שיחת משתמש:Daniel123/ארכיון 27
הוספת נושא
מנייריזם הוא סגנון אמנותי ששלט באמנות הפלסטית בתקופת הרנסאנס (במיוחד בצפון איטליה), מסוף הרנסאנס הבשל (בסביבות 1520) ועד תחילת הבארוק (בסביבות 1600). הסגנון המנייריסטי מתאפיין בהגזמה, בעיוות ובמלאכותיות. האידאל האסתטי של המנייריסטים היה יצירות וירטואוזיות שנראות קשות לביצוע, אך עם זאת נראה כאילו האמן לא השקיע בהן מאמץ.
המונח מנייריזם שימש היסטוריונים גרמניים של תולדות האמנות בתחילת המאה ה-20, לקטלג אמנות איטלקית מהמאה ה-16 שלא התאימה לאסתטיקה של הרנסאנס הבשל (דהיינו רציונליות והרמוניה). מאוחר יותר, החלו להשתמש במונח כדי לתאר מגוון רחב של אמנים וסגנונות מתקופות שונות (מנייריזם כמאפיין סגנוני מול מנייריזם כסגנון). עם זאת, ההגדרה למונח מנייריזם במובן הרחב היא לא חד-משמעית, ותלויה בתקופה אליה מתייחסים.
המונח מנייריזם מופיע לראשונה בספרו של ג'ורג'יו וזארי - "חייהם של האמנים" - מהמאה ה-16. כשוזארי משתמש במילה 'מניירה' הוא מתכוון ל'סגנון'. כשהוא כותב שלאמן כלשהו יש מניירה, הוא מתכוון שיש לו סגנון מושלם.
ההיסטוריה של המנייריזם[עריכת קוד מקור]
המנייריסטים המוקדמים התנגדו למוסכמות של הרנסאנס הבשל. המיידיות והאיזון שהושגה על-ידו באסכולת אתונה של רפאל לא נראתה יותר רלוונטית או מתאימה. המנייריזם התפתח אצל התלמידים של שני מורים מהגישה הקלאסית: התלמיד של רפאל ג'וליו רומנו והתלמידים של אנדריאה דל סרטו - ג'קופו דה פונטורמו ורוסו פיורנטינו. מיכלאנג'לו הראה נטייה למנייריזם, ביחוד במסדרון לספרייה הלורנטינית ובעיטורים על מצבת המדיצ'י.
האמנות המנייריסטית באיטליה, התרכזה ברומא, פירנצה ומנטואה. הציור הוונציאני, לעומת זאת, הלך בדרך שונה, אותה ניתן לראות בקריירה ארוכת השנים של טיטאן. בסוף המאה ה-15, המנייריזם פרח בחצרות האירופאיים, שם הוא משך קהל ידען בשל השימוש שלו בסמלים פרטיים והדגשת ייחודיות האמן. המנייריזם משקף נטייה גוברת של האמנות להשרות סמכות ויראת כבוד, לבדר ולחנך.