תוכנית הולידיי
תוכנית הולידיי היא תוכנית בניין עיר לירושלים שהוכנה על ידי האדריכל ומתכנן הערים הבריטי קליפורד הולידיי בתקופת המנדט הבריטי. התוכנית הוצגה לראשונה כבר ב־1925 אך זכתה לאישור רשמי רק ב-1930.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
במשך תקופת השלטון הבריטי בירושלים הוכנו שלוש תוכניות מתאר מפורטות שקבעו את אופי הבנייה בעיר. ב-1922 פורסמה ואושרה כחוק תוכנית המתאר הראשונה של ירושלים, תוכניתו של האדריכל צ'ארלס רוברט אשבי, שפעל בירושלים בין השנים 1917–1923. התוכנית ידועה בשם "תוכנית גדס-אשבי", מאחר שהייתה מבוססת על "תוכנית גדס", שהוגשה על ידי האדריכל פטריק גדס לשלטונות המנדט והאגודה למען ירושלים בשנת 1919 אך לא היה לה תוקף חוקי. שתי תוכניות אלו התבססו על מתווה שהציע האדריכל ויליאם מקלין ב-1918, הידועה כתוכנית מקלין. בתוכנית זו נקבע כי העיר העתיקה תהווה מרכז אסתטי ורוחני המיועד לשימור, אך ללא חשיבות פונקציונלית, וכי כל פיתוח עתידי של העיר יהיה לכיוון מערב[1].
בספטמבר 1922 הגיע לירושלים האדריכל קליפורד הולידיי בהזמנת מושל ירושלים רונלד סטורס, ומונה ליועץ אזרחי לפיתוח העיר ירושלים - תפקיד בו החליף את קודמו צ'ארלס רוברט אשבי. הולידיי החליף את אשבי גם בתפקיד מזכיר האגודה למען ירושלים, כחבר ועדת התכנון הארצית וכחבר בוועדת התכנון העירונית של ירושלים. הולידיי היה אז בן 25 בלבד והוזמן לירושלים בהמלצת המורה שלו בפקולטה לאדריכלות באוניברסיטת ליברפול, מתכנן הערים פטריק אברקרומבי. על הולידיי הוטל לייעץ בתכנון העיר, שהייתה עד לכיבוש הבריטי עיר שדה בשולי האימפריה העות'מאנית, כדי לשדרגה למעמד של עיר הממשל המרכזית של ארץ ישראל ומקום מושב שלטונות המנדט. בתפקידו הציבורי סייע לצידו המהנדס ומתכנן הערים יעקב שיפמן (בן-סירה), שבהמלצתו של הולידיי מונה בהמשך כמהנדס העיר תל אביב[2].
תוכניתו של הולידיי, הייתה המשך ישיר לתוכניות הקודמות - "תוכנית מקלין" ו"תוכנית גדס-אשבי", ובאספקטים רבים חזרה על עקרונותיהם. אך לראשונה היה ניסיון לתכנן את ירושלים כישות עירונית המשתלבת בתכנון הכולל של יתר ארץ ישראל, עם כביש טבעתי המקיף אותה ומתקשר לצירי תחבורה המחברים אותה למרכזים אחרים בארץ. התוכנית הגדירה באופן ברור ייעודי קרקע למגורים, מסחר ותעשייה ולקחה בחשבון את הצרכים הגדלים של שתי האוכלוסיות - היהודית והערבית - באזורי העיר השונים. התוכנית נשארה בתוקף לאורך מרבית שנות המנדט והכתיבה את התפתחות העיר, עד שהוחלפה ב-1944 בתוכנית חדשה של הנרי קנדל - תוכנית קנדל, שהייתה תוכנית המתאר השלישית והאחרונה שהוכנה לירושלים בתקופת המנדט[1].
עיקרי התוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
התוכנית ביקשה להתמודד עם עיר שגודל אוכלוסייתה יהיה כ-250,000 תושבים; עם שטח מוניציפלי של כ-40 קמ"ר ושטח מתוכנן של כ 63 קמ"ר. היא כללה שלוש מפות בקנה מידה 1:10,000, מפת רשת הדרכים, מפת שימושי קרקע שכללו: מגורים, תעשייה, מסחר, שטחים פתוחים, שמורות טבע ושטחי מבנים ציבוריים ומפה של אזורים ארכאולוגיים. לתוכנית נלווה מסמך מפורט של תקנות שניתן להן תוקף משפטי. תוכנית הולידיי הייתה למעשה תוכנית בניין עיר מפורטת ראשונה לירושלים. היו בה שינויים וחידושים רבים בהשוואה לתוכניות הקודמות לעיר, של מקליין, של גדס ושל אשבי, שהיו למעשה תוכניות אב רעיוניות מנחות, המבטאות כיוונים ומגמות בלבד (אף על פי של"תוכנית גדס-אשבי" היה תוקף חוקי, היא הייתה כללית מאוד). לעומתן, תוכנית הולידיי הייתה תוכנית מתאר מקומית מפורטת המגדירה בבירור מה מותר ומה אסור בנושאים של שימושי קרקע, צפיפות הבנייה, זכויות הבנייה, גובה המבנים וסוג חומרי הבניה[2].
שימושי קרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
שימושי הקרקע שנקבו בתוכנית היו: אזורי הבנייה למגורים (Residential zone) סומנו (באפור בהיר וכהה) במרכז ובמערב ירושלים, בהם קבעה התוכנית בנייה צפופה ובצפונה ובדרומה של ירושלים, שם תהיה בנייה מפוזרת ורחבה. האזור המסחרי (Commercial zone) תוכנן לאורך רחוב יפו עם הרחבה באזור שוק מחנה יהודה, וכן לאורך רחוב מאה שערים והמשכו מערבה (רחוב מלכי ישראל), ולארוך רחוב עמק רפאים בדרום מערב העיר. אזורי מסחר נוספים נקבעו במרכז העיר, ממערב לחומת העיר העתיקה וברחוב צלאח א-דין מצפון לחומה. אזור לתעשייה קלה (סומן בסגול בהיר) נקבע מדרום תחנת הרכבת ההיסטורית של ירושלים ולאורך מסילת הברזל ובשכונת תל ארזה העתידית, בצפון העיר. כן נקבעו אזורים מיוחדים לשימור ארכאולוגי (בעיקר באזור סילואן מדרום לעיר העתיקה וקברי הסנהדרין מצפון לה), שטחים פתוחים ציבוריים ופרטיים, וכן אזור לשימור הנוף הטבעי, בעיקר ממזרח ומדרום לעיר העתיקה. עוד נקבע בתוכנית כי כמה אזורים בירושלים, בשכונות בית ישראל, נחלת שבעה, אבן ישראל, אוהל משה, מזכרת משה והשכונות הסמוכות לשוק מחנה יהודה כזקוקים לשיקום[1].
תחבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המבנה עירוני בתוכנית הוא בעל דגם מעגלי, ובנוסף לרשת הדרכים הקונצנטרית והרדיאלית שהותוותה כבר ב"תוכנית גדס", נוספה, כמקובל בתכנון העירוני בתקופה זו, מערכת דרך טבעתית המקיפה את העיר בשוליה ותפקידה לאפשר לתנועה הבין עירונית לאכוף את העיר. באגן המזרחי הייתה הטבעת חלקית ועברה לאורך רכס הר הצופים והר הזיתים, אך לא השלימה טבעת שלמה בדרום מזרח. באזור זה הורחב השטח הפתוח שהוצעה בתוכניות הקודמות, לעבר סילואן נחל קידרון.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דוד קרויאנקר, אדריכלות בירושלים - הבנייה בתקופת המנדט הבריטי, הוצאת כתר, 1991
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 גדעון ביגר,ירושלים — בירת השלטון הבריטי בארץ ישראל, בתוך ירושלים בתקופת המנדט : העשייה והמורשת, עורך: יהושע בן-אריה, ירושלים, יד יצחק בן-צבי ומשכנות שאננים, 2003, עמוד: 70-72
- ^ 1 2 יהושע בן-אריה, ארץ בראי עברה : מחקרים בגאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל - חלק חמישי : ירושלים בראשית תקופת המנדט הבריטי, עורכים: רן אהרונסון וחגית לבסקי, ירושלים, הוצאת יד יצחק בן-צבי האוניברסיטה העברית בירושלים, 2001, עמודים 489-494
| ירושלים: תוכניות מתאר | |
|---|---|
|