Doolittle

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Doolittle
אלבום אולפן מאת פיקסיז
יצא לאור 17 באפריל 1989
הוקלט 31 באוקטובר - 23 בנובמבר 1988
סוגה אינדי רוק, נויז רוק
שפה אנגלית
אורך 38:38
חברת תקליטים 4AD
הפקה גיל נורטון
כרונולוגיית אלבומים של פיקסיז
Surfer Rosa
(1988) 		Doolittle
(1989) 		Bossanova
(1990)
סינגלים מ-Doolittle
  1. "Monkey Gone to Heaven"
    תאריך יציאה: 20 במרס 1989
  2. "Here Comes Your Man"
    תאריך יציאה: 1 ביוני 1989
  3. "Debaser"
    תאריך יציאה: 21 ביולי 1989

Doolittle הוא אלבום הסטודיו השני של להקת הרוק האלטרנטיבי הפיקסיז, שיצא לאור בשנת 1989 בחברת התקליטים 4AD (אנ') בהפקתו של גיל נורטון. האלבום נחל הצלחה גדולה בארצות הברית ובבריטניה וקידם את מעמד הלהקה בשיח הציבורי של אותן שנים. האלבום עוסק בשלל נושאים שליליים כמו אלימות, מין, אלכוהוליזם, זנות ושימוש בסמים מצד אחד ומהצד השני עוסק גם בנושאים חיוביים, כמו אהבה, שלום וחיים אישיים. כמו כן קיימים כמה שירים באלבום אשר עוסקים במוות, דבר שהיה חדשני באותן השנים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות אלבום הבכורה Surfer Rosa משנת 1988, שקיבל ביקורות מרשימות אך לא הצליח מבחינה מסחרית, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות אירופאי עם להקת ה-"Throwing Muses" (אנ') ולאחר מכן לסיבוב הופעות במדינות צפון אמריקה. במהלך תקופה זו החל הסולן וכותב השירים הראשי פרנק בלאק (שכונה בתקופה זו "בלאק פרנסיס") לכתוב חומר חדש לאלבום עתידי, עם שירים כמו "Dead", "Hey", "Tame", ו"There Goes My Gun". שירים אלה הוקלטוו במהלך מספר "סשנים" של תוכנית הרדיו של ג'ון פיל בשנת 1988, והקלטה חיה של "Hey" הופיעה במיני-אלבום חינמי שהופץ יחד עם המגזין "Sounds" של 1988.

באמצע השנה החלו חברי הלהקה להקליט גרסאות דמו לשירים. הלהקה פנתה לאולפן ההקלטות בבוסטון "Eden Sound", שבאותה העת כלל רק חדר קטן במרתף מספרה. הם הקליטו באולפן במשך שבוע. לאחר השלמת קלטת הדמו, הציע מנהל הלהקה קן גוז שני מפיקים לאלבום; גיל נורטון מליברפול ואד סטסיום האמריקאי (שעבד בין היתר עם הראמונס, Talking Heads, ומוטורהד). הפיקסיז עבדו בעבר עם נורטון בעת הקלטת הסינגל "Gigantic" במאי 1988. לבסוף נורטון נשכר כמפיק[1].

הקלטות והפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקלטות האלבום החלו ב־31 באוקטובר 1988, באולפני "Downtown Recorders" בבוסטון, מסצ'וסטס. חברת התקליטים 4AD נתנה ללהקה תקציב של 40,000 דולר, לא כולל תשלום למפיק. זה היה סכום צנוע עבור אלבום בחברת תקליטים גדולה בשנות השמונים; עם זאת, תקציב זה היה גדול פי ארבעה מהסכום שהוצא באלבום הקודם של הלהקה, Surfer Rosa. ההקלטות נמשכו שלושה שבועות והסתיימו ב־23 בנובמבר של אותה שנה[2].

ההפקה החלה ב־28 בנובמבר כאשר הלהקה עברה לאולפני "Carriage House", סטודיו למגורים בסטמפורד, קונטיקט, כדי לפקח על ההפקה ולהקליט שירים נוספים. נורטון גייס את סטיב הייגלר כעורך המוזיקה, איתו עבד באולפני פורט אפאצ'י. במהלך ההפקה הוסיפו הייגלר ונורטון ערוצים נוספים של גיטרות ושירה לשירים, כולל אובר-דאבינג לגיטרות בשיר "Debaser" ושירה כפולה בשיר "Wave of Mutilation". במהלך ההקלטות, נורטון ייעץ לפרנק בלאק לשנות כמה שירים. למשל, השיר "There Goes My Gun" היה במקור בסגנון מהיר הרבה יותר אך בעצתו של נורטון, בלאק האט את הקצב[1].

הצעותיו של נורטון לא תמיד תאמו לרצונותיו האמנותיים של בלאק. לאחר שנורטון הציע להוסיף בתים לשירים ולהאריך שירים שאורכים כשתי דקות, בלאק לקח אותו לחנות תקליטים בעיר, ונתן לו עותק של הלהיטים הגדולים ביותר של באדי הולי, בו מרבית השירים אורכים כשתי דקות. הוא אמר לנורטון, "אם זה מספיק טוב לבאדי הולי ..." בריאיון לרולינג סטון, נזכר בלאק בהמשך כי "בתקליט הזה הוא מנסה לגרום לנו להיות, בוא נגיד, מסחריים, ואנחנו מנסים להישאר גראנג'יים משהו ".

מוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האלבום מציג מיקס אקלקטי של סגנונות מוזיקליים: לצד שירים מהירים ואגרסיביים כמו "Tame" ו-"Crackity Jones" המאופיינים בסימן ההיכר של הלהקה – דינמיקה רועשת-שקטה[3] – מופיעים שירים יותר שקטים, איטיים ומלודיים[4] כמו "Silver",‏ "I Bleed", ו - "Here Comes Your Man". באלבום משולבים גם כלי נגינה נוספים שלא הופיעו בהקלטות קודמות. למשל בשיר "Monkey Gone to Heaven" מנגנים שני כינורות ושני צ'לואים.

ביקורות ודירוגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שחרורו, האלבום נמכר בהתמדה באמריקה, ושבר מכירות של 100,000 עותקים לאחר חצי שנה. בתחילת 1992, בזמן שהלהקה שימשה כלהקת תמיכה בלהקה "U2" בסבב ה - 'Zoo TV Tour' שלהם, האלבום מכר 1,500 עותקים בשבוע. באמצע 1993, שנתיים לאחר אלבומה האחרון של הלהקה, "Trompe le Monde", נראו מכירות בממוצע 1,200 עותקים בשבוע. האלבום הוסמך לאלבום זהב על ידי התאחדות תעשיית ההקלטות של אמריקה בשנת 1995[5].

מילות השיר של האלבום מכילות כמה אזכורים מקראיים - כותב השירים של פיקסיז, צ'ארלס תומפסון, רצה שהאלבום יהיה אופרטי כמו הזונה הבבלית המקראית.

כעשר שנים לאחר פירוק הלהקה האלבום עדיין מכר בין 500 ל-1,000 עותקים בשבוע; בהופעת האיחוד מכירות האלבום קפצו שוב עד 1,200 עותקים בשבוע. בסוף 2005 ההערכות הטובות ביותר הציבו את סך המכירות באמריקה בין 800,000 למיליון עותקים[6]. נכון לשנת 2015 המכירות בארצות הברית חרגו מעל ל-834,000 עותקים על פי נתוני "Nielsen SoundScan"[7].

התגובה לאלבום בכלי התקשורת הייתה חיובית באופן כללי, כאשר האלבום עורר שבחים מכמה מבקרי מוזיקה מרכזיים. כתב המגזין NME, אדווין פונסי, העיר כי "לשירים ב"Doolittle" יש את הכוח לגרום לך ממש לקפוץ מהעור שלך מהתרגשות"[8]. מבקר מגזין Q, פיטר קיין, כתב כי "רעש מובנה בקפידה והתעקשות קצבית ישירה הם הגיוניים לחלוטין."[9] טים רולסטון ממגזין "דיילי טלגרף" שיבח את האלבום וכינה אותו "אלבום רוק'נרול מנצנץ". הוסיף רולסטון ואמר כי האלבום היווה את "חצי השעה הטובה ביותר עד כה" של הפיקסיז[10]. מספר כלי תקשורת אחרים פרסמו ביקורות חיוביות על האלבום, בבריטניה ובארצות הברית[8]. רוברט כריסטיאגו מהעיתון "The Village Voice" כתב כי "הם מאוהבים והם לא יודעים עם מה - עם רוקנרול, מה שמלביב בתקופה שבה כל כך הרבה נשירות מכללות איבדו קשר עם האמיתיות". עם זאת, הוא הגיע למסקנה ש"פרסום מהיר מדי עלול להרוס אותם"[11].

היו שביקרו את האלבום בצורה חריפה יותר. מגזין "טיים אאוט" האמריקאי פרסם ביקורת בה נכתב כי "הפקת תיאטרון הצעצועים של גיל נורטון עושה דרמה מתוך מה שהיה אמור להיות משבר". מגזין "ספין" פרסם ביקורת של מאה מילים בדיוק על האלבום, בה כתב המבקר ג'ו לוי "הטירוף פחות סוריאליסטי ויותר מטופש, והשירים עצמם דומים יותר לשירים ופחות להרפתקאות".

מגזין "הרולינג סטון", שבחן את האלבום ביולי 1989 העניק לו שלושה וחצי כוכבים מתוך חמישה[9]. הוא הופיע בכמה מרשימות "האלבום הטוב ביותר" שפורסמו בארצות הברית בסוף שנת 1989; גם הרולינג סטון וגם "The Village Voice" הציבו את האלבום במקום העשירי ברשימת 100 האלבומים הטובים של השנה, ומגזיני המוזיקה העצמאיים "Sounds" ו"מלודי מייקר" דירגו שניהם את האלבום בתור השני הטוב ביותר באותה שנה. 'NME' דירג את האלבום גם הוא במיקום גבוה, והוא הוצב במקום הרביעי והמכובד ברשימת סוף השנה שלו[12].

בשנת 2020 מגזין הרולינג סטון פרסם רשימה מחודשת בשם 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים, שם הופיע האלבום במקום ה-141[13].

ביקורות ודירוגים
המגזין/האתר ציון
AllMusic 5/5
Blender 5/5
Chicago Tribune 4/4
Los Angeles Times 4/5
NME 10/10
Pitchfork 10/10
Q 4/5
Rolling Stone 5/5
The Rolling Stone Album Guide 4.5/5
The Village Voice B+

רשימת שירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל השירים נכתבו והולחנו על ידי בלאק פרנסיס (למעט היכן שמצוין אחרת). 

מס' שםמילים משך
1. Debaser   2:52
2. Tame   1:55
3. Wave of Mutilation   2:04
4. I Bleed   2:34
5. Here Comes Your Man   3:21
6. Dead   2:21
7. Monkey Gone to Heaven   2:56
8. Mr. Grieves   2:05
9. Crackity Jones   1:24
10. La La Love You   2:43
11. No. 13 Baby   3:51
12. There Goes My Gun   1:49
13. Hey   3:31
14. Silver תומפסון, קים דיל 2:25
15. Gouge Away   2:45
משך כולל:
 38:38

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 בן סיסריו, Doolittle 33 1⁄3, הוצאת Continuum, ארצות הברית (2006). עמ' 45
  2. ^ בן סיסריו (2006), עמ' 47
  3. ^ TLS - Times Literary Supplement, TLS (באנגלית בריטית)
  4. ^ albumvote reviews - Doolittle by Pixies The, web.archive.org, ‏2007-02-11
  5. ^ Recording Industry Association of America, web.archive.org, ‏2007-03-08
  6. ^ בן סיסריו (2006), עמ' 69
  7. ^ The Record: Unfinished Business, www.capradio.org
  8. ^ 1 2 Josh Frank, Caryn Ganz, Fool the World: The Oral History of a Band Called Pixies, St. Martin's Publishing Group, 2007-04-01, עמ' 120, ISBN 978-1-4299-0443-8. (באנגלית)
  9. ^ 1 2 בן סיסריו (2006), עמ' 62–63
  10. ^ [AlecEiffel.net Pixies Press Quotes], aleceiffel.free.fr
  11. ^ Robert Christgau: Consumer Guide Nov. 21, 1989, www.robertchristgau.com
  12. ^ Acclaimed Music - Doolittle, www.acclaimedmusic.net
  13. ^ Rolling Stone, Rolling Stone, The 500 Greatest Albums of All Time, Rolling Stone, ‏2020-09-22 (באנגלית אמריקאית)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=Doolittle&oldid=37080549"