שלאכטה

שלאכטה (בפולנית: szlachta,מהמילה הגרמנית העילית העתיקה Slahta, משם גם המילה הגרמניה Geschlecht שמשמעותה - "קלאן","מין" "זוויג" ;ברוסית, אוקראינית ובלרוסית: Шля́хта - "שליאכטה", בפולנית: בן השלאכטה נקרא Szlachcic) היה מעמד האצולה בממלכת פולין, ובאיחוד הפולני-ליטאי^[1] שתפסה לאורך מאות שנים עמדה שלטת במדינה תוך כדי החזקת זכויות פוליטיות, חברתיות וכלכליות וכוח מורחבים.

מקורות השלאכטה לוטים בערפל והועלו לגביהם תאוריות שונות.^[2]

השלאכטה שילבה בתוכה את שכבת האצולה גדולה (המגנאטים) המצומצמת, את נציגיה הרבים של האצולה הכפרית - האצולה הבינונית בעלת אדמות ושל האצולה הקטנה, הכפרית והעירונית, שבחלק רב הייתה ענייה וחסרת אדמות.^[1] השלאכטה שמרה בתוכה על עקרון שוויוני בין חבריה מבחינת השתתפות בהצבעות בפרלמנט (סיים) וזכויות אחרות. לעיתים בשפה היומיומית יש משתמשים במילה "שלאכטה" במובן של "האצולה הפולנית הקטנה" בלבד.

באופן מסורתי היו חברי השלאכטה, במיוחד אלו מהשכבה הבינונית בעלי אדמות בבעלות אלודית ולא כחלק של פייף, לעיתים קרובות אחוזותיהם וחוותיהם המבוססות על עבודת הצמיתים נקראו פולווארק.^[3]

עליונות כוחה של השלאכטה החלה משנות שלטונו של המלך קז'ימייז' הגדול (1370-1333) ונמשכה עד להידרדרותו וסופו של האיחוד הפולני-ליטאי בשלהי המאה ה-18.^[4]

פרט לאספקת קצינים לצבא הממלכה, חובותיה האזרחיים העיקריים של השלאכטה כללו בחירת המלך ומילויים של תפקידי כבוד וייעוץ בחצר המלכות, שהיוו בהמשך בסיס להקמת הבית העליון - הסנאט, במסגרת הפרלמנט הפולני-ליטאי, הסיים. חברי השלאכטה לקחו חלק בניהול הממלכה גם באמצעות הבית התחתון של הסיים, שהורכב מנציגים שנבחרו באספות מקומיות שנקראו סיימיקים. הסיימיקים מינו את הפקידים הבכירים המקומיים ופיקחו על הרשויות השיפוטיות והפיננסיות, כולל על גביית המיסים. בני השלאכטה לא קיבלו תארים אריסטוקרטיים כמו במערב אירופה^[3] אבל זכו לעמדות הנהגה שונות כמו תפקידי וויבודה, מרשל של ווייובדות, קסטלן וסטארוסטה.

למרות ההבדלים הענקיים לפעמים בעושר ובהשפעה הפוליטית, ההבחנות בחוק בין המגנאטים לבני השלאכטה הנחותה היו מעטות. העיקרון המשפטי התקף לגביהם היה זה של ה"שוויון". להבדיל ממלכי רוב המדינות באירופה של אז, מלכי פולין לא היו אוטוקרטיים ולא היו אדונם של בני השלאכטה. ב-1413 בעקבות שורה של ניסונות איחוד מסוג אוניה פרסונלית בין הדוכסות הגדולה של ליטא לממלכת פולין, האצולה הליטאית והרותנית שבשטחי הדוכסות הגדולה, הצטרפה באופן פורמלי, לשלאכטה.^[4]

כשאחרי איחוד לובלין ב-1569 עם התפתחותו והתפשטותו של האיחוד הפולני-ליטאי (1795-1569) גדל מספר החברים בשלאכטה על ידי הצטרפות המנהיגים של דוכסויות פרוסיה וליבוניה.^[1] מספר בני השלאכטה הגיע ל-15%-8% מאוכלוסיית פולין, אחוז יותר גדול משכבת האצולה הבוחרת בארצות מערב אירופה.^[1] בשלהי המאה ה-18, כל פולני שישי השתייך לשלאכטה.^[5]

בשיא כוחה של השלאכטה, בתקופה המכונה "סרמטית", מכלול זכויות היתר שלה סוכם במונח ההיסטורי "חירות הזהב" או דמוקרטיית האצילים.^[1] חירות זו סימלה מידה לא מבוטלת של אנרכיה, הוהייתה אחד הגורמים המכריעים להחלשת המדינה הפולנית-ליטאית ולחלוקתה בין שכנותיה הגדולות שהביאה למחיקתה מהמפה בשנים 1795-1792.^[1]

במשך החלוקות העוקבות של פולין, רוב השלאכטה התחיל לאבד את זכויות היתר המשפטיות ואת מעמדו החברתי. האליטות של השלאכטה נטמעו באצולות של שלוש הממלכות הכובשות: רוסיה, אוסטריה ופרוסיה.

חוקת פולין העצמאית במרץ 1921 ביטלה את זכויות היתר של האצולה. הן בוטלו פעם נוספת בשנת 1945.^[1]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Norman Davies - God's Playground. A History of Poland vol.1 The Origins to 1795, Oxford University Press, 2005 מסת"ב 0-19-925339-0 (נורמן דייוויס - מגרש המשחק של אלהים. היסטוריה של פולין, כרך א - מההתחלות עד 1795)
Maria Rhode - Ein Königreich ohne König. Der kleinpolnische Adel in sieben Interregne. Quellen und Studien, Band 5 1997 Deutsche Historische Institut Warschau, Harrassowitz Verlag, Wiesbaden 1997 (מריה רודה - ממלכה ללא מלך. האצולה של פולין קטן בשבע תקופות אינטרגנום, המכון ההיסטורי הגרמני בורשה, הוצאה לאור הרסוביץ, ויזבאדן 1997) (בגרמנית)
, Janina Rosicka - Virtue, Economy, szlachta, Polish economic Thought in the Rennaissance in History of Economic Ideas V, 1997/1 Accademia Editoriale
Andrej Zajączkowski Główne elementy kultury szlacheckiej w Polsce, Zakład Narodowy Imenia Ossolinskih, Wydawnictwo Polskiej Akademii Nauk Warszawa 1961 (היסודות הראשיים של תרבות האצולה בפולין)