בביקורת של דודי פטימר למעריב, כתב שהאלבום הוא ”אחד הדברים המרעננים ששמעתי השנה: היא שומרת על הוייב הגרובי, שורשי, אותנטי וחצוף שלה, היא לא מתפשרת על ההפקה המוזיקלית ונשמעת באלבום הזה מגובשת, נועזת ויותר רבגונית. כל שיר מהאלבום לוקח אותך למחוז מוזיקלי אחר והתמהיל הזה הוא כל כך אופייני לדנ"א של ריף, שגם אם אינך (כמוני) מבין צרפתית, אתה לא יכול שלא להתחבר לווייב המוזיקלי שהיא מעבירה”.[2]