תיאטרון מחול

אין תמונה חופשית

תיאטרון מחול הוא סוגת מחול המתמקדת בתנועה ובקול, ומשתמשת באמצעים הלקוחים הן מתחום התיאטרון והן מתחום המחול. הכלים המרכזיים בתיאטרון המחול הם גופם וקולם של השחקנים-רקדנים, המעבירים לקהל את כוונת הבמאי-כוריאוגרף, לרוב בהופעה חיה ובזמן נתון, דבר המחייב הכשרה ממושכת שנועדה להכשיר אותם להזדהות מוחלטת עם התפקיד.

מהפנים אל החוץ בתיאטרון המחול

מאז סוף המאה ה-19, ראשיתו של התיאטרון המודרני, הלכו ורווחו כמתודיקות משחק ובימוי שיטות השמות במרכז את ההבנה הרגשית והנרטיבית של הדמות והסיטואציה הדרמטית כנקודת מוצא. קונסטנטין סטניסלבסקי (1863-1938) היה הראשון שניסח שיטה מקיפה ומפורטת, גם בהשפעת הרעיונות של הפסיכואנליזה במתווה של זיגמונד פרויד אשר התפתחו בתקופה זו, הכוללת מערכת שאלות של "עבודת שולחן" שמטרתה לגרום לשחקן ולבמאי להבין את מניעיה הגלויים והכמוסים של הדמות מתוך הבנת הקשרה וסיפור חייה, גם החוץ-טקסטואליים, 'כאלמנטים פנים תיאטרליים' (internal theatrical state), זאת בשילוב עם ניתוח דרמטורגי של התפקיד. הכלי Magic if בעבודתו של סטניסלבסקי מסייע לשחקן לעבור ממישור המציאות למישור של דמיון ויצירה. עבודה זו של השחקן, שבמובנה הפשטני נדרש על השחקן לדמיין ולחשוב מה הוא היה עושה בנסיבות של הדמות, היא זו שמשלימה את העבודה של המחזאי ומאפשרת לשחקן להפוך את הרפליקות של הדמות ואת הפאוזות שלה לדיבור והתנהגות חיה וחיונית. זוהי עבודה מהפנים אל החוץ. סטניסלבסקי דיבר אמנם על כך שכל זיכרון רגשי כרוך בזיכרון חושי, ולעיתים, החושי מוביל את זה הרגשי, ולכן גם נתן דגש על אימון פיסי – 'אלמנטים חוץ תיאטרליים' (external theatrical state), אך המוטיבציה העיקרית נבעה מהפנים אל החוץ, מהתוכן הנרטיבי-רגשי - אל התוכן הגופני-פורמליסטי-אסתטי, אל ההתגלמות.

לי סטרסברג, הנחשב כמפתח גישתו של סטניסלבסקי, קרא לשיטתו The method. הוא כיוון לחקירה ולהעמקה של נפש האדם והתניותיה, שיטה אשר התוותה חיפוש פסיכולוגי מעמיק של נפש השחקן עצמו עד לרבדיה ומניעיה העמוקים והנסתרים כחומרי גלם לבניית הדמות. גם הוא, כפי שעשה סטניסלבסקי, כיוון את עבודת השחקן לנסיגה אל ההתעסקות הפסיכולוגית המוקרנת החוצה ובכך הציב את המוטיבציה העיקרית ככזו הנובעת מהפנים אל החוץ.

מהחוץ אל הפנים בתיאטרון המחול

בראשית שנות העשרים של המאה העשרים המחול האקספרסיוניסטי פרח בגרמניה. אנשי המחול הראשונים גדלו בתוך סצנת הציור והושפעו מקבוצות האומנים הפלסטיים. רודולף פון לאבאן היה צייר לפני שהחל לרקוד ומרי ויגמן הייתה קרובה לאנשי קבוצת "הגשר" (Die Bruck) ומיודדת במיוחד עם הצייר אמיל נולדה, ממקימי הקבוצה. בתקופה זו לאבאן ביצע צפיות ומחקרים על תנועתו הטבעית של האדם בסביבתו הטבעית. מתוך ממצאיו וניסיונותיו אלה גיבש דרך תנועתית-כוריאוגרפית ועם הזמן גם טכניקה תנועתית מפורטת ומובנית.

בעת שהותו בקומונה האוטופית Monte verita ("הר האמת") בשווייץ, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, הצטרפה אליו מרי ויגמן הייתה לתלמידתו וליד ימינו. יחד המשיכו לפתח את הסגנון והטכניקה. לתורתם קראו KINESTHETICA -תורת התנועה. בבסיס שיטתו נמצאת בדיקת היחס בין ארבעת מרכיבי התנועה כפי שהגדיר אותם: משקל, זרימה, זמן, כיוון Direction, Time),( Weight, Flow. עבודתו התייחסה אל המרחב הבימתי והמרחב של הגוף המבצע, אבריי תנועה הנעים, זמן – טמפו, מהירות ומשך, כל זאת בפרספקטיבת הקליטה החושית, הבלתי מטפורית, זו שמייצרת בצופה תחושות גוף ומטענים רגשיים שאינם דיסקורסיביים (Discursive). לאבאן עסק בתחום שנע מהחוץ/צורה אל הפנים, וכאמן פורמליסט שאב את המוטיבציה ליצירה מתוך חקר אודות יחסי הגומלין שבין הצורה, הזמן, החלל בתוכו נע האדם עם הרגש. לאבאן טען שלתנועה ולעולמו הפנימי של האדם יש יחסים דו-כיוונים. עבודתו של לאבאן חוקרת את הדקדוק והתחביר של התנועה, ועוסקת לא רק במבנה החיצוני של התנועה, כי אם בתוכן המנטלי והרגשי שלה, הנובע ממנה.

אחד מתלמידיו הבולטים של לאבאן היה קורט יוס (Kurt Joos) שהחל לרקוד אצל לאבן בגיל מבוגר. יוס הוא זה שטבע את המונח תיאטרון-מחול (Tanz Teater) ב-1928 כארבע שנים לאחר מכן הוא העלה את היצירה "השולחן הירוק" בתיאטרון שאנז אליזה בפריז. תיאטרון-מחול, אם כן, הוא תוצאה של מגמה בין-תחומית אשר התפתחה בתחום אמנות המופע כז'אנר פוסט מודרני שהתגבש במחצית השנייה של המאה ה-20. במקביל התפתח תיאטרון מחול בארצות הברית לשם עבר מוקד היצירה בעקבות מלחמת העולם השנייה. אמנות תיאטרון המחול מזמנת את החוויה הפרספטואלית האנושית, על אף שעל במת תיאטרון המחול יופיעו יחידות סמיוטיות, אין הכרח שהדמויות תהיינה מופרדות ומובחנות זו מזו, אין הכרח שהעלילה תהיה מסודרת, התנועה משוחררת מסיפור חיצוני והיא בעלת מעמד עצמאי, ולכן הסמיוטיקה תתקשה להחיל את ערכיה ולפענח משמעות. יחד עם כך לא זו בלבד שעל במת תיאטרון המחול יתגלם ערך אסתטי גבוה, אלא גם ביטוי קונקרטי ליסוד העולם המוחשי ופתח להזדהות חושית הן של הרקדן-שחקן והן של הצופה החש, המזדהה, הרואה, השומע, המרגיש, המריח.

סגנון העבודה משלב מחול, משחק, מלל מוזיקה וכל שאר מרכיבים שתיאטרון נזקק להם. זהו שילוב פוסט מודרני ובו בעת עתיק יומין, שילוב המיישם את קשרי הגומלין בין המוזיקה, התיאטרון והאמנות הפלסטית, כמו כן את תפקיד השחקן-רקדן ביצירה.

הוראת תיאטרון מחול

היות שתיאטרון המחול מהווה ז'אנר חדש יחסית, נדרשת מידה רבה של תשומת לב להגדרת מסגרת העשייה, המתודות והגישות השונות להוראה ויצירה בתחום. שלא כמו יוצרים ומורים מתחום המחול אשר אמונים על הטכניקות השונות, הקלאסיות והמודרניות, או יוצרים ומורים מתחום התיאטרון אשר מקנים לתלמידיהם טכניקות ומיומנויות עבודה בסיסיות, נדרש העוסק בתיאטרון מחול לעסוק בחיפוש העקרונות הבסיסים, אלו המכילים את הדרמה שבתנועה ואת התנועה שבדמות.

בין יוצרי תיאטרון-מחול ישראלים נמנים: רות זיו אייל, נאוה צוקרמן, אשרה אלקיים-רונן, רות אשל, רנה ירושלמי, רינה שיינפלד, גבי אלדור, רונן יצחקי, ניב שיינפלד, יסמין גודר, שירה אביתר ועוד.

בין יוצרים תיאטרון-מחול בינלאומיים נמנים: פינה באוש, קורט יוס, שסה וולס ועוד.

ראו גם

• חלומות (יצירת מחול)
• מחזמר
• טיפול בתנועה

לקריאה נוספת

• רות אשל, "המרד הגדול והשיבה אל השורשים", מחול עכשיו 10, ינואר 2003,[1](הקישור אינו פעיל)
• רות אשל, "תיאטרון ומחול - נקודת מפגש", מחול עכשיו 8, מאי 2002, עמ' 4–9.
• רות אשל, "מהו תיאטרון התנועה? הגדרת המושג תיאטרון-תנועה", מחול עכשיו 5, יוני 2001, עמ'27–33.
• תיאטרון-תנועה בישראל 1976–1991, חיבור לשם קבלת תואר דוקטורט על ידי רות אשל, אוניברסיטת תל אביב, הפקולטה לאמנויות, החוג לאמנות התיאטרון, אוקטובר 2001. החיבור מצוי באוניברסיטת תל אביב ובאתר "יומני מחול". israeldance-diaries.co.il

קישורים חיצוניים

כל עצמותי תאמרנה, בית ספר לתיאטרון מחול, ירושלים.