לינקולן קרסטיין

לינקולן קרסטיין
Lincoln Kirstein

צילום משנת 1927, מאת ווקר אוונס
צילום משנת 1927, מאת ווקר אוונס
לידה	4 במאי 1907 רוצ'סטר, ארצות הברית
פטירה	5 בינואר 1996 (בגיל 88) מנהטן, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית
מקום לימודים	אוניברסיטת הרווארד בית ספר ברקשייר אקדמיית פיליפ אקסטר
בן או בת זוג	Fidelma Cadmus Kirstein
פרסים והוקרה	מדליית בנג'מין פרנקלין (1981) פרס הריקוד קאפצ'יו (1953) מדליית החירות הנשיאותית המדליה הלאומית לאומנויות

לינקולן אדוארד קרסטיין (באנגלית: Lincoln Edward Kirstein;‏ 4 במאי 1907 – 5 בינואר 1996) היה סופר, אמרגן, היסטוריון ומבקר בתחום הבלט והצילום, אוצר ואספן אמנות, מפיק תיאטרון ואירועים ונדבן יהודי־אמריקאי שנודע בפעילותו בתחום האמנות והתרבות בניו יורק. קרסטיין ייסד, בשותפות עם ג'ורג' בלנצ'ין, ולדימיר דימיטרייב ואדוארד וורבורג, את להקת "ניו יורק סיטי בלט". הוא שימש מנכ"ל של הלהקה בשנים 1946–1989 ותרם רבות להתפתחותה בשנים 1933–1989. קרסטיין כיהן גם כיושב ראש בית הספר לבלט אמריקאי מיסודו של בלנצ'ין.

קורות חיים

ילדות ונעורים

קרסטיין נולד בברוצ'סטר, ניו יורק, בנם של לואי אי. קרסטיין – לימים יו"ר הנהלת חנות הכלבו "פילנה" בבוסטון – ורוז לבית שטיין. גדל במשפחה יהודית אמידה ושוחרת תרבות. סבו היה תעשיין מצליח בתחום הביגוד. בגיל 15 פרסם מחזה ובגיל 16 מכר את פסלו הראשון. בשנת 1926 הוא סיים את לימודי התיכון בבית הספר ברקשייר היוקרתי ונרשם ללימודים ב אוניברסיטת הרווארד.

חברת הרווארד לאמנות בת זמננו

בשנת 1928, במהלך לימודיו בהרווארד, הקימו קרסטיין וחבריו ג'ון ווקר השלישי ואדוארד מ.מ. וורבורג את "חברת הרווארד לאמנות בת זמננו". התערוכות הראשונות של החברה התקיימו בפברואר ובמרץ 1929 והוצגו בהן יצירות מאת אדוארד הופר, ג'ורג' בלווז וג'ורג'יה או'קיף. בין החודשים דצמבר 1930–ינואר 1931 התקיימה תערוכת הבאוהאוס הראשונה בארצות הברית בחסות החברה. חברת הרווארד הייתה ההשראה להקמת המוזיאון לאומנות מודרנית (MoMA) בניו יורק בנובמבר 1929. בשנות ה־30 כיהנו קרסטיין וורבורג כחברי הוועד המייעץ של ה־MoMA.

Hound & Horn

בשנת 1927, אחרי שהמגזין "הרווארד אדבוקייט" סירב לפרסם יצירה פרי עטו, פנה קרסטיין לאביו ועם חברו וריאן פריי שכנע אותו לממן רבעון לספרות בשם "כלב הציד והקרן" (the Hound & Horn) בעריכת השניים. בשנת 1930, לאחר שסיים את לימודי התואר השני, עבר קרסטיין לניו יורק וכתב העת שלו עבר עימו. בניו יורק הרבעון זכה למוניטין והתפרסמו בו יצירות של סופרים כמו ג'יימס ג'ויס, גרטרוד סטיין, טי אס אליוט או אי. אי. קאמינגס. קרסטיין המשיך לערוך את הרבעון עד שנת 1934, אז החליט לממן את פעילותו החינוכית והאמנותית באמריקה של הכוראוגרף הגאורגי ג'ורג' בלנצ'ין.

בלנצ'ין והבלט האמריקאי

ג'ורג' בלנצ'ין בצעירותו

קרסטיין הוקסם מאמנות הבלט עוד בנעוריו. בשנת 1920, כשהיה בן 13, נחשף קרסטיין לראשונה למופע בלט של אנה פבלובה בבוסטון. העניין של קרסטיין בבלנצ'ין וביצירתו התעורר בפריז, כשצפה בלהקת "בלט רוס" (Les Ballets Russes) מבצעת את יצירותיו של בלנצ'ין, "אפולו" ו"הבן האובד" בשנת 1929 ובשנת 1933 צפה בלהקתם החדשה של בלנצ'ין ושל קושנו, Les Ballets, בפריז. . קרסטיין היה נחוש בדעתו להביא את בלנצ'ין לאמריקה. קרסטיין, ורבורג ובלנצ'ין, אותו הכיר קרסטיין אישית לראשונה בלונדון בשנת 1933, הקימו את בית הספר לבלט אמריקאי בהרטפורד, קונטיקט באוקטובר באותה שנה. קרסטיין כיהן כיושב ראש בית הספר עד לפרישתו בשנת 1989. בשנת 1934 הסטודיו עבר לקומה הרביעית של בית בשדרת מדיסון ורחוב 59 בניו יורק. אביו של וורבורג הזמין קבוצת תלמידים משיעורי הערב של הסטודיו להופיע במסיבה פרטית. הם ביצעו שם את ה"סרנאדה", הבלט החשוב הראשון המבוסס על כוריאוגרפיה של בלנצ'ין שהוצג באמריקה. כעבור חודשים אחדים בלבד קרסטיין, ורבורג, בלנצ'ין וולדימיר דימיטרייב ייסדו את "חברת הבלט האמריקאית", ששמה שונה בהמשך ל"להקת הבלט האמריקאית" (American Ballet Ensemble). הלהקה הפכה בשנים 1935–1938 ללהקת הבית של מטרופוליטן אופרה. סידור זה לא השביע את רצונם של בלנצ'ין וקרסטיין מפני שהנהלת האופרה לא איפשרה להם חופש אומנותי. בשנת 1936 יזמו השניים את הקמתה של להקה נוספת – "קרוואן הבלט" (Ballet Caravan) שנועדה לצאת לסיבובי הופעות. בין היצירות האמריקאיות שהציגה ניתן למנות את Filling Station של ליו כריסטנסן, "בילי הנער" (Billy the Kid) של יוג'ין לורינג לפי ליבריות מאת קרסטיין עצמו. בעקבותיה קמה "קרוואן הבלט האמריקאי" שערכה, לפני שהתפרקה בשנת 1941, סיור נודע בדרום אמריקה.

מלחמת העולם השנייה

הקריירה התיאטרלית של קרסטיין הופסקה בעקבות מלחמת העולם השנייה, כאשר ארצות הברית הצטרפה ללחימה בשלהי שנת 1941. קרסטיין התגייס לצבא בפברואר 1943 ועבר טירונות בפורט דיקס, ניו ג'רזי. לאחר מכן נשלח לפורט בלווֹאר, וירג'יניה, לקורס הנדסה קרבית. מיד אחרי גיוסו לצבא התחיל קרסטיין לעבוד על מיזם של איסוף ותיעוד יצירות אמנות של חיילים. מיזם זה היה בסיס לתערוכות שהוצגו בגלריה הלאומית לאמנות, בספריית הקונגרס וב-MoMA, והתפרסמו במגזין "לייף" ובספר שערך קרסטיין וכותרתו "אמנים תחת אש". באותה תקופה הכין קרסטיין תוכניות להקמת "מוזיאון לאומי לאמנות בימי מלחמה", תוכנית שלא יצאה לפועל.

החל משנת 1944 שובץ קרסטיין כשליח, כמתורגמן וכנהג בארמייה השלישית של הגנרל פטון. ביוני 1944 נשלח כמתורגמן למפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות הברית (SHAEF) בלונדון ובספטמבר הועבר לצרפת ליחידה של הארמייה השלישית שנקראה "מחלקת המונומנטים, האמנויות והארכיונים" (MFAA) ונועדה להציל ולשמר דברי אמנות באירופה. קרסטיין שובץ במסגרת זו הודות להמלצה של דייוויד פינלי, מנהל הגלריה הלאומית לאומנות וסגן יושב ראש ועדת רוברטס שעסקה בהצלת חפצי אמנות באירופה בימי המלחמה. בצרפת כתב קרסטיין שירים המבוססים על חוויותיו שהתפרסמו בשנת 1964 תחת הכותרת "חרוזים של טוראי ראשי" (Rhymes of a Pfc). בינואר 1945 קודם קרסטיין לדרגת טוראי ראשון במסגרת ה־MFAA ועבר עם יחידתו לשטח גרמניה בתור עוזר לקפטן רוברט פוזי, "האחראי על מונומנטים" בארמייה השלישית. בגרמניה עסק קרסטיין באופן אישי במציאת דברי אמנות שהוסתרו בסביבות מינכן ובמכרות המלח באלטאוסזה.

תמונת המזבח של גנט מאת יאן ואן אייק, בעת חשיפתה במקום המסתור הנאצי שבמכרה המלח אלטאוסזה

בפברואר 1945 גילו קרסטיין ופוזי ציור קיר של סצנת הבשורה מן המאה ה־14 בכנסיית המנזר (פריורות) בסן מרטן שבמחוז מרת ומוזל שבצרפת (סמוך לגבול לוקסמבורג). הציור, שהיה מכוסה בשכבת טיח במשך מאות שנים, התחיל להיחשף כתוצאה מההפצצות ומרטיבות. לאחר מכן, בהונגן שבגרמניה, גילו פוזי וקרסטיין את שמונת הבתים של "מכון הגזע" של ה־Einsatzstab Reichsleiter Rosenberg (ERR), ארגון בניהולו של אלפרד רוזנברג, שבהוראת היטלר הוטל עליו לשדוד יצירות אמנות בשביל "מוזיאון הפיהרר" שעתיד היה לקום בלינץ, אוסטריה ולחקור "גזעים נחותים" – בעיקר חפצים שהשתייכו ליהודים – וכן חפצי אמנות שהשתייכו לכנסיות ולבונים החופשיים. בתוך המכון נתגלו ספרי תורה, ארכיונים יהודים וחומרים מוחרמים אחרים, חמרי תעמולה אנטישמית וכו'. התגלית המפורסמת ביותר של השניים היה המסתור שבמכרה המלח שבאלטאוסזה, אוסטריה. שם, בתוך קילומטרים של מנהרות ומערות, הסתירו אנשי רוזנברג ציורים כמו "המדונה מברוז'" מאת מיכלאנג'לו, "האסטרונום" מאת ורמיר, תמונת המזבח של גנט מאת יאן ואן אייק ואלפי יצירות אמנות ודברי ערך תרבותי אחרים. היצירות נאספו על ידי אנשי המונומנטים בנקודת איסוף מרכזית במינכן ומשם החוזרו לארצות שמהן נשדדו.

בספטמבר 1945, מועד שחררו מהצבא, פרסם קרסטיין בכתב העת "Town & Country" את המאמר "The Quest for the Golden Lamb" על פעילותו זו בגרמניה.

בחזרה לבלט

תיאטרון דייוויד קוץ' בלינקולן סנטר בניו יורק, אולם הבית של ניו יורק סיטי בלט

בשנת 1946, עם תום המלחמה, ייסדו קרסטיין ובלנצ'ין את להקת "חברת הבלט" אשר שמה שונה בשנת 1948 ל"ניו יורק סיטי בלט". לאחר שביצעה הלהקה את הבלט "אורפאוס" היא הוזמנה בשנת 1948 על ידי מורטון באום, יו"ר הנהלת אולם התיאטרון "ניו יורק סיטי סנטר", לקבוע שם את מושבה. כיום מקום מושבה של הלהקה הוא "תיאטרון דייוויד ה. קוק" בלינקולן סנטר – המרכז הערוני למוזיקה ולדרמה. האולם עוצב על ידי חברו של קרסטיין מלימודיו בהרווארד, האדריכל פיליפ ג'ונסון. קרסטיין כיהן כמנכ"ל הלהקה מעל 40 שנה, עד שנת 1989. במכתב משנת 1946 כתב קרסטיין שהעילה היחידה שהניעה אותו הייתה לאפשר לבלנצ'ין לעשות ככל העולה על רוחו ובאופן שבו הוא מעוניין לעשות זאת.

חייו הפרטיים וחוג חבריו

תחומי העניין המגוונים של קרסטיין, שאפתנותו והעניין שגילה בתרבות הגבוהה, בהתבססו על אמצעים עצמאיים, משך אליו חוג רחב של ידידים יצירתיים מתחומי האמנויות השונים. עם חוג רעיו נמנו יוצרים כמו גלנוויי וסקוט, מונרו ווילר, ג'ורג' פלאט ליינס, ג'רד פרנץ', ברנרד פרלין, פאבל צ'ליצ'ב, קתירין אן פורטר, ברברה הריסון, גרטרוד סטיין, ג'נסן יאו, ג'ונתן טיצ'נור, דונלד וינדהם, ססיל ביטון, ז'אן קוקטו, ו.ה. אודן, ג'ורג' טוקר, מרגרט פרנץ' קרסון, ווקר אוונס, סרגיי אייזנשטיין ואחרים.

קרסטיין ניהל יומנים עוד מימיו במחנה הקיץ בשנת 1919 ועד לשנות ה־1930 המאוחרות. מרטין דוברמן שאב מהם ומהתכתבויות שניהל קרסטיין מקורות ראשוניים לספר הביוגרפיה שכתב עליו בשנת 2007: "העולמות של לינקולן קרסטיין" קרסטיין היה ידוע במשיכתו לגברים: סטודנטים בהרווארד, ימאים, נערי רחוב. הוא קיים, בין השאר, מפגשים מזדמנים במקלחות ה־YMCA שברחוב 63. קרסטיין ניהל רומנים עם מספר אומנים ויוצרים – וביניהם הרקדן פיט מרטינז, האמן הפלסטי דן מלוני ואוצר האומנות ג'נסן יאו – והיו לו גם מספר אהבות אפלטוניות. לעיתים תכופות הפכו מפגשיו המזדמנים לקשרי ידידות ארוכי ימים. קרסטיין ניהל קשרים אינטימיים גם עם נשים ובשנת 1941 הוא נשא לאשה את פידלמה קדמוס, ציירת ואחותו של הצייר פול קדמוס שאותו לקח קרסטיין תחת חסותו. נישואיהם ידעו עליות וירידות עד למותה בשנת 1991. כמה ממאהביו של לינקולן התגוררו יחד עם הזוג בביתם ברחוב 19 מזרח ואשתו חיבבה את רובם.

שני בני הזוג לקו בהפרעות נפשיות. פידלמה סבלה במהלך חייה ממשברים נפשיים קשים שגרמו לה להפסיק לצייר, להסתגר ולנתק מגע מן העולם. קרסטיין מצידו התמודד בשנותיו האחרונות עם התלקחויות של הפרעה בעלת מאפיינים דו-קוטביים: מצבים מאניים, דיכאון ופרנויה. קרסטיין אף הרס את הסטודיו של חברו דני מלוני תוך כדי התפרצות זעם. לעיתים נזקק לאשפוזים פסיכיאטריים שארכו כמה שבועות ואף היה צורך לרסנו באמצעות כתונת כפייה. אף על פי כן, מחלתו לא פגעה באופן משמעותי ביצירתיות שלו והוא המשיך ליצור עד סוף חייו. נטייתו הדו-מינית של קרסטיין היה סוד גלוי בחברה הבוהמית הניו יורקית, אולם הוא התייחס לכך בפומבי רק אחרי שנת 1982. קרסטיין היה הראשון מבין המצנטים שתמכו בפול קדמוס, קנה רבות מתמונותיו ומימן את הוצאות המחיה שלו. קדמוס התקשה בתחילה למכור את ציוריו בגלריות בשל המטען הארוטי של הדמויות הגבריות שצייר.

קרסטיין היה אינטלקטואל מעורב במאבקים החברתיים והפוליטיים שהתרחשו באותה עת: במרץ 1965 הוא השתתף בצעידה השנייה מסלמה למונטגומרי (אלבמה) למען הזכויות הפוליטיות והאזרחיות של האוכלוסייה האפרו־אמריקאית שהוביל ד"ר מרטין לותר קינג.

מורשתו

בית הספר לבלט ו"הניו יורק סיטי בלט" שהקים קרסטיין נחשבים עד היום כ"מכה" של לימודי הבלט ומופעי הריקוד האמנותי באמריקה. המבקר האנגלי קלמנט קריספ העריך כי קרסטיין "היה אחד מאותם הכישרונות הנדירים שנגעו בכל תחומי החיים האמנותיים של זמנם: בלט, קולנוע, ספרות, תיאטרון, ציור, פיסול, צילום – הכל עורר בו עניין". בשנת 1940 הקים קרסטיין את ארכיון הריקוד במוזיאון לאמנות מודרנית MoMA בניו יורק, ארכיון שהיווה כעבור שנים בסיס לאוסף הריקוד של הספרייה הציבורית של ניו יורק. הוא ייסד גם את כתב העת "Dance Index" והיה עורכו בשנים 1942–1948 ותרם גם לחיי התיאטרון בארצו: בשנת 1955 הוא ייסד את פסטיבל שייקספיר האמריקאי בסטרטפורד, קונטיקט, והפיק את המופע "חלום ליל קיץ" בשנה הראשונה לכינונו.

בשנת 1959 ארגן קרסטיין סיור ברחבי אמריקה עבור מוזיקאים ורקדנים מיפן שהציגו מופעי מוזיקת חצר וריקודי חצר יפניים. קרסטיין קבע את מושבו של ניו יורק סיטי בלט בבניין התיאטרון הממלכתי הניו יורקי בלינקולן סנטר ודאג למימון הדרוש לשם כך. הבניין עוצב בשנת 1964 על ידי האדריכל פיליפ ג'ונסון. למרות חזות הבניין השמרנית שעוצבה עם מוטיבים ארכיטקטוניים מודרניסטיים, עיצוב הפנים של האולם באדום ובזהוב מזכיר את התפאורות הנוצצות, עתירות הדמיון והפאר של הבלט רוס בפריז. שיתוף הפעולה בין קרסטיין לבלנצ'ין נמשך עד למותו של הכוריאוגרף הגדול בשנת 1983. ב־26 במרץ 1984 העניק הנשיא רונלד ריגן לקרסטיין את מדליית החירות הנשיאותית על תרומתו לאמנויות.

קרסטיין נודע גם כאספן אמנות וחפצי ערך היסטוריים ותרם כמות משמעותית של מוצגים היסטוריים לאגף הריקוד ע"ש ג'רום רובינס בספרייה הציבורית לאמנויות הבמה של העיר ניו יורק זמן קצר אחרי פתיחתה בלינקולן סנטר. לפני מותו בשנת 1996 תרם קרסטיין לאגף רובינס את המסמכים האישיים, חפצי האומנות ומוצגים אחרים שהיו ברשותו וקשורים לתולדות הריקוד. לינקולן קרסטיין נפטר במנהטן, ניו יורק בשנת 1996.

פרסים ואותות הוקרה

• 1960 - עיטור מסדר אוצר הקדוש, דרגה ד, מטעם ממשלת יפן
• 1987 - מיוצג במוזיאון הלאומי לריקוד והיכל התהילה על שם ואנדרבילט-ויטני
• 1981 - מדליית הזהב הלאומית להצטיינות של החברה הלאומית לאמנויות ולספרות
• 1981 - מדליית בנג'מין פרנקלין של החברה המלכותית לאמנויות, בריטניה
• 1985 - המדליה הלאומית לאמנויות של ארצות הברית
• 1996 - מדליית אוניברסיטת ברנדייס להישגים מצוינים
• 1996 - מדליון הנדל להישגים הטובים ביותר בתרבות, מטעם העיר ניו יורק
• 1984 - מדליית החירות הנשיאותית

לינקולן קרסטיין במדיה אמנותית

• 2014 - הסרט "The Monuments Men" בבימויו של ג'ורג' קלוני שהתבסס על ספר העיון של רוברט אדסל וברט וויטר The Monuments Men: Allied Heroes, Nazi Thieves and the Greatest Treasure Hunt in History, הוקדש לקבוצת אנשי הצבא של בעלות הברית שהייתה מעורבת בתוכנית Monuments, Fine Arts, and Archives (מונומנטים, אמנויות וארכיונים) שמשימתם הייתה למצוא ולהציל חפצי אמנות ותוצרי תרבות אחרים משוד ומהרס בידי הנאצים בתקופת מלחמת העולם השנייה. השחקן בוב בלבן שיחק את תפקיד הטוראי הראשי "פרסטון סביץ", שעוצב בחלקו בדמותו של לינקולן קרסטיין.

כתביו

קרסטיין כתב מעל 500 מאמרים, מונוגרפיות וספרים לרבות כתבים בתחום ההיסטוריה והביקורת של האמנות, שירה, רומנים, מחקרים היסטוריים ויצירות אוטוביוגרפיות.

1929 – A Marriage Message for Mary Frost & James Maybon from Lincoln Kirstein, Paris, (May 15, 1929),

1932 – Flesh Is Heir: An Historical Romance, a novel, New York: Brewer, Warren &

1934 – Nijinsky (ניז'ינסקי) בשיתוף פעולה מוסווה עם רומולה ניז'ינסקי ועם הקדמה מאת פול קלודל

1938 – "Photographs of America: Walker Evans", (צילומים של אמריקה: ווקר אוונס) באלבום ב: Walker Evans: American Photographs, New York: Museum of Modern Art (ווקר אוונס: צילומים אמריקאיים)

1939 – Ballet Alphabet: A Primer for Laymen, (אלף בית של הבלט: ספר להדיוטות),

1943 – "American Battle Painting: 1776–1918", (ציורי הקרבות האמריקאיים: 1918-1776) Washington, D.C.: National Gallery of Art, Smithsonian Institution,New York: Museum of Modern Art

1947 – The Drawings of Pavel Tchelitchew וספרו האחרון שפורסם ב־1994, ציורי פאבל צ'ליצ'ב 1947 – Henri Cartier-Bresson: Documentary Humanist, (אנרי קרטייה ברסון: הומניסט של התיעוד) in: The Photographs of Henri Cartier-Bresson (ב"צילומי אנרי קרטייה ברסון", עם (with another text by Beaumont Newhall עם עוד טקסט מאת בומון ניוהוך), New York: Museum of Modern Art

1952 – The Classic Ballet (הבלט הקלאסי)

1959 – What Ballet Is All About: An American Glossary,(מה זה בלט: לקסיקון אמריקאי) עם צילומים מאת מרתה סוופ, Brooklyn, N.Y.: Dance Perspectives

1965 – Rhymes and More Rhymes of a Pfc., a book of poems.(חרוזים ועוד חרוזים של טוראי ראשי - ספר שירים) המשורר אודן העריך ספר זה כ"ספר המשכנע, הנוגע והמרשים ביותר" שקרא על מלחמת העולם השנייה

1967 – "Whitehouse Happening", a play about President Lincoln's assassination (אירוע בבית הלבן - מחזה על רצח הנשיא לינקולן 1967 – "The Dance Encyclopedia" by Anatole Chujoy, P.W. Manchester and Lincoln Kirsten (April 15, 1967) (אנציקלופדיה של הריקוד - בשותפות עם אנטולי צ'וז'וי ופ.וו. מנצ'סטר) 1969 – " W. Eugene Smith : Success or Failure, Art or History", in: W. Eugene Smith: His Photographs and Notes, New York: Aperture (וו. יוג'ין סמית':הצלחה או כישלון, אמנות או היסטוריה" ב"וו. יוג'ין סמית':צילומיו ורישומיו") 1970 – Dance: A Short History of Classic Theatrical Dancing, (August 24, 1970) (הריקוד:קיצור תולדות הריקוד התיאטרוני הקלאסי) 1970 – Movement and Metaphor: Four Centuries of Ballet, New York and Washington: Praeger Publishers (תנועה ומטאפורה:ארבע מאות שנות בלט) 1973 – "Elie Nadelman ", New York: Eakins Press ("אלי נדלמן") 1973 – "The New York City Ballet" with photographs by Martha Swope and George Platt Lynes ("ניו יורק סיטי בלט", עם צילומים מאת מרתה סוופ וג'ורג' פלאט ליינס) 1975 – Nijinsky Dancing (November 17, 1975) (ניז'ינסקי רוקד)

1978 – Thirty Years: Lincoln Kirstein's The New York City Ballet: expanded to include the years 1973–1978, in celebration of the company's thirtieth anniversary (שלושים שנה:ניו יורק סיטי בלט מאת לינקולן קרסטיין, מורחב, הכולל השנים 1973–1978, לרגל מלאת שלושים ללהקה) 1984 – Paul Cadmus, New York: Imago Imprint ("פול קדמוס)

1984 – Fifty Ballet Masterworks: From the 16th Century to the 20th Century, August 1, )

(חמישים יצירות מופת של בלט: מן המאה ה-16 עד למאה ה-20)

ראו גם

• ג'ורג' בלנצ'ין
• ניו יורק סיטי בלט

קישורים חיצוניים

• לינקולן קרסטיין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• לינקולן קרסטיין, באתר MusicBrainz (באנגלית)

• ביוגרפיה באתר ה-"ניו יורק סיטי בלט"
• ביוגרפיה באתר The Monuments Men