שיחה:דוד לייב שוורץ

יש לפתוח קטגוריה חדשה - שנוררים. אבל לפני כן, ראוי לקרוא את הכללים של ויקיפדיה, על מה ראוי לפתוח ערך ומה צריך להכיל תוכנו של הערך. --שפ2000 - שיחה 08:48, 7 באפריל 2011 (IDT)

Mimi4040 - שיחה לא מדובר בשנורר שהכוונה קבצן רחוב, אלא גבאי צדקה מאוד מפורסם שתמיד קרא לעצמו שנורר. אבל הוא היה צדיק אמיתי ומאוד מפורסם בקהילה החרדיתMimi4040 - שיחה

מימי, חוץ מהבעיה של כתיבת ערכים על קרובי משפחה (איני יודע אם גם הערך הנוכחי, אבל בהחלט ייתכן), יש לך בעיה קבועה של חוסר ביסוס על מקורות. מניין לנו שהוא היה כה מפורסם? אנא, התמקדי במה שאת יכולה להוכיח. נרו יאיר • שיחה • ג' בניסן ה'תשע"א • 13:35, 7 באפריל 2011 (IDT)

בעיני, מדובר באחד הערכים היותר "מגניבים" שקראתי (בעיקר הפרק על השתתפותו בלוויות) - עד כדי כך, שלבי לא מלאני להציב לערך את תבנית החשיבות, הכה טריוויאלית במקרה זה. וכמו שאמר הכותב - "פשוט...הלבבות נמסו"... --שפ2000 - שיחה 14:23, 7 באפריל 2011 (IDT)

חסר חשיבות אנציקלופדית.--כ.אלון - שיחה 19:38, 7 באפריל 2011 (IDT)

למושא הערך חשיבות אנציקלופדית מרובה, היה מפורסם מאוד בציבור החרדי (אין יהודי בבני ברק שלא שמע עליו), כשנפטר כתבו עליו כל העיתונים החרדיים - השבוע משפחה וכו', יצאו לאור לאחר פטירתו ספרים המתארים אותו ואת פועלו (לפחות אחד אני מכיר, עם תמונה של מעיין השילוח על הכריכה, לא זוכר מה השם). בברכה, טישיו - שיחה 19:44, 7 באפריל 2011 (IDT)

אם הכוונה לזה - ‫

בחוזק יד - פרקי גבורה מחייו של חסיד, הצדיק ר’ דוד יהודה ((לייב)) שווארץ / כתב וערך: מו"ל הספר "קול חוצב" ; (עריכה לשונית: ת. אדלר) ‬

‫::::::מו"ל: ‬ ‫ ירושלים : דעת תורה, תשס"ב (2001) -

אז אני חוזר בי מאמירותי הציניות. לפי סגנון הערך חשבתי שהיה מדובר ב"טיפוס" שכמותו יש רבים בבני ברק/רחבת הכותל/מא"ש וכו'. רק ברור שצריך כאן שכתוב רציני. --שפ2000 - שיחה 20:43, 7 באפריל 2011 (IDT)

כן הכוונה לספר הזה. בברכה, טישיו - שיחה 20:53, 7 באפריל 2011 (IDT)

Mimi4040 - שיחהיש פרק של 30 עמודים בערך בספר שיצא על דמויות מובילים של חסידים. שם הספר "חיים שיש בהם" והוא מככב בפרק מיוחד.Mimi4040 - שיחה

באיזה חלק? בברכה, טישיו - שיחה 18:25, 8 באפריל 2011 (IDT)

כדאי להוסיף לערך שהנ"ל הצטיין בהומור. יש עליו סיפור ידוע: הוא ניגד לאדם וביקש צדקה, האדם התרגז ונתן לו סטירה. השיב לו הרד"ל: זה נתת בשבילי; ומה תתן בשביל העניים? בנילה - שיחה 23:16, 7 באפריל 2011 (IDT)

אני שמעתי את זה דווקא על הרב כהנמן. זו דוגמה ל"שנורר" מפורסם באמת. נרו יאיר • שיחה • ה' בניסן ה'תשע"א • 21:19, 9 באפריל 2011 (IDT)

חסר חשיבות אנציקלופדית. עִדּוֹ - שיחה 12:11, 9 באפריל 2011 (IDT)

על גבול החשיבות, עם נטיה כלפי פנים. בכל מקרה זקוק לשכתוב רציני וגיבוי במקורות. Adieu - שיחה 14:17, 12 באפריל 2011 (IDT)

איך לאמץ ערך זה

בחסידות ויז'ניץ יש להוסיף פיסקה. אחת הדמויות הידועות בחסידות זו היה גבאי הצדקה המפורסם דוד לייב שוורץ. ושם לקשר לכאן.Samuels - שיחה 20:41, 18 ביולי 2011 (IDT)

תמונה אחת

במקרה הזה במיוחד, תמונה אחת של ר' דוד לייב, שאף זכיתי להכירו, שווה אלף מילים, נקווה שתתווסף. טיפוסי - שו"ת 20:50, 18 ביולי 2011 (IDT)

בשואה

כל עצמותי תאמרנה "שבת קודש" בשלהי הקיץ של שנת תש"ד עבדו בפרך כעשרת אלפים יהודים בבניית שדה תעופה ליד בודאפסט, עבודתם נמשכה שבעה ימים בשבוע, כולל שבת.

לקראת חודש אלול החלה השמש להקדים לשקוע, השבת כבר נכנסה עוד טרם הסתיימה העבודה. את אותה שבת לא שכח הבחור דוד לייב שוורץ עד יומו האחרון. לקראת סיום העבודה, עם כניסת השבת, החליט כי עליו להשאיר את המעדר בשדה הפתוח ולא לשאתו למחנה, מאחר וליערות ולמדברות אין דין רשות הרבים ממש. ואכן כך חזר למחנה. "היכן המעדר?" נשאל ע"י השומר בשער המחנה. "כאבה לי הבטן" השיב. הגוי הבין שזו התחמקות, וגם אם באמת כאבה לו הבטן, תירוצים כאלו לא היו מקובלים... "אתה עושה שוב משחקים, אני כבר אשלם לך מחר, עכשיו תכנס פנימה" אמר, כולם נשמו לרווחה.

כיוון שהבחור דוד לייב השיג פטור מעבודה שבתות, הבין כי הענישה תהיה בוודאי ביחס לפטור זה. הוא העריך נכונה, זו היתה החלטתו של המפקד הראשי. הבחור דוד לייב היה נחוש והקדים רפואה למכה. בשבת בבוקר לא התייצב למסדר, החיילים היו במצב רוח מטורף, "הבחור שוורץ נעלם" צעקו בקול. "היכן הוא נעלם?!" החל צורח המפקד בעקבותם, ונתן הוראה לצאת לעבודה. "אני כבר אטפל בו" הכריז. הם חיפשוהו כשעתיים, עד שלפתע מישהו גילה אותו מתחבא בשרותי המפקדים. המפקד רץ למקום, נכנס פנימה. מה התרחש בפנים, איש לא ידע. (לימים גילה גילה דוד לייב ברגע נדיר: "פעם התחבאתי במחנה בשירותים. כשנכנס הרשע בחמת זעם, פתחתי מיד את חולצתי כנגד לבי וצעקתי 'תירה'!"). הוציאוהו החוצה, עיני המפקד ירקו כעס, ובקול זועם צעק "לך מיד לעבוד", דוד לייב התעקש וזעק במר נפשו "היום שבת קודש, אינני הולך!" המפקד ההונגרי כיוון את נשקו לרקתו של ר' דוד לייב. אך לאחר רגע הבחין באחיו של דוד לייב שמתקרב למקום. הוא הוריד את הנשק ואמר "אחיך עוד ינקום את דמך..." משום מה נכנס מורך בלבו. ואז... נתכו המהלומות מכל עבר – בקת הרובה, בידיים, במגפיים. ראשו של ר' דוד לייב עף בין מהלומה למהלומה, החייל ציפה שהבחור יבין מהר את משמעות המכות ויצא לדרך לעבודה, אך דוד לייב נשאר על עמדו. זעמו של הגוי גבר, הוא הגביה את ידו להכות שוב, "ואז", מספר אחיו ר' מאיר שוורץ, "אמר אחי דוד לייב בקול 'אני הולך', והחל ללכת. החיל פקד 'מהר, צא למקום העבודה רגלי, וקח את המעדר לעבוד בו'. הפנים שהתנפחו לא העיבו על מוחו הוא הרהר 'איך אשא על כתפי את המעדר? שבת היום', ומיד צעק שוב: 'לא, לא'. החייל היה המום מתעוזתו של הבחור, הוא ניצת שנית והחל משתולל. השבת עמדה מנגד ובכתה בכי של שמחה: 'כל מקדש שביעי כראוי לו שכרו הרבה מאוד...'. 'לא! לא! שבת', גנח דוד לייב מהמכות. החייל הכה ברגליים ובבטן, הוא בעט בו באכזריות. דוד לייב חש חולשה, וכאבים ניסרו את ראשו הקטן. הוא ניסה להגביה קולו, אך לא יכול. 'אקח, אין ברירה זהו פיקוח נפש!' דוד לייב הגביה את המעדר על כתפו הסוררת ונעמד, היה לו קשה לצעוד עם המשא האסור על הכתף. הסעיף ב"שלחן ערוך" ריצד מול עיניו האדומות: 'כל היוצא בדבר, שאינו תכשיט ואינו דרך מלבוש, והוציאו כדרך שרגילין להוציא אותו דבר, חייב', וגם ה"מגן אברהם" המפורסם היה שגור על לשונו 'דע דכל מקום שנאמר חייב, אם עשה במזיד חייב, ובשוגג דהיינו ששכח שהוא שבת וכו' חייב חטאת', אוי, וה"מחצית השקל" כותב מה שכותב בדין חיוב סקילה. מה יהיה? כאב לו. השבת לפתה את יסוריו... אך דוד לייב נאלץ להתחיל לפסוע. והוא פסע... שלוש פסיעות, ונעצר. הוריד את המעדר על הקרקע, ושוב הגביה על הכתף עוד שלוש פסיעות, הוריד והגביה שוב. בכך רצה להינצל מאיסור תורה שהוא בד' אמות, אך לא ניצל מנחת זרועו של הגוי. הגוי לא הבין מדוע הוא מוריד ומעלה כל כמה פסיעות. פיו הקציף מכעס 'הקטן הזה יתעלל בי?!' הוא לקח שוט, והכה. ר' דוד לייב המשיך לפסוע. ולאחר שלוש פסיעות הוריד ומיד הגביה והמשיך. הגוי זעם. כל פעם שהמעדר ירד מהכתף, ירדה על גבו מהלומה נוספת".

השמש השבתית שלחה קרניה, ודמעות הציפו את עיני הבחור, העצים לא הסתירו אותן. דמעותיו נראו היטב, האדמה ספגה אותן, והשבת התהדרה בהן. מפעם לפעם נשמעו נאקותיו של דוד לייב, בוגר ישיבה סערדהעלי, ונבלעו שוב בין העצים. אוי! אוי! הגוי נח מפעם לפעם, אך ר' דוד לייב לא ריחם על החייל והמשיך להוריד את המעדר כל שלוש פסיעות, הגוי לעומתו החליט להתאמץ ולהכות בו שוב ושוב. עד כמה שהצליח אחיו של ר' דוד לייב להביט ממרחק, הוא ראה כי דוד לייב עדיין מוריד, על אף שכל פעם הוא מקבל מלקות.

הם הגיעו למקום העבודה. הגוי נתן לו לנוח על הקרקע וללקק את פצעיו, מסרו לחיילים הגרמנים האחראים על העבודה. העבודה שבה שילבוהו לא היתה כרוכה בחילול שבת דאורייתא.

כששבו מהעבודה כבר היתה השבת מאחור, הערב פרש כנפיו להבדיל בין קודש לחול. העצמות כאבו, העור צרב בכל חלקי גופו של דוד לייב, הוא נכנס לצריף, התיישב על רצפת הקש, וגופו המיוסר רטט מכאב, אותם כאבים ליווהו עד סוף ימיו, והם גם ילוו אותו אחר כך, אבל קדושת השבת לא חוללה! מערכת הספר, בחוזק יד: "פרקי גבורה מחייו של חסיד", מכון "דעת תורה", ירושלים תשס"ב, עמ' 18–22  הודעה זו נכתבה באמצעות מערכת המשוב. 
82.81.55.49 16:17, 4 במאי 2017 (IDT)