בוחנים אותה במבטיהם.[3]
היצירה הזאת הייתה תוצר של תקופתה. בשנות החמישים של המאה ה-19 הייתה הגירה של נשים ממעמד הביניים לסביבה העירונית של לונדון. נשים החלו לכבוש באופן חופשי יותר את הרחובות ולטייל בעיר. הן היו הולכות לבדן, נוסעות בתחבורה ציבורית וכו'. הדבר פתח לנשים הזדמנויות חדשות. אך המצב יצר דינמיקה חברתית חדשה והיו ויכוחים רבים על שינוי אורח החיים העירוני ומעמדן של הנשים.
הציור "ללא שם וחסר ידידות" הוא אחד המעטים שהוצגו בפומבי על ידי אישה שעסקה בנושא הדינמיקה העירונית החדשה בשנות ה-50 של המאה ה-19. האלמנה הצעירה אינה פעילה בציור. הצעירה לא רק ממוקמת במרכז התמונה, אלא גם במרכז תשומת הלב של הדמויות האחרות. הצעירה נקלעת למבטים מרובים של הגברים הסובבים אותה.
נראה כי התמונה מתארת את הווסט אנד. אחת הדמויות הגבריות שיושבת אוחזת בהדפס עם רקדנית לבושה בקלילות ואילו הגבר שיושב לידו מסתכל על הצעירה שבמרכז הציור. נראה כי המבט הגברי הוא מבט מיני באופיו וכי בנוף העירוני בו נשים צועדות בחופשיות, הן עדיין מהוות יעד לתשוקה מינית במבטי הגברים.
שרי טוענת כי "המבט של הלקוחות הגברים מסמן את הסכנות של הטרדה מינית עבור אישה עובדת מכובדת במרחבים הטעונים והאמביוולנטיים של לונדון המודרנית".
גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
-
דאגה -
בסערה -
העוזרות -
ברברה ליי
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Charlotte Yeldham, Women Artists in Nineteenth-Century France and England, New York, Garland, 1984.
- ^ Boussahba-Bravard, Myriam, 1963- editor. Rogers, Rebecca, 1959- editor., Women in international and universal exhibitions, 1876-1937, ISBN 978-1-315-19653-4
- ^ Cherry, Deborah (2003). "Going Places: Women Artists in Central London in the Mid-Nineteenth Century". The London Journal. 28: 73–96.