קלינוהומיט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קלינוהומיט
תמונה צדית של אבן חן מקלינוהומיט, 21.34 קרט 17.8‏ X ‏16 מ"מ
תמונה צדית של אבן חן מקלינוהומיט, 21.34 קרט 17.8‏ X ‏16 מ"מ
תמונה צדית של אבן חן מקלינוהומיט, 21.34 קרט 17.8‏ X ‏16 מ"מ
תכונות המינרל
הרכב כימי Mg,Fe2+)9(SiO4)4(F,OH)2)
מערך קריסטלוגרפי מונוקליני
צורת הגביש בדרך כלל משובץ כגרגירים. הגבישים קטנים, פריזמתיים, ומעוגלים באורך של עד שני סנטימטרים
צבע חום, חום אדמדם, כתום, צהוב, לבן, אדום
ברק זגוגי עד דמוי שרף
שקיפות שקוף עד שקוף למחצה
פצילות גרועה בכיוון אחד המקביל לבסיס
שבירה בלתי שווה עד דמוית קונכייה
קשיות 6 בסולם מוס
משקל סגולי 3.4-3.2
שרטוט לבן
מידע נוסף קיימים גבישים תאומים. דגימות מסוימות של המינרל פלואורסצנטיות בגוון כתום בקרינת על סגול בגלים קצרים.
מינרלים נלווים דולומיט, קלציט, לזוריט, ביוטיט, טלק, הומיט, פורסטריט, וולאסטוניט, מונטיצ'ליט, ספינל וגרוסולר
סוגים
טיטנקלינוהומיט מכיל מעט טיטניום במקום המגנזיום או הברזל

קלינוהומיט הוא מינרל נזוסיליקטי (סיליקט במבנה דמוי איים) של ברזל ומגנזיום, המכיל גם פלואור והידרוקסיל, והשייך לקבוצת המינרלים "קבוצת ההומיט".

תכונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוסחת המבנה הכימי של קלינוהומיט היא Mg,Fe2+)9(SiO4)4(F,OH)2). קבוצת ההומיט, אליה משתייך הקלינוהומיט, היא קבוצה של מינרלים המאופיינים במבנה המשלב שכבות של סיליקטים ותחמוצות. לשכבות הסיליקטים יש מבנה כשל המינרל אוליבין ולשכבות התחמוצת יש מבנה דמוי המינרל ברוסיט (Mg(OH)2). במקרה של הקלינוהומיט יש ארבע שכבות של אוליבין בין שכבות הברוסיט (להומיט שנתן את שמו לקבוצה יש שלוש). כמו בחברים אחרים בקבוצת ההומיט הכמויות היחסיות של ההידרוקסיל והפלואור משתנות בין דגימות שונות וברזל המחליף חלק מהקטיונים של המגנזיום גורם לשינויים בתכונות הפיזיקליות והאופטיות. החלפה של המגנזיום בטיטניום גורמת לשינויים בולטים בתכונות האופטיות של המינרל, ולכן לסוג זה יש כינוי מיוחד "טיטנקלינוהומיט". עקב כך, קל יחסית לזהות שמינרל שייך לקבוצת ההומיט, אך קשה לזהות איזה חבר בדיוק מהקבוצה. זיהומים נוספים נפוצים כוללים אלומיניום, מנגן וסידן.

הקלינוהומיט מתגבש במערכת המונוקלינית, חבורת סימטריות נקודתית מונוקלינית רגילה וחבורת סימטריות מרחבית P21/c. הפרמטרים של תא היחידה הם: Å‏a=13.71‏, b=4.755Å‏, c=10.29Å, וגודל זווית β הוא 100.83°.

הקלינוהומיט מופיע בטבע בדרך כלל בדרך כלל משובץ כגרגירים. הגבישים, הנדירים בדרך כלל, קטנים, פריזמתיים, שטוחים, ומעוגלים באורך של עד שני סנטימטרים. גבישים תאומים נפוצים. הקלינוהומיט נשבר באופן בלתי שווה. הקשיות של המינרל בינונית, 6 בסולם מוס, והמשקל הסגולי הוא בממוצע 3.2.

אופטית המינרל הוא דו-צירי חיובי. מקדם השבירה של הקלינוהומיט נע בין 1.623 ל-1.728. גבישי הקלינוהומיט שקופים עד שקופים למחצה וצבעם הוא בדרך כלל חום עד כתום, אך גם חום אדמדם, צהוב, לבן, או אדום, ובכך הם דומים לגוונים של אבן החן הסוניט. המינרל ניחן בפליאוכרואיזם. מכיוון אחד נראה המינרל בגוון זהוב, צהוב-חום או אדום עמוק, מכיוון שני בגוון צהוב חיוור עד צהוב-כתום. מכיוון שלישי חסר צבע, צהוב חיוור עד צהוב-כתום. חלק מדגימות המינרל פלואורסצנטיות בגוון כתום בקרינת על סגול, בהקרנה באורכי גל קצרים בלבד.

המינרל נתגלה לראשונה ב-1876 בסומה (Monte Somma)[1] שסמוך להר הגעש וזוב שבמחוז קמפניה, שבאיטליה. הדגימה המקורית מצויה כיום במוזיאון לתולדות הטבע בפריז שבצרפת. מקור שם המינרל מהרכבו דמוי ההומיט ושייכותו למערכת הגבישית המונוקלינית, בניגוד להומיט השייך למערכת הגבישית האורתורומבית.

שימושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלינוהומיט מצוי בדרך כלל כגרגרים שקשה להבחין בהם בתוך מסת אם, ולכן גבישים מפותחים גדולים מבוקשים על ידי אספנים, ולעיתים חותכים אותם כאבני חן מבריקות בגוון צהוב-כתום. כיום ידועים בעולם אך ורק שני מקורות לקלינוהומיט באיכות של אבני חן: קוש-לאל (Kuche-Lal) בהרי פמיר שבטג'יקיסטן וחצי האי טאימיר (Таймыр) שבצפון סיביר. שני מקורות אלו נתגלו רק בשנים האחרונות, המקור בפמיר בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20, והמקור בטאימיר בשנת 2000. שני מרבצים אלו נדירים והכרייה מהם אינה רצופה. לכן קלינוהומיט הוא אחד מאבני החן הנדירות ביותר ויש ממנה רק כמה אלפי קרט באוספים פרטיים. גוון האבן מטאימיר חום אדמדם כהה בעוד שלאבן מפמיר יש גוון צהוב מבריק עד כתום או כתום חום. לאבן מפמיר יש קשיות גבוה מ-6 ומשקל סגולי נמוך יותר מהמצופה (3.18). הקלינוהומיט הוא אחד משני סוגי המינרלים בקבוצת ההומיט בהם נעשה שימוש כאבן חן, השני הוא הכונדרודיט הנפוץ הרבה יותר.

מקור ותפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקלינוהומיט מצוי בדרך כלל יחד עם המינרל הומיט בסלעי גיר וסלעי דולומיט שעברו התמרה אזורית והתמרת מגע במפגש עם סלעיים פלוטוניים פלסיים או אלקליים. כמו כן בסלעים כדוגמת שיסט של טלק או סרפנטין ובקרבונטיט, וכן בעורקים הידרותרמיים במיוחד אם כתוצאה תהליך המטאסומטיזם חדרו לסלע תמיסות המכילות ברזל, בורון ופלואור.

קלינוהומיט מופיע גם כמרכיב משני בגופים של פרידוטיט ממעטפת כדור הארץ שחדרו לקרום כדור הארץ וכמרכיב נדיר מאוד בקסנוליתים של פרידוטיט. מופעים אלו והשלכותיהם סוכמו על ידי Luth ‏(2003, ראו ב"לקריאה נוספת") בדיון על החשיבות האפשרית של המינרל כמציין מאגר מים משמעותי במעטפת כדור הארץ. טיטניום הוא מרכיב משני של הקלינוהומיט ברוב הממצאים הללו.

הקלינוהומיט הוא מינרל נדיר. מקומות בהם ניתן למצוא הקלינוהומיט (בנוסף לשני המקומות שהוזכרו לעיל) כוללים את הר מונטה סומה (Monte Somma) שסמוך להר הגעש וזוב שבמחוז קמפניה, שבאיטליה (המקום בו נתגלה המינרל לראשונה); הרי סור רונדן (Sør Rondane) ובלחן (Balchen) שבאנטארקטיקה; הר בישוף (Mount Bischoff) במחוז ואראטה (Waratah) שבטסמניה; הרי זאואלפ (Saualpe), במדינת קרינתיה, הרי קוראלפ (Koralpe) במדינת שטיריה והעמקים ואלס (Vals), וירגן (Virgen) וצילר (Ziller) במדינת טירול שבאוסטריה; בבנקרופט (Bancroft) שבאונטריו, בנוטרה דאם דו לאו (Notre Dame du Laus) במחוז ווקפילד (Wakefield), ובווילדייה (Villedieu) שבקוויבק שבקנדה; ומכרה טילי פוסטר (Tilly Foster iron mine) ליד ברוסטר (Brewster) במחוז פוטנם (Putnam) במדינת ניו יורק, בבואל פארק (Buell Park) סמוך לפורט דפיאנס (Fort Defiance), מחוז אפצ'י, באריזונה, ובאזור טווין לייקס (Twin Lakes), מחוז פרסנו (Fresno) שבקליפורניה שבארצות הברית.[2]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Arem, Joel E. (1977). Color encyclopedia of gemstones. Van Nostrand Reinhold Company, New York, 149 pages
  • Deer, W.A., R.A. Howie, and J. Zussman. (1966). An introduction to the rock forming minerals. Longsman, Green and Co., Ltd., London, 528 pages.
  • Henn, U., Hyršl, J., and Milisenda, C. (2000). Gem-quality clinohumite from Tajikistan and the Taymyr region, Northern Siberia. Journal of Gemmology, Vol. 27, No. 6, pp. 335–340.
  • Luth, R. W. (2003) Mantle Volatiles -- Distribution and Consequences. In The Mantle and Core (ed. R. W. Carlson) Vol. 2 Treatise on Geochemistry (eds. H. D. Holland and K. K. Turekian), Elsevier-Pergamon, Oxford.ISBN 0-08-043751-6
  • Pradeepkumar, A P., Krishnanath, R. (2000). A Pan-African 'Humite Epoch' in East Gondwana: implications for Neoproterozoic Gondwana geometry. Journal of Geodynamics, Vol. 29, No. 1-2, pp. 43-62 [1].
  • Roberts, W.L., G.R. Rapps, Jr., and J. Weber. (1975). Encyclopedia of minerals. Van Nostrand Reinhyold Company, New York, 693 pages.
  • Webster, R., Read, P. G. (Ed.) (2000). Gems: Their sources, descriptions and identification (5th ed.), p. 327. Butterworth-Heinemann, Great Britain. ISBN 0-7506-1674-1

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הר געש קדום שפסגתו קרסה לפני כ-17 אלף שנה בפעילות געשית ובמרכז המכתש שנוצר צמח החרוט הגעשי של הר הגעש וזוב
  2. ^ לרשימה המלאה ניתן להיעזר בקישור לאתר Mindat.