רייניס

רייניס
Rainis
לידה	30 באוגוסט 1865 (יוליאני); Dunava Parish, לטביה
פטירה	12 בספטמבר 1929 (בגיל 64); יורמלה, לטביה
שם לידה	Jānis Pliekšāns
מדינה	האימפריה הרוסית, לטביה
מקום קבורה	Rainis Cemetery
שם עט	Rainis
מקום לימודים	Riga State Gymnasium No.1, האוניברסיטה הקיסרית של סנקט פטרבורג, אוניברסיטת סנקט פטרבורג
שפות היצירה	גרמנית, לטבית, רוסית
זרם ספרותי	הזרם החדש
יצירות בולטות	Ave sol!
בן או בת זוג	אספזיה
פרסים והוקרה	מסדר שלושת הכוכבים, דרגה ראשונה

יאניס פלייקשאנס (בלטבית: Jānis Pliekšāns) הידוע יותר בשם העט רייניס (Rainis; 30 באוגוסט 1865 (יוליאני) – 12 בספטמבר 1929) היה משורר, מחזאי, מתרגם, ופוליטיקאי לטבי. יצירותיו של רייניס כוללות את המחזות הקלאסיים Uguns un nakts ("אש ולילה", 1905) ו-Indulis un Ārija ("אינדוליס וארייה", 1911), ותרגום מוערך מאוד של פאוסט של יוהאן וולפגנג פון גתה. ליצירותיו הייתה השפעה עמוקה על השפה הלטבית הספרותית, והסמלים האתניים ביצירותיו העיקריות היו מהותיים בחיזוק הלאומיות הלטבית.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רייניס נולד בחוות "ורסלבאני", ליד דונבה (לטב') בתקופת האימפריה הרוסית. אביו, קרישיאניס פלייקשאנס (Krišjānis Pliekšāns) (בערך 1828–1891), היה חקלאי אריס. אימו הייתה דארטה, לבית גריקובסקה (בערך 1828–1899), והיו לו שתי אחיות, ליזה (1854–1897) ודורה (1870–1950). במהלך לימודיו בגימנסיה העירונית בריגה (אנ') הוא הכיר והתיידד עם פטריס סטוצ'קה (אנ'), בעלה לעתיד של דורה פלייקשאנה, שלימים הפך לקומוניסט לטבי בולט.

תחילת הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רייניס למד משפטים באוניברסיטת סנקט פטרבורג, שם חלק חדר עם פטריס סטוצ'קה. בעודו סטודנט, רייניס כבר אסף שירי עם, כתב שירה סאטירית ולירית ותרגם ספרות. יחד עם סטוצ'קה הוא ערך אוסף של מכתמים וסאטירה בשם Mazie dunduri ("הנודניקים הקטנים") ופרסם את Apdziedāšanas dziesmas ("שירים מלגלגים") על פסטיבל הזמר הכל-לטבי השלישי. בסופו של דבר שניהם נפרדו מאוחר יותר בגלל ההבדלים בין אידאולוגיות סוציאליסטיות לקומוניסטיות.

לאחר שסיים את לימודיו, הוא עבד באולמות בית המשפט האזוריים של וילנה ואצל אנדרייס סטרסטס בילגבה. רייניס כתב עבור "דיינאס לאפה" (Dienas Lapa - "הדף היומי"), Tēvija (מולדת) ומילון השיחות הלטבי.

בשנים 1891–1895 היה רייניס העורך הראשי של "דיינאס לאפה". סצנת "דיינאס לאפה" הייתה בעיקר קבוצה של אינטלקטואלים ליברלים וסוציאליסטים לטביים צעירים שזכו לכינוי "הזרם החדש (אנ')". לאחר שהשתתף בקונגרס של האינטרנציונל השני ב-1893, החל רייניס להדגיש את האידאולוגיה הסוציאליסטית ואת החדשות על אירועים סוציאליסטיים ב"דיינאס לאפה". הוא מוכר כאבי הסוציאליזם הלטבי. בתקופה זו הוא הכיר את אספזיה (אנ') (שם עט של אלזה פלייקשאנה, שם נעורים רוזנברגה), משוררת ומחזאית לטבית נוספת שהייתה פעילה בזרם החדש. לפי אנציקלופדיה בריטניקה, בזמן עריכת העיתון פיתח רייניס "פילוסופיה משלו שלא הראתה שום זכר למטריאליזם מרקסיסטי - הוא ראה בחיים סדרה בלתי פוסקת של מוטציות של אנרגיה".^[1]

בשל הביקורת החברתית שלהם וקריאותיהם לרפורמות שונות, נתפס "הזרם החדש" כתנועה מעוררת מרדנות והיה מושא לדיכוי של רוסיה הצארית. בשנת 1897 נעצר רייניס וגורש תחילה לפסקוב, ואחר כך לפלך ויאטקה (כיום מחוז קירוב). בתקופה זו של גלות פנימית תרגם רייניס את "פאוסט" ויצירות אחרות מהספרות הקלאסית. כאן הוא גם הפיק את אוסף השירים הראשון שלו, Tālas noskaņas zilā vakarā ("מצבי רוח רחוקים בערב כחול", 1903). בנוסף ל"פאוסט", רייניס גם תרגם את יצירותיהם של ויליאם שייקספיר, פרידריך שילר, היינריך היינה ואלכסנדר פושקין ללטבית. תרגומים אלה עזרו להרחיב את שפת האם שלו על ידי הוספת מילים חדשות לאוצר המילים שלה.^[1]

גלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רייניס היה גם פעיל חברתי ובולט מבחינה פוליטית, בהיותו אחד המנהיגים הלאומיים של מהפכת 1905 בלטביה והזרם החדש שבישרו אותה. עם כישלון המהפכה, הוא היגר לשווייץ יחד עם אשתו אספזיה, והתיישב בקסטניולה (אנ'), פרבר של לוגאנו. בתור מהגר, רייניס כתב:

מחזות – Zelta Zirgs ("סוס הזהב"), Jāzeps un viņa brāļi ("יוסף ואחיו"), Spēlēju, dancoju ("שיחקתי, רקדתי"), Daugava ("הדאוגבה", 1916) ו-Ģirts Vilks ("זאב שיכור");
שירה – Klusā grāmata ("הספר השקט"), Vēja nesta lapas ("עלים ברוח"), Tie, kas neaizmirst ("אלה, שלא שוכחים"), Gals un sākums ("הסוף וההתחלה"), Ave sol, ו-Sveika, brīvā Latvija ("שלום, לטביה החופשית").

הבלדה המומחזת שלו "הדאוגבה" הכילה את הדרישה המפורשת הראשונה לריבונות לטבית:

אדמה, אדמה, מה היא אותה אדמה נדרשת בשיר שלנו? אדמה, זו מדינה.

שורות אלה הוסרו על ידי הצנזורה כאשר היצירה פורסמה לראשונה במוסקבה. לאחר תבוסת כוחותיו של פאבל ברמונט-אבלוב בריגה בנובמבר 1919, הוצגה הבלדה בתיאטרון הלאומי לציון יום השנה הראשון להכרזת העצמאות של לטביה.

במהלך גלותו פרסם רייניס עוד כמה יצירות, כמו Gals un sākums ("סוף והתחלה" שיצא לאור ב-1912). יצירות אלו השתמשו בסמליות פוליטית ומהפכנית וגם שאלו רעיונות מהפילוסופיה ההגליאנית. הוא גם כתב מחזות שקישרו בין הפולקלור הלטבי למאבקים המודרניים והפוליטיים של המדינה.^[1]

חזרה ללטביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רייניס ואספזיה חזרו ללטביה ב-4 באפריל 1920 וקיבלו קבלת פנים של גיבורים. הם שימשו כמנהיגים הרוחניים במאבק לעצמאות לטביה. רייניס, כחבר בוועד המרכזי של מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הלטבית (אנ'), חידש את פעילותו הפוליטית והיה חבר באספה המכוננת של לטביה (Satversmes sapulce) והסאימה (הפרלמנט) ובמחלקת האמנויות במשרד החינוך, מייסד ומנהל תיאטרון דיילס, ומנהל התיאטרון הלאומי של לטביה (אנ') בשנים 1921 עד 1925, שר החינוך מדצמבר 1926 עד ינואר 1928,^[2] וחבר בקרן התרבות ובמסדר לצ'פלסיס (אנ') (הצבאי). בתקופה זו כתב:

מחזות – Iļja Muromietis ("איליה מורומץ"), Mīla stiprāka par nāvi ("אהבה חזקה ממוות"), Rīgas ragana ("המכשפה מריגה");
שירה – Treji loki ("שלושה עיגולים"), Sudrabota gaisma ("אור כסוף"), Mēness meitiņa ("נערת ירח"), Zelta sietiņš ("מסננת הזהב") ואחרים;
זיכרונות – Kastaņjola ("קסטניולה").

לרייניס הייתה שאיפה להיות נשיא לטביה והפך בולט פחות בפוליטיקה כששאיפה זו לא התגשמה.

רייניס אכן הפך לאחד המקבלים הראשונים בצלב המפקד הגדול של מסדר שלושת הכוכבים (אנ') של לטביה - האות המכובד ביותר של האומה - ב-28 בפברואר 1925.^[3]

הוא נפטר ביורמלה ב-1929.

מורשת והנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר אוספי השירה של רייניס פורסמו לאחר מותו: Sirds devējs ("מעניק הלב"), Dvēseles Dziesma ("שיר הנשמה"), Lielās līnijas ("קווים גדולים") ו-Aizas ziedi ("פרחי הערוץ").

הפסל של רייניס באספלנדה בריגה הוא מקום התכנסות המדגיש את הדרך המורכבת של הקריירה והעבודות הרב-גוניות שלו מתפרשים. זהו המוקד של פסטיבל השירה הלאומי, הנערך תמיד ביום הולדתו, כמו גם מוקד עבור האגף השמאלי, מהסוציאל-דמוקרטים ועד להתנגדות הרדיקלית לרפורמת החינוך של לטביה (בין השאר בגלל רייניס תמיכה בבתי ספר למיעוטים; הוא היה גורם מרכזי בהקמת בתי ספר בשפה הבלארוסית בלטביה).) באופן דומה, הביקורת על עבודתו הושפעה פעמים רבות מאוד מהפוליטיקה; בעוד הסובייטים הדגישו את הסוציאליזם שלו (דמותו אף הופיעה על מטבע רובל סובייטי; להיקבר ליד קברו של רייניס בבית הקברות של רייניס בריגה היה כבוד השמור לבכירי הצבא הסובייטי), "דאוגבה" ויצירות פטריוטיות אחרות הושמטו ממהדורות של טקסטים של רייניס לפני ההתעוררות הלאומית הלטבית השלישית (אנ').