אלפרד פלכטהיים
 | |
| לידה |
1 באפריל 1878 מינסטר, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה  |
|---|---|
| פטירה |
9 במרץ 1937 (בגיל 58) לונדון, הממלכה המאוחדת |
| תחום יצירה |
סחר באמנות |
| בן או בת זוג |
ברתה פלכטהיים |
  | |
אלפרד פלכטהיים (בגרמנית: Alfred Flechtheim; 1 באפריל 1878 – 9 במרץ 1937) היה סוחר אמנות יהודי-גרמני, אספן אמנות, עיתונאי ומו"ל שנרדף על ידי הנאצים.
ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
פלכטהיים נולד למשפחת סוחרים יהודית; אביו, אמיל פלכטהיים, היה סוחר תבואה. אלפרד הפך לשותף בחברת אביו לאחר התמחות עסקית בלונדון ובפריז.[1]
סוחר אמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
פלכטהיים הופיע בעולם האמנות זמן קצר לאחר 1900, עם אוסף ציורים מאת וינסנט ואן גוך, פול סזאן; עבודות מוקדמות של האוונגרד הצרפתי של פבלו פיקאסו, ז'ורז' בראק ואנדרו דריין. ציורים של וסילי קנדינסקי, מוריס דה וולאמינק, גבריאלה מינטר, והאקספרסיוניסטים של הריין היינריך קמפנדונק, אוגוסט מאקה, היינריך נאון ופול אדולף סיאהאוס. פלכטהיים פתח את הגלריה הראשונה שלו בדיסלדורף בשנת 1913, ואחריו גלריות בברלין, פרנקפורט, קלן ווינה.[2] פלכטהיים שירת בצבא גרמניה במהלך מלחמת העולם הראשונה, אך לא בחזית. עסק האמנות שלו קרס במהלך המלחמה, אך הוא נפתח מחדש בדיסלדורף בשנת 1919. יוקרתיות של הגלריה שלו משכה כוכבים וידוענים של ברלין: כוכבי קולנוע, אנשי פיננסים, ואמנים מכל סוג.
הוא ייסד את כתב העת לאמנות המודרניסטית החשוב Der Querschnitt ("חתך רוחב") שהופיע בין השנים 1921 עד שנת 1936.[3]
פלכטהיים והנאצים[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם עלייתו של היטלר לשלטון בסוף שנות העשרים וראשית שנות השלושים של המאה העשרים, הפך פלכטהיים לדמות שלילית בגלל האמנות שדגל ותמך בה. בשנת 1933 פרצו אנשי משטרה למכירה פומבית בגלריה שלו. במרץ 1933, סוחר אמנות בשם אלכסנדר וומל, חבר בחולצות השחורות או החולצות החומות, החרים את גלריית דיסלדורף של פלכטהיים.[4] הנאצים החרימו את הגלריה של פלכטהיים, כפי שעשו עם עסקים יהודים אחרים.[5] לאחר המלחמה אמר חבר המפלגה לשעבר וומל שהוא אפילו לא זוכר מיהו פלכטהיים. העוזר לשעבר של פלכטהיים, קורט ולנטין, עזב את גלריית פלכטהיים בשנת 1934 והחל לעבוד בגלריה בברלין של קרל בוכהולץ, שלא היה יהודי. הנאצים תפסו ומכרו את האוסף הפרטי של פלכטהיים, כמו גם את תוכן הגלריה שלו.
הגירה ומוות[עריכת קוד מקור | עריכה]
שישה חודשים לאחר עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, פלכטהיים, חסר הפרוטה, ברח לפריז וניסה למצוא עבודה עם שותפו העסקי לשעבר, דניאל-הנרי כהנויילר. לאחר מכן ארגן פלכטהיים תערוכות בלונדון של ציורי אמנים גרמנים גולים. ב-8 באוגוסט 1935 כתב פלכטהיים לאלפרד בר מהמוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק מכתב בו הודיע לו: "איבדתי את כל הכסף שלי ואת כל התמונות שלי."
עד נובמבר 1936, עוזר הגלריה לשעבר של פלכטהיים, קורט ולנטין, עשה עסקה עם הנאצים שתאפשר לו להגר לניו יורק ולמכור "אמנות מנוונת" כדי לסייע במימון מאמץ המלחמה הנאצי. בינואר 1937, במימון מבוכולץ, עזב ולנטין לניו יורק והקים את גלריית קארל בוכהולץ ברחוב 46 מערב מס' 3, אשר מאוחר יותר הואשם כי שימש כצינור להבאת אמנות שדודה על ידי הנאצים לאמריקה, כולל ציורים שהוחרמו מפלכטהיים.[4]
במרץ 1937 בלונדון החליק פלכטהיים על קרח, נלקח לבית חולים, ניקב את רגלו במסמר חלוד במיטת בית החולים שלו, פיתח זיהום דם שהוביל לקטיעת רגלו ומת.
חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
פלכטהיים התחתן עם בטי גולדשמידט, בת סוחר עשיר מדורטמונד. בירח דבש בפריז השקיע פלכטהיים את נדוניתו של בטי באומנות קוביסטית. הנישואין היו ללא ילדים. בטי פלכטהיים הייתה עם בעלה בלונדון בימיו האחרונים. ואז היא חזרה לברלין. בשנת 1941, כשהצטווה להתייצב לגירוש למינסק, היא נטלה התאבדה ממנה קטלנית של ורונאל. הגסטפו תפס את אוסף האמנות שלה.[6]
פרופסור אוסיפ ק. פלכטהיים, שטבע באמצע שנות הארבעים את המונח "פוטורולוגיה", ומאוחר יותר הפך למנהל מכון אוטו סוהר במערב ברלין, היה אחיינו של אלפרד פלכטהיים.
לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
יורשי פלכטהיים מנסים לשחזר יצירות אמנות שנגנבו ממנו. עבודות אלה שוכנות במוזיאונים גרמניים ובמוזיאון לאמנות מודרנית.[7]
"מרחץ החיילים" של ארנסט לודוויג קירכנר (1915) נותר בחזקתו של אחייניתו של פלכטהיים בברלין. הוא נרכש בשנת 1938 על ידי קורט פלדהאוסר, חבר המפלגה הנאצית. עם מותו של פלדהאוסר בשנת 1945, הבעלות על האוסף שלו עברה לאמו, שהביאה את היצירה לארצות הברית והעבירה אותה לגלריית ווייה בניו יורק בשנת 1949. לאחר מכן נרכשה על ידי הפילנתרופ והאספן האמריקאי מורטון ד' מיי מסנט לואיס בשנת 1952. מאי צבר את אחד האוספים הגדולים ביותר של אמנות האקספרסיוניזם הגרמני באמריקה ותרם למעלה מאלף יצירות מאוסף שלו למוסדות שונים; מרחץ החיילים נתרם למוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק בשנת 1956. בשנת 1988, העבודה הפכה להיות חלק מהאוסף של קרן סולומון ר. גוגנהיים.
בשנת 2018 הוחזר "מרחץ החיילים" ליורשיו של אלפרד פלכטהיים על ידי מוזיאון וקרן סולומון גוגנהיים לאחר בחינה מקיפה של הנסיבות סביב ההיסטוריה של הציור. בנובמבר 2018 היא נמכרה בסותביס תמורת 21,975,800 דולר.
"יוזף דה מונטסקיו-פזנסאק" של אוסקר קוקושקה (1910) נמכר על ידי אלכס וומל למוזיאון הלאומי לאמנויות יפות בסטוקהולם, שם הועבר מאוחר יותר למוזיאון המודרנה. הוא נותר באוסף של מוזיאון מודרנה עד שנת 2018, אז הוחזר ליורשי פלכטהיים. בנובמבר 2018 היא נמכרה בסותביס תמורת 20,395,200 דולר.
גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
-
הצייר הנס בולץ -
הצייר נילס דארדל -
הצייר ז'ול פסקין -
הצייר אוטו פלדמן
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Gee, Malcolm (1981). Dealers, Critics, and Collectors of Modern Painting: Aspects of the Parisian Art Market between 1910 and 1930. London: Garland
- ^ KUNST : Stärker als Spiel, Alkohol und Weiber - DER SPIEGEL 26/2012, www.spiegel.de
- ^ ""Der Querschnitt"", www.arthistoricum.net (ב־)
- ^ 1 2 William D. Cohan, William D. Cohan, MoMA’s Problematic Provenances, ARTnews.com, 2011-11-17 (באנגלית אמריקאית)
- ^ Lehrer, Steven (2000). Wannsee House and the Holocaust. Jefferson, NC: McFarland. pp. 36–47
- ^ Koldehoff, Stefan (2010-06-30). "Mit deutschen Grüßen". DIE WELT. נבדק ב-2020-12-26.
- ^ Alfred Flechtheim | Gallerist, web.archive.org, 2014-01-09