אבשלום (אמן)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אבשלום
מאיר אשל
אבשלום בפרט מתוך עבודת הווידאו שלו "רעשים" (1993)
אבשלום בפרט מתוך עבודת הווידאו שלו "רעשים" (1993)
לידה 26 בדצמבר 1964
רחובות, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 10 באוקטובר 1993 (בגיל 28)
הרובע העשרים של פריז, פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה מאיר אשל
תחום יצירה פיסול, וידאו
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

"אבשלום" (26 בדצמבר 1964, אשדוד10 באוקטובר 1993, פריז) הוא כינויו האמנותי של מאיר אשל, אמן ופסל ישראלי-צרפתי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאיר אשל, הבכור מארבעת ילדיהם של אלי ואדל אשל, נולד בשנת 1964 בעיר אשדוד. בגיל 14 עבר ללמוד בבית הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה ועם סיום לימודיו, בשנת 1982, התגייס לצה"ל, ושירת כטכנאי מטוסים בבסיס חיל האוויר בחצרים.

בין השנים 19851987, לאחר שרותו הצבאי, חי אשל בדיונות מדרום לאשדוד, שם בנה לעצמו בקתת עץ והתפרנס מעשיית תכשיטים. בנוסף, הרבה לבקר בסיני. בראיון מאוחר תיאר אבשלום את תקופה זו: "את הבית הראשון שלי בניתי כשהייתי בן עשרים: השתחררתי מן הצבא במצב רע מאוד והלכתי למדבר. [...] לא ידעתי אז כלום על אמנות, הכרתי רק את השם פיקאסו אבל מעולם לא ראיתי עבודות שלו. [...] במשך שנה בערך חייתי עם בדויים בסיני, הייתה לי פנטזיה על חיים במדבר. האמנתי שאני יכול לעשות זאת, עד שהבנתי שזה לא מספק אותי."[1] מתקופה זו נותרו מספר מועט של עבודות שיצר. יצירות אלו נושאות אופי בריקולאז'י. ב"תרבות" (1986), לדוגמה, יצר אשל דגמים עשויים עץ ונייר של סכין, מזלג, כף וכפית, התלויים בעזרת חוט בתוך קופסת קרטון[2] כמעיין ממצאים אתנוגרפיים.

בשנת 1987 היגר לפריז, צרפת, בעזרת כסף שחסך ממכירת התכשיטים. בתחילה עבד כאיש שיפוצים. לאחר זמן קצר עבר להתגורר בביתו של ז'אק אוחיון (Ohayon), חוקר אדריכלות ודודו של אשל, ששכן ברחוב הטמפל (Rue de Temple) ברובע השלישי של פריז[3]. דרך אוחיון הכיר אשל מספר אמנים ככריסטיאן בולטנסקי ואנט' מסאז'ה[4]. הוא החל ללמוד אמנות בבית הספר הגבוה לאמנויות פריז-סרז'י וכן השתתף בשיעורו השבועי של בולטנסקי בבית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות (הבוז'אר). בתקופה זו אימץ לעצמו את השם "אבשלום" (Absalon), שניתן לו ככינוי על ידי אחת מידידותו של דודו והתייחס לאבשלום המקראי[5].

בעידודו של בולטנסקי, השתתף אבשלום לראשונה בתערוכה קבוצתית שנערכה בשנת 1987 ב"וילה פזייה" בפריז. בין השנים 1987–1991 יצר אבשלום סדרה של עבודות שבסיסן היה סידור של אובייקטים בחלל נתון. בעבודותיו המוקדמות מן הסדרה השתמש אבשלום בחפצי רדי מייד שנצבעו או שפוזרה עליהם אבקת גבס. במיצב "חדר בודד" (1987), לדוגמה, שהוצג בתערוכה קבוצתית ב"וילה אלזיה" בפריז, הציג אבשלום חלל מגורים שרוקן מכל ממד אישי. הקירות והרהיטים הבסיסיים שנותרו בו נצבעו בצבע לבן, שהעניק לחלל מראה נזירי. משנת 1988 ואילך החל אבשלום לייצר בעצמו חפצים ואובייקטים כאלו. ב"הצעה למגורים" (1990) לדוגמה, יצר מיכל לבן ובו סודרו אלמנטים גאומטריים עשויים עץ קרטון וגבס וצבועים לבן.

בשנת 1989 גילה אבשלום כי הוא נושא את נגיף ה-HIV בדמו[3]. בנוסף, סעד את דודו, שנפטר אף הוא ממחלות הקשורות לנגיף ה-HIV. בשנת 1990 הכיר את האמנית מארי-אנז' גיימינו, בעת ששניהם השתתפו בתערוכה קבוצתית בקליסון (Clisson). גיימינו הפכה לבת זוגו לתקופה מסוימת.

בשנת 1991 עבר להתגורר ולעבוד באטלייה ששימש בעבר את הפסל ז'ק ליפשיץ. החלל הועמד לרשותו על ידי קרוב משפחה[6]. היה זה חלל שמוקם בקומת הקרקע של מבנה בסגנון מודרניסטי שעיצב לה קורבוזיה באזור בולון. אבשלום שיפץ את החלל על ידי התקנת קירות גבס סביב הקירות הבנויים וריהוטו במספר מצומצם של רהיטים. באותה עת כבר התפרצה מחלת האיידס בגופו של אבשלום[5].

תחת הידיעה על מחלתו, וכשהוא מסתיר אותה מרוב מכריו, החל אבשלום ליצור פרויקט גדול ממדים שבבסיסו בנייה של שישה מבני מגורים שתכנן עבור עצמו. מבנים אלו, אותם כינה "תאים", יועדו להיות מוצבים בשישה מרכזי ערים ברחבי העולם (פריז, ציריך, ניו יורק, תל אביב, פרנקפורט וכנראה טוקיו) ולהוות, כדברי אבשלום בית ה"תפור לפי מידותי"[7]. אבשלום העיד כי העיצוב האנונימי של האדריכלות נועד ליצור ניכר "עד שהקיום שלי בו יהיה ממשי יותר מתמיד. [...] בעצם העובדה שאחיה בו, אצור אי-סדר במבנה; בעצם הנפח שאתפוס בו, חיי יתעצמו"[8].

בעזרת יונה פישר, הוצגה בשנת 1992 במוזיאון תל אביב לאמנות תערוכת יחיד שלו. לרגל תערוכה זו הגיע אבשלום לראשונה לישראל מאז עזב אותה. בין המוצגים הבולטים בתערוכה הייתה העבודה "הצעה למגורים" (1992), שהציגה מבנה של חללים מרובעים המחוברים ביניהם בצינורות מעבר, ומעלים על הדעת תצורת מחילות. בנוסף, הוצג "תא מס' 1" (1992). כל ששת ה"תאים" נבנו כאב טיפוס בגודל 1:1 על פי תוכניותיו של אבשלום והוצגו כמכלול בתערוכת היחיד האחרונה של אבשלום במוזיאון לאמנות מודרנית של פריז בשנת 1993. מבין ששת ה"תאים", רק שנים נבנו בפועל. לצד "תא מס' 1", שהיה אמור להיות מוצב ברובע השלישי בפריז, אולם לא הוצב עקב בעיות רישוי. הושלמה בנייתו של "תא מס' 2" בשנת 1993, זמן קצר לפני מותו של אבשלום[9].

ב-10 באוקטובר 1993 נפטר אבשלום ממחלה הקשורה לנגיף ה-HIV. בשנת 2010 הוצגה תערוכה רטרוספקטיבית מיצירותיו במרכז לאמנות עכשווית KW בברלין (Kunst-Werke Berlin)[10]. התערוכה הוצגה גם בהולנד (2012) ובביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו בתל אביב (2013)[11], ועוררה התעניינות מחודשת ביצירתו[12].

הקרנת הבכורה של הסרט "שבע השנים של אבשלום", בימוי ותסריט דוד אופק ועמית עזז, התקיימה ב-29 במאי 2022, בסינמטק תל אביב. הסרט זכה ב"פרס חבר השופטים" בפסטיבל הסרטים הדוקומנטריים הבינלאומי דוקאביב 2022[13] והיה מועמד לפרס אופיר 2022, בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר. תקציר הסרט: "מאיר אשל, נער חופים בן 22 מאשדוד, קונה כרטיס לכיוון אחד לפריז וממציא את עצמו מחדש כאמן בשם אבשלום. מהר מאד הוא פורץ כמטאור בשמי סצנת האמנות, ומוצג במוזיאונים היוקרתיים ביותר בעולם: Centre Pompidou Paris, Tate Modern Gallery London, הביאנלה בוונציה, מוזיאון ישראל ועוד. הצלחתו של אבשלום הייתה קצרת מועד – כמעט 7 שנים עברו מאז הגעתו לפריז עד שבשיא הצלחתו, בגיל 28, הוא מת באופן טראגי. שנים מאוחר יותר, מתמנה אחיו הצעיר, דני אשל, למנהל העיזבון של אבשלום, ומשימתו הראשונה – מכירת יצירתו האחרונה של אבשלום. באמצעות המסע שלו אנו נחשפים לסיפורו הייחודי של האמן הישראלי יוצא הדופן".

בחודש מאי 2022, הושק על ידי משפחתו של אבשלום, אתר רשמי המכיל ארכיון של כלל יצירתו בכתובת www.absalonart.com.

השכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1987 בית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות פריז-סרז'י, פריז, צרפת
  • 1987 אמנות אצל כריסטיאן בולטנסקי, בית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות יפות, הבוז'אר, פריז, צרפת
  • 1988 בית הספר ללימודים גבוהים באמנויות פלסטיות (IHEAP), פריז, צרפת

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1988 מלגת לימודים, בית הספר ללימודים גבוהים באמנויות פלסטיות (IHEAP), פריז, צרפת

תערוכות יחיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1989 מרכז לאמנות עכשווית (CREDAC), איוורי סור-סן, צרפת [קטלוג]
  • 1990 "הצעות למגורים (קנה מידה 1:1)", סדנאות האמנים ע"ש איקה בראון, ירושלים [קטלוג]
  • 1990 מוזיאון סנט קרואה, פואטייה, צרפת
  • 1990 "תאים", גלריה קרוזל-רובל/במא, פריז, צרפת
  • 1991 "מדורים", בית האמנים, שטוטגרט, גרמניה
  • 1991 "מדורים", משרד התרבות, המבורג, גרמניה
  • 1991 "מדורים", גלריה קרוזל-רובלן/במא, פריז, צרפת
  • 1992 מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב [קטלוג]
  • 1992 גלריה אטיין פישרול, בריסל, בלגיה
  • 1992 "עולם בלי חפצים", הקרן הלאומית לאמנות עכשווית (FNAC), היכל האמנויות, פריז, צרפת
  • 1992 גלריה קאי פסבלום, הלסינקי, פינלנד
  • 1993 "תאים", המוזיאון לאמנות מודרנית של העיר פריז, פריז, צרפת [קטלוג]
  • 1993 "מאבק", גלריה קרוזל-רובלן/במא; ז'אן-רנה דה-פלרייה, פריז, צרפת
  • 1993 מנזר הכרמליטים, פרנקפורט, גרמניה
  • 1994 גלריה קרוזל-רובלן/במא, פריז, צרפת
  • 1994 "תאים", גלריה טרטיאקוב, מוסקבה, רוסיה
  • 1994 דה-אפל, אמסטרדם, הולנד
  • 1994 מוזיאון לאמנות עכשווית, נים, צרפת [קטלוג]
  • 1994 "רעשים", גלריה צ'יזנהייל, לונדון, אנגליה
  • 1994 "סידור", טירת אולטריב, סרמנטיזון, צרפת
  • 1994 גלריה אטיטיוד, ז'נבה, שווייץ
  • 1995 "תאים", גלריה צ'יזנהייל, לונדון, אנגליה
  • 1995 "תאים", קונסטפריין, המבורג, גרמניה
  • 1996 "תאים", גלריה דאגלס הייד, דבלין, אירלנד
  • 1996 "עבודות הווידאו של אבשלום", גלריה אוריאל, קרדיף, אנגליה
  • 1997 גלריה שנטל קרוזל, פריז, צרפת
  • 1997 המכון לאמנות וטכנולוגיה של ברטן המערבית (IATBO), ברסט, צרפת
  • 1997 קונסטהאלה, ציריך, שווייץ
  • 1999 "תאים, דגמים ורישומים", גלריה גולדי פיילי, מוק קולג', פילדלפיה, ארצות הברית [קטלוג]
  • 2005 פלטפורם גרנטי, איסטנבול, טורקיה
  • 2005 תוכנית ה"בלתי קרואים", ביתן הארסנל, המוזיאון לאמנות מודרנית של העיר פריז, פריז, צרפת
  • 2005 תוכנית "המבקרים", אווניון, צרפת
  • 2006 "מאבק", הביתן השחור של המרכז הלאומי לכוריאוגרפיה, אקס אן-פרובנס, צרפת
  • 2007 "מארי-אנז'-גיימינו מציגה את אבשלום", הקאפלה של מנזר הביקור, אמיין, צרפת [קטלוג]
  • 2008 מרכז פסארל לאמנות, ברסט, צרפת
  • 2010 KW - מכון לאמנות עכשווית, ברלין, גרמניה [קטלוג]
  • 2012 מוזיאון בוימנס ון-בוינינגן, רוטרדם, הולנד [קטלוג]
  • 2013 מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב-יפו [קטלוג]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אבשלום, "מה שמאפשר לי להמשיך לחיות, קטעים מתוך הרצאה", קו-המעורר, חורף 2004
  • חיים לוסקי, "החיים של אבשלום כאוטופיה פסימית", סטודיו, 47, אוקטובר-נובמבר 1993, עמודים 22–25
  • דליה מנור, "אבשלום, רעשים, גלריה צ'יזנהייל, לונדון", סטודיו, מס' 58, נובמבר-דצמבר 1994, עמוד 68
  • אידית פורת (עורכת), אבשלום, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1992
  • סוזנה פפר (עורכת), אבשלום, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2013
  • חגי שגב, "מעבר למיתוס ולאוטופיה", סטודיו, 104, יולי 1999, עמודים 32–36

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פפר, סוזנה (עורכת), "הסירוב שלי משמעו רצון לחיות", אבשלום, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2013, עמוד 60
  2. ^ ראו: פפר, סוזנה (עורכת), אבשלום, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2013, עמוד 9
  3. ^ 1 2 ראו: אלי ערמון אזולאי, יד אבשלום: רטרוספקטיבה של האמן הישראלי-צרפתי אבשלום, באתר הארץ, 29 בדצמבר 2010
  4. ^ ראו: אתר למנויים בלבד אלי ערמון אזולאי, כשאבשלום חוזר לתל אביב, באתר הארץ, 6 במרץ 2013
  5. ^ 1 2 ניניו, משה, "אי חזון קורן, או הקצוות המתאבכים של האפלה", בתוך: פפר, סוזנה (עורכת), אבשלום, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2013, עמודים 21–22, הערה 2
  6. ^ ניניו, משה, "אי חזון קורן, או הקצוות המתאבכים של האפלה", בתוך: פפר, סוזנה (עורכת), אבשלום, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2013, עמוד 26, הערה 20
  7. ^ אבשלום, "מה שמאפשר לי להמשיך לחיות", בתוך: פפר, סוזנה (עורכת), אבשלום, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2013, עמוד 35
  8. ^ אבשלום, "מה שמאפשר לי להמשיך לחיות", בתוך: פפר, סוזנה (עורכת), אבשלום, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2013, עמודים 36-35
  9. ^ ניניו, משה, "אי חזון קורן, או הקצוות המתאבכים של האפלה", בתוך: פפר, סוזנה (עורכת), אבשלום, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2013, עמודים 22–23, הערה 8
  10. ^ דניאל ראוכוורגר, עכבר העיר, חדשות האמנות: אבשלום יציג ב- KW בברלין, באתר הארץ, 25 באוגוסט 2010
    אלי ערמון אזולאי, יד אבשלום: רטרוספקטיבה של האמן הישראלי-צרפתי אבשלום, באתר הארץ, 29 בדצמבר 2010
  11. ^ אלי ערמון-אזולאי, רטרוספקטיבה של אבשלום תוצג בשנה הבאה בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב, באתר הארץ, 12 באוגוסט 2012
  12. ^ אתר למנויים בלבד עוזי צור, זעקת הפחד והזעם של אבשלום, באתר הארץ, 3 במאי 2013
    אתר למנויים בלבד אלי ערמון אזולאי, כשאבשלום חוזר לתל אביב, באתר הארץ, 6 במרץ 2013
  13. ^ איתי שטרן, "המצלמה של דוקטור מוריס" הוא הזוכה בפסטיבל דוקאביב 2022, באתר הארץ, 1 ביוני 2022