תאוריית דה ברויי-בוהם
תאוריית דה ברויי-בוהם (באנגלית: De Broglie–Bohm theory), הידועה גם בשם מכניקה בוהמית, ו-הפירוש של בוהם למכניקת הקוונטים, היא פירוש למכניקת הקוונטים והיא תאוריה של משתנים חבויים. בנוסף לפונקציית הגל המוכרת ממכניקת הקוונטים, אשר קיימת על פני מרחב כל הקונפיגורציות האפשריות, על פי תאוריה זו קיימות גם קונפיגורציות אשר קבועות גם בלי שהן נצפות או נמדדות. הפיתוח של קונפיגורציית בזמן (משמע המיקומים של כל החלקיקים בקונפיגורציה) נקבעים על ידי פונקציה מכוונת התלויה בפונקציית הגל, ופונקציית הגל מתפתחת בזמן לפי משוואת שרדינגר. התאוריה נקראת על שמם של לואי דה ברויי (1892–1987) ודייוויד בוהם (1917–1992).
התאוריה פותחה לראשונה בשנות ה-20 על ידי דה-ברויי, אשר לבסוף שוכנע לעזוב את התאוריה לטובת פרשנות קופנהגן של מכניקת הקוונטים, שהייתה ונשארה היום הפרשנות המקובלת על רוב הפיזיקאיים. בשנת 1952, לאחר שמאס בשמרנות שרווחה בקרב הפיזיקאיים באותה תקופה, גילה דייוויד בוהם את התאוריה של דה-ברויי מחדש. הרעיונות של בוהם לא קיבלו באותה עת הכרה רחבה, הן בגלל סיבות אישיות הקשורות לבוהם עצמו והן עקב התנגדות המבוססת על טיעונים פיזיקליים. פיזיקאים תאורטיים לא הסכימו לקבל את התאוריה, בעיקר עקב אופייה הנונלוקאלי. משפט בל (1964) קיבל השראה כאשר ג'ון סטיוארט בל גילה את עבודותיו של דייוויד בוהם, ותהה האם ניתן להיפטר מהנונלוקאליות הגלויה של התאוריה. החל משנות ה-90 של המאה ה-20 התעורר עניין חדש בתאוריה וכיום יש מספר קבוצות העובדות על ניסוח הרחבות לתאוריית דה ברויי-בוהם.
