גבריאלה מינטר
 | |
| לידה |
19 בפברואר 1877 ברלין, הקיסרות הגרמנית  |
|---|---|
| פטירה |
19 במאי 1962 (בגיל 85) מורנאו אם שטפלזה, גרמניה המערבית |
| מקום קבורה |
St. Nicholas Church |
| זרם באמנות |
אקספרסיוניזם |
| הושפעה על ידי |
וסילי קנדינסקי |
| פרסים והוקרה |
צלב המפקד של מסדר המצוינות של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה |
| בן או בת זוג |
וסילי קנדינסקי יוהאנס אייכנר |
  | |
גבריאלה מינטר (בגרמנית: Gabriele Münter; 19 בפברואר 1877 – 19 במאי 1962) הייתה ציירת אקספרסיוניסטית גרמנית, שעמדה בחזית האוונגרד במינכן בראשית המאה ה -20.[1] היא למדה והתגוררה עם הצייר וסילי קנדינסקי והייתה חברה מייסדת בקבוצת האקספרסיוניזם "הפרש הכחול".
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראשית החיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מינטר נולדה להורים מהמעמד הבינוני הגבוה בברלין. משפחתה תמכה ברצונותיה להפוך לאמנית. היא התחילה לצייר בילדותה. כשגדלה היה לה מורה פרטי. בשנת 1897, בהיותה בת עשרים, קיבלה מינטר הכשרה אמנותית בדיסלדורף בסטודיו של האמן ארנסט בוש ואחר כך ב"דמנשול" (בית הספר לנשים) בוילי פלאץ.
כשהייתה בת 21, שני הוריה נפטרו והיא גרה בבית. בשנת 1898 היא החליטה לצאת לטיול לאמריקה עם אחותה לבקר את המשפחה המורחבת שלהם. הם שהו באמריקה יותר משנתיים, בעיקר במדינות טקסס, ארקנסו ומיזורי. שישה ספרי שרטוטים שרדו מתקופת נסיעתה באמריקה, המתארים תמונות של אנשים, צמחים ונופים.[2] שתי הבנות ירשו סכום כסף גדול, מה שאיפשר להן לחיות באופן חופשי ועצמאי. ילדותה ובגרותה המוקדמת השפיעו רבות על הקריירה האמנותית העתידית שלה. החיים באמריקה ובאירופה העניקו למינטר חשיפה חברתית שלנשים רבות לא הייתה. מינטר למדה טכניקות חיתוך עץ, פיסול, ציור והדפסה. בשנת 1901 השתתפה בשיעורי המתחילים של מקסימיליאן דאסיו באקדמיה לנשים של ארגון האמנים לנשים במינכן. מינטר למדה אז במוסד אוונגרדי שהקים האמן הרוסי וסילי קנדינסקי. בבית הספר פלאנקס מינטר השתתפה בקורסי פיסול שהעביר וילהלם הוזגן. מינטר למדה מחוץ לאקדמיות הרשמיות לאמנות במינכן ודיסלדורף, מכיוון שאלה היו סגורים בפני נשים. בבית הספר פלאנקס מינסטר נחשפה בפני הפוסט-אימפרסיוניזם וטכניקות העבודה עם סכין פלטה ומברשת. צבעיה העזים וקווי המתאר הנועזים נגזרו מגוגן ומהפוביזם שאותם העריצה. עם זאת, מינסטר קיבלה השראה מאמנות עממית בווארית, ובמיוחד מהטכניקה של ציור זכוכית.
זמן קצר לאחר שהחלה ללמוד, מינטר התעניינה באופן מקצועי בקנדינסקי. בסופו של דבר היחסים הפכו למערכת יחסים אישית שנמשכה למעלה מעשור. קנדינסקי היה המורה הראשון שלקח את יכולות הציור של מינטר ברצינות. בקיץ 1902 הזמין קנדינסקי את מינטר להצטרף אליו לשיעורי ציור הקיץ שלו מדרום למינכן שבאלפים, והיא קיבלה זאת.[3]
יצירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מינטר התמקדה מאוד באקספרסיוניזם הגרמני, והיא עבדה במדיומים שונים, כולל תפוקה משמעותית בחיתוכי עץ. היא ניהלה יומן ותיעדה את מסעותיה במצלמה משוכללת. היא הכירה רבים מהאמנים המפורסמים ביותר באותה תקופה; באחד ממכתביה היא הצהירה שהיא רוצה ללמוד מהאמנים האוונגרדים בצרפת.
מינטר הייתה חלק מתת-קבוצה קטנה של אמנים הפעילים בהפיכת ציורי אימפרסיוניסטים, נאו-אימפרסיוניסטים ואר-נובו מאוחרים לאמנות הקיצונית יותר, הלא-נטורליסטית, שמזוהה כאקספרסיוניזם. בשלב מוקדם מינטר פיתחה עניין רב בנופים.[4]
ציורי הנוף של מינטר משתמשים בפשטות קיצונית ובסמליות מרמזת עם צבעים שקטים, חלל דחוס וצורות שטוחות. היא נהנתה לחקור את עולם הילדים באמצעות הדפסים צבעוניים של ילדים וצעצועים.
בשנת 1908 עבודתה החלה להשתנות. בהשפעה חזקה של מאטיס והפוביזם, גוגן וואן-גוך, עבודתה של מינטר הפכה לייצוגית יותר והיא מצאה מקום בעיירת השוק הבווארית הקטנה מורנאו, כפר שלא נגע בו התיעוש, הקידמה והטכנולוגיה. מינטר קנתה בית במורנאו ובילתה שם חלק ניכר מחייה. כאן, בציורי הנוף של מינטר, היא הדגישה את הטבע, נופי דמיון וההתנגדות למודרניזם הגרמני.[4] הנופים של מינטר יוצאי דופן בשימוש בכחולים, ירוקים, צהובים וורודים. הצבע ממלא תפקיד גדול ביצירותיה המוקדמות של מינטר. צבע משמש לעורר רגשות: ציורי, מזמין, בעל דמיון ועשיר בפנטזיה. בנופיה של מינטר היא מציגה את הכפר כביטוי של חיי אדם. קיימת אינטראקציה קבועה ודו קיום עם הטבע.
היחסים של מינטר וקנדינסקי השפיעו על עבודתו של קנדינסקי. הוא החל לאמץ את השימוש של מינטר בצבעים רוויים ובסגנון אקספרסיוניסטי מופשט. מינטר וקנדינסקי נסעו באירופה כולל הולנד, איטליה, צרפת וגם צפון אפריקה. בתקופה זו הם פגשו את רוסו ומטיס. מינטר וקנדינסקי סייעו בהקמת קבוצת האוונגרד שבסיסה במינכן בשם אגודת האמנים החדשה (Neue Künstlervereinigung). היא תרמה למספר תערוכות האוונגרד המשמעותיות ביותר בגרמניה עד מלחמת העולם הראשונה.
בשנת 1911 מינטר הייתה אחת האמנים הראשונים שהציגו עם קבוצת האקספרסיוניזם הגרמני של קנדינסקי המכונה "דר בלו רייטר" (הפרש הכחול). במסגרת הקבוצה הגישות והמטרות האמנותיות השתנו בין האמנים; עם זאת, הם חלקו רצון משותף לבטא אמיתות רוחניות באמצעות אמנות. הם דגלו באמנות מודרנית, בקשר בין אמנות חזותית למוזיקה, בקשרים רוחניים וסמליים של צבע ובגישה ספונטנית ואינטואיטיבית לציור לעבר הפשטה.
בעבודה של מינטר יש מעבר מהעתקת הטבע באופן פחות או יותר אימפרסיוניסטי לחוש את תוכנו, להפשיטו ולהוציא ממנו את התמצית. התגבר אצלה הצורך לצייר את רוח הציוויליזציה המודרנית, את המבנה החברתי והפוליטי שלה ואת כוח המשיכה שלה כלפי מטריאליזם. מינטר ציינה כי תמונות הן כולן רגעי חיים: חוויות ויזואליות מיידיות, בדרך כלל מהירות וספונטניות. לציוריה זהות משלהם, בצורתם ובתפקודם.
עבור מינטר, השימוש בצבע הוא שמבטא את הרעיונות האלה. האקספרסיוניסטים הגרמנים עברו לעבר אמנות פרימיטיבית כמודל של הפשטה או אמנות לא ייצוגית, לא אקדמית, לא בורגנית. האמן הגרמני לא חיפש הרמוניה של מראה חיצוני, אלא אחר המסתורין שמסתתר מאחורי הצורה החיצונית. הם התעניינו בנשמת הדברים, ורצו לחשפה.[4]
שנים מאוחרות יותר[עריכת קוד מקור | עריכה]
כשהתחילה מלחמת העולם הראשונה, מינטר וקנדינסקי עברו להתגורר בשווייץ. בשנת 1914 חזר קנדינסקי לרוסיה בלעדיה, ונישואיו בשנת 1917 לנינה אנדרייסקאיה סימנו את סוף מערכת היחסים של מינטר וקנדינסקי.[5] לאחר מכן, הייתה תקופה של חוסר פעילות בקריירת האמנותית שלה. היא החזירה מספר ציורים ורישומים לקנדינסקי, ואחסנה פריטים אחרים במחסן במשך שנים רבות. היא המשיכה לצייר בסוף שנות העשרים לאחר שעברה חזרה לגרמניה עם יוהנס אייכנר לאחר המלחמה.
בשנות השלושים, כשהמתח הפוליטי החל באירופה, ותנועות מודרניסטיות גונו בגרמניה על ידי השלטון הנאצי, העבירו את כל עבודות האמנות של קנדינסקי ושאר חברי ה"פרש הכחול " לביתה, שם היא הסתירה אותם. למרות הבעיות הכלכליות שלה, היא שמרה עליהם בזהירות במהלך מלחמת העולם השנייה. למרות כמה חיפושים בביתה, חלקים מהאוסף לא נמצאו.
ביום הולדתה השמונים, מינטר העבירה את כל האוסף שלה, שהורכב מיותר מ -80 ציורי שמן ו -330 רישומים, לסטאדיש גלריה בלנבאך האוס במינכן.
בשנת 1956, מינטר קיבלה כמה פרסים כגון פרס התרבות מהעיר מינכן. עבודתה של מינטר הוצגה לראשונה בשנות השישים בארצות הברית והוצגה במנהיים בשנת 1961. כשהייתה עם יוהנס אייכנר, היא עדיין המשיכה לייצג את התנועה.
קרן גבריאלה מינטר ויוהנס אייכנר הוקמה והפכה למרכז מחקר לאומנותה של מינטר, כמו גם לאמנות שנעשתה על ידי קבוצת "הפרש הכחול". מינטר חיה את שארית חייה במורנאו, נסעה הלוך ושוב למינכן.
היא נפטרה בבית ב־19 במאי 1962.
בשנת 2018, מוזיאון לואיזיאנה לאמנות מודרנית בקופנהגן, דנמרק, הציג תערוכה ממאי עד אוגוסט עם כ -130 יצירות של גבריאלה מינטר, שרבות מהן הוצגו לראשונה, ברטרוספקטיבה המקיפה הראשונה של האמנית זה עשרות שנים.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- גבריאלה מינטר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "Unicorns, a Chef-Designed Bikini, and More Things T Editors Are Into Right Now (Published 2018)". The New York Times (באנגלית אמריקאית). 2018-07-27. ISSN 0362-4331. נבדק ב-2020-12-26.
- ^ Behr, Shulmamith (1997). Dictionary of Women Artists, Volume 2. London and Chicago: Fitzroy Dearborn Publishers. pp. 998
- ^ Hoberg, Annegret, and Long R.-C. Washton. "Wassily Kandinsky and Gabriele Munter." Art Journal. 55.3 (1996): 84.
- ^ 1 2 3 Heller, Reinhold, Gabriele Münter: The years of Expressionism 1903-1920. New York: Presteverlag, 1997.
- ^ Obler, Bibiana (2014). Intimate Collaborations: Kandinsky and Münter, Arp and Taeuber. Yale University Press. p. 228.