RDF (מיחזור)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
מפעל ייצור RDF הממוקם בפארק המיחזור חירייה

(Refuse Derived Fuel (RDF (נקרא גם: (solid recovered fuel / specified recovered fuel (SRF)) הוא דלק המיוצר מסוגי פסולת שונים כגון "פסולת עירונית מוצקה" (MSW), פסולת יבשה מהתעשייה ופסולת מאתרי מסחר שונים.

בעברית ה-RDF נקרא "דלק תולד פסולת"[1].

דלק ה-RDF מורכב בעיקר מחומרים דליקים, יבשים ברובם כגון פלסטיק לסוגיו (ללא פלסטיק מסוג PVC), קרטון, נייר וטקסטיל.

מתקני עיבוד המכינים את ה-RDF ממוקמים בדרך כלל בקרבת מקור של פסולת מוצקה בעוד שייתכן ומתקן הבעירה, המנצל את הערך הקלורי הגבוה של הפסולת המעובדת, שהוא יעד הקצה של ה-RDF, יימצא במקום מרוחק יותר וה-RDF ישונע אליו.

ההבדל בין SRF לבין RDF הוא בעובדה שה-RDF מיוצר על פי תקנים בינלאומיים כגון CEN / 343.

ייצור RDF נחשב כהשבה לאנרגיה של פסולת, אחת מסדרת הפעולות לטיפול בפסולת המוצעות במדרג הפסולת.

תהליך הייצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

חומרים כגון זכוכית, מתכת, חול ואבנים מוסרים במהלך תהליך העיבוד והטיפול שכן הם חומרים לא דליקים. המתכת מוסרת באמצעות מגנט והזכוכית, החול והאבנים באמצעות נפה או מסננת מכנית. לאחר מכן, סכין אוויר משמש להפריד את החומרים הקלים מן הכבדים. לחומרים הקלים יש ערך קלורי גבוה יותר והם יוצרים את ה-RDF הסופי. החומרים הכבדים ימשיכו בדרך כלל למטמנה. את החומר הסופי ניתן להעביר הלאה בצורה שבה הוא מתקבל, כתערובת פשוטה, או שניתן לדחוס אותם למלבנים דמויי לבנים.

טכנולוגיית RDF בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפעל נשר רמלה החל לקלוט RDF מחברת דניאלי בסביבה בע"מ בשנת 2014 והחל משנת 2016 גם ממפעל לייצור RDF בפארק המחזור חירייה שהוקם ב-2015 על ידי ורידיס מקבוצת דלק מוטורס, בבעלות משותפת עם איגוד ערים דן לתברואה ועם נשר מפעלי מלט ישראליים.

בעוד חברת דניאלי בסביבה בע"מ מכינה את ה-RDF מפסולת יבשה מהתעשייה בלבד, המפעל של 'ורידיס' מכין אותו מפסולת עירונית מוצקה (MSW) לאחר הפרדתה מהפסולת הרטובה, האורגנית.

מפעלי המלט התחייבו לקנות RDF מהמפעל למשך תקופה של 30 שנה ואיגוד ערים דן התחייב לספק במשך תקופה זו את הפסולת הדרושה להכנת RDF זה.

למפעל כושר ייצור של כ-500 טון RDF ביום כאשר הוא מקבל לטיפול כ-1,500 טון פסולת מעורבת, רטובה ויבשה, כמחצית מכמות הפסולת היומית המפונה מגוש דן ומשונעת לאתר חירייה. נכון ל-2019 כ-400 טון מנוצלים להפקת דלק תולד פסולת-RDF, תחליף מזוט, כחומר בעירה לכבשן הראשי במפעל נשר רמלה. כ-1000 טונות מועברים באמצעות משאיות לאתר 'טובלן' בבקעת הירדן ליצירת קומפוסט. למעט חקלאי אחד, שאף הוא לא מדשן את שדותיו בתוצר של מיזם 'טובלן' אין רוכשים אחרים לתוצר משום שאינו עומד בתקן של קומפוסט, ומכאן, שמתקן 'טובלן' הוא למעשה אתר הטמנה, במסווה של אתר לייצור קומפוסט. 100 טונות הנותרים הנקלטים במפעל של 'ורידיס' מועברים בחלקם למפעלי מיחזור שונים ויתרתם להטמנה רשמית.

המפעל של 'ורידיס', משום שאינו מטפל כראוי בפסולת הרטובה, האורגנית, המופרדת מן הפסולת היבשה שרק היא משמשת לייצור ה-RDF, גורם מאז הקמתו למטרדי ריח קשים לתושבי גוש דן בעוטף חירייה, מטרד שהיה נחלתם בעבר עת שימש אתר חירייה אתר להטמנת פסולת עד סגירתו ב-1998.[2]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא RDF בוויקישיתוף


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דלק תולד פסולת, מילון מונחים באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
  2. ^ האזרח גואטה | למה אתר חירייה חזר להסריח ומי מרוויח מזה? - פרק 9 - מתחת לאף, 2019, נבדק ב-2019-10-23