קלודט קולווין
 | |
| קולווין בת 13 – שנת 1953 | |
| לידה |
5 בספטמבר 1939 (בת 84) מונטגומרי, אלבמה |
|---|---|
| שם לידה |
Claudette ZB  |
| מדינה |
 אלבמה, ארצות הברית |
| מקום מגורים | הברונקס, ניו יורק, ארצות הברית |
| ידועה בשל | הראשונה במונטגומרי שסירבה לפנות את כסאה באוטובוס לאדם לבן |
| השכלה |
תיכון וושינגטון |
| תקופת הפעילות |
מ-1969 |
| מקצוע | סייעת אחות |
| תפקיד |
nursing assistant (1969–2004) |
  | |
קלודט קולווין (באנגלית: Claudette Colvin; נולדה ב-5 בספטמבר 1939) היא אפרו-אמריקאית, פעילת התנועה לזכויות האזרח באמריקה לשעבר. ב-2 במרץ 1955, בגיל 15, הייתה הראשונה שנעצרה במונטגומרי בשל סירובה לציית לחוקי ההפרדה הגזעית ולפנות את כסאה באוטובוס לנוסעת לבנה. מנהיגי התנועה השחורה חשבו תחילה להשתמש במקרה זה למטרות המאבק נגד ההפרדה הגזעית, אולם סברו בסופו של דבר כי דמותה של קולווין אינה מכובדת מספיק כדי לשמש כסמל המאבק ולכן החליטו להמתין להזדמנות אחרת. 9 חודשים לאחר מכן, ב-1 בדצמבר 1955, הפעילה החברתית רוזה פארקס נעצרה במונטגומרי בנסיבות דומות, והפכה לדמות המזוהה ביותר עם חרם האוטובוסים של מונטגומרי.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
קולווין נולדה בשכונת קינג היל, אחת השכונות העניות ביותר במונטגומרי שבארצות הברית. אחותה דלפין (Delphine) מתה בצעירותה. במונטגומרי הוחלו חוקי ג'ים קרואו המחייבים הפרדה גזעית בין שחורים ללבנים. לדבריה, ניתן היה להרגיש את חוקי ההפרדה הגזעית בכל היבט בחיים: תלמידים שחורים למדו בבתי ספר נפרדים, תינוקות שחורים נולדו בבתי חולים נפרדים, מתים שחורים נקברו בבתי קברות נפרדים, ועל השחורים נאסר אפילו למדוד נעליים בחנויות (אם שחורים רצו לקנות נעל במידתם - הם נאלצו למסור לבעל החנות תרשים של כף רגלם כדי שיתאים לפיו נעל עבורם). כשהייתה עם אמה בחנות בגיל ארבע, שני ילדים לבנים בני גילה לעגו לה וביקשו לראות את כף ידה. קולווין הושיטה את ידה ונגעה באחד הילדים הלבנים. אמו של הילד הבחינה בכך, ואמה של קולווין סטרה לה על מצחה ואמרה לה: "אסור לך לגעת בילדים לבנים". קולווין למדה בבית הספר על שם בוקר טי. וושינגטון וטענה כי באנציקלופדיה בריטניקה היו רק שני ערכים על אישים שחורים, אולם בפברואר 1955 נערך בבית ספרה 'חודש ההיסטוריה השחורה' וכך למדה על דמויות שחורות היסטוריות נוספות ועל המאבק לצדק של השחורים. כשמורתה ביקשה מהתלמידים לכתוב על פיסת נייר מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים, קולווין כתבה שהיא רוצה להיות נשיאת ארצות הברית.
הפרת החוק באוטובוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-2 במרץ 1955, קולווין הלכה עם חברים לכנסייה. לדבריה, שאלה בכנסייה את אלוהים: "מדוע אינך אוהב את הילדים השחורים שלך?". לאחר הביקור בכנסייה, עלתה עם חבריה בשדרות דקסטר על האוטובוס. קולווין התיישבה עם חבריה באזור האחורי של האוטובוס המיועד לנוסעים שחורים. בתחילת הנסיעה האוטובוס היה יחסית ריק, אולם ככל שהנסיעה המשיכה הוא התמלא בנוסעים. בשלב מסוים, כל המושבים היו תפוסים ואישה לבנה צעירה עלתה לאוטובוס. לפי חוקי ג'ים קרואו, כאשר כל המושבים תפוסים - על השחורים היה לקום ממושבם (גם אם התיישבו באזור המיועד להם) על מנת לפנות אותו לטובת הנוסעים הלבנים. הנהג דרש מקולווין ומחבריה לקום ולעמוד. שלושת חבריה נענו לבקשה בחוסר רצון, אולם קולווין סירבה לקום מכסאה ואמרה: "זו זכותי החוקית. שילמתי על הכרטיס". המושבים מאחורי קולווין התפנו משום שחבריה קמו, אולם האישה הלבנה לא יכלה לשבת משום שהחוק אסר על שחורים לשבת לפני לבנים. לדברי קולווין, החוק אסר על שחורים לשבת לפני לבנים כדי להבליט ולשמר את עליונות הלבנים ואת נחיתות השחורים. נהג האוטובוס קרא לשוטרים ואלו דרשו ממנה לקום, אולם קולווין סירבה לקום וחזרה ואמרה: "זו זכותי החוקית!". אחד השוטרים השליך את ספרי הלימוד שהיו מונחים על ברכיה, כבל את ידיה באזיקים, ומשך אותה בכוח לניידת. בתוך הניידת, בדרכה לתחנת המשטרה, ניסו השוטרים לנחש את מידת החזייה שלה. קולווין נשלחה לבית הכלא - בו חשה חרדה גדולה והחלה לבכות. לאחר שלוש שעות, היא שוחררה בערבות. מנהיג התנועה השחורה במונטגומרי, אי.די ניקסון (E. D. Nixon) נפגש עם קולווין וביקש ממנה להיפגש עם רוזה פארקס, שהייתה באותה העת המזכירה של ארגון NAACP, והיא נענתה לבקשתו. קולווין סיפרה לפארקס על המעשה שלה, ופארקס אמרה לה שהיא מאוד בוגרת לגילה.
קולווין נשאלה מספר פעמים מדוע סירבה לקום מהכסא. לדבריה, היא לא קמה משום שההיסטוריה הדביקה אותה לכסא. לטענתה, היא הרגישה את ידה של סוג'ורנר טרות' מונחת על כתף אחת שלה ומונעת ממנה לקום, ואת ידה של הארייט טאבמן מונחת על כתפה השנייה ומונעת ממנה לקום. לדבריה, היא אזרה אומץ לסרב לפנות את כסאה לאחר שעסקה בבית הספר בכל החודש הקודם בנושא של גזענות וצדק לקהילה השחורה, וכן לאחר שהרגישה כמה היחס לשחורים אינו הוגן.
ההליך המשפטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
קולווין נעצרה והואשמה בהפרת החוק להפרדה הגזעית, בהפרת הסדר הציבורי ובתקיפת שוטר וסירבה להודות באשמה. עורך דינה, פרד גריי (אנ'), טען להגנתה כי החוק להפרדה גזעית, שחוקק במדינת אלבמה, במסגרת חוקי ג'ים קרואו, מנוגד לחוקה האמריקאית ולכן למעשה אינו חוקי. פארקס החלה לגייס כספים עבור ההליך המשפטי של קולווין, ובכירים נוספים בתנועה נפגשו עם עובדי ציבור. למרות המאמצים, ב-18 במרץ 1955, קולווין הורשעה בכל הסעיפים והוטל עליה קנס כספי ומאסר על תנאי. מנהיגת הארגון Women's Political Council (אנ'), ג'ו אן רובינסון (Jo Ann Robinson), טענה כי הרשעתה של קולווין היא כפצצה. הרשעה זו תרמה לתסיסה ולתחושת המרד בקהילה השחורה, וחיזקה בקרבה את הרצון להחרים את האוטובוסים במונטגומרי. למרות הפעולה החלוצית של קולווין, בחרו חברי ההנהגה לזכויות האזרח שלא להשתמש במקרה זה משום חששם כי קולווין אינה יכולה לשמש כסמל למאבק. ב-1 בדצמבר, רוזה פארקס נעצרה בנסיבות דומות והחרם על האוטובוסים במונטגומרי הוצת מיד.
פסק דין בראודר נגד גייל[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1 בפברואר 1956, חודשיים לאחר שהחרם על האוטובוסים החל, עו"ד גריי הרגיש כי החרם אינו משיג את מטרותיו ורצה לתבוע את גייל, ראש עיריית מונטגומרי ('אנ) בגין הפרדה גזעית המפרה, לתפיסתו של גריי, את התיקון ה-14 של החוקה האמריקאית. עו"ד גריי האמין כי לאחר שבית המשפט העליון של ארצות הברית קבע בשנת 1954 בפסק דין בראון נגד מועצת החינוך כי הפרדה גזעית בבתי ספר מנוגדת לחוקה ולכן ביטל אותה, כך גם הפרדה גזעית באוטובוסים מנוגדת לחוקה. הוא חיפש אנשים שיסכימו להירשם כתובעים ולהעיד במשפט נגד חוקי ג'ים קרואו שחוקקה עיריית מונטגומרי. הסכמה כזו הייתה כרוכה בסיכונים רבים, ובתחילה סירבו הגברים שהוא פנה אליהם מחשש שארגון ה-KKK ישרוף את רכושם ואת הכנסיות שלהם. לאחר מכן, פנה גריי למספר נשים כולל קולווין. קולווין לא היססה ונרשמה כאחת מתוך ארבע[1] התובעות במשפט בראודר נגד גייל (Browder v. Gayle) שהפך היסטורי לאחר ששם קץ להפרדה הגזעית באוטובוסים ב-13 בנובמבר 1956. לאחר עדותה של קולווין במשפט זה, היא נעלמה מהעין הציבורית.
השפעתה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אף על פי שהמקרה של קולווין הגיע לבית המשפט העליון ותרם לביטול ההפרדה הגזעית, היא נותרה כדמות שולית בהיסטוריה של התנועה לזכויות האזרח ורק מעטים מכירים את סיפורה. היסטוריונים שונים ניסו להבין מדוע פארקס זכתה להכרה עולמית כסמל של התנועה לזכויות האזרח, בעוד קולווין נעלמה כמעט לחלוטין מהעין הציבורית וההיסטורית. אחת הטענות היא שהנהגת התנועה השחורה ביצעה החלטה אסטרטגית בכך שהחליטה לא להשתמש במקרה של קולווין אלא העדיפה בסופו של דבר להתעלם ממנו. קולווין הייתה להוטה להמשיך במאבק, אולם בכירים בהנהגת התנועה לזכויות האזרח סברו כי דמותה של קולווין אינה יכולה להיות הסמל של המאבק. קולווין הייתה נערה צעירה וזמן קצר לאחר הרשעתה היא נכנסה להריון מגבר נשוי. חברי הנהגת התנועה סברו כי קולווין רגשנית, מרדנית וצעירה מידי וכי אינה משדרת יציבות איתה ניתן להזדהות, והעדיפו להמתין לאישיות שתיתפס בעיני הציבור כמכובדת וכמתונה. לטענת קולווין, ההנהגה השחורה דחתה אותה משום שהיא הגיע מרקע קשה וכן משום שעורה היה שחור מידי. לדבריה, לרוזה פארקס היה עור הרבה יותר בהיר שהקל על הציבור להזדהות איתה. בעוד קולווין נתפסה כנערה ענייה ובעייתית שזמן קצר לאחר הרשעתה נכנסה להריון מחוץ לנישואים - פארקס נתפסה כאישה מכובדת ומיושבת בדעתה.
עו"ד גריי טען כי פעולתה של קולווין היא זו שעוררה השראה בקרב הקהילה השחורה במונטגומרי לבצע פעולות מחאה דומות באוטובוסים, והיא זו שנתנה לפארקס את האומץ לסרב לקום מכסאה תשעה חודשים לאחר מכן. בין המקרה של קולווין (שהתרחש ב-2 במרץ 1955) עד למקרה של רוזה פארקס (שהתרחש ב-1 בדצמבר 1955), היו מספר מקרים נוספים שבהם נשים סירבו לפנות את כסאן באוטובוס לנוסעים לבנים ונעצרו בשל כך. ב-19 באפריל 1955, אורליה בראודר (Aurelia Browder) ממונטגומרי נעצרה בנסיבות דומות, הורשעה ונקנסה. ב-21 באוקטובר 1955, מרי לואיז סמית' (Mary Louise Smith) ממונטגומרי נעצרה, הורשעה ונקנסה באותן הנסיבות. מספר ימים לאחר מכן, סוזי מקדונלד (Suzi McDonald) בת ה-78 נעצרה, הורשעה ונקנסה בנסיבות דומות. אף אחת מהן לא התאימה לפרופיל שהנהגת התנועה לזכויות האזרח חיפשה כדי להצית בעזרתו את החרם על האוטובוסים. פארקס הייתה אישה בת 42 בעלת מזג עדין ונעים שעבדה בעבודה מכובדת כמזכירת ארגון NAACP. מאפיינה של פארקס התאימו לפרופיל אותו ההנהגה חיפשה וזמן קצר לאחר מעצרה, החל החרם האוטובוסים במונטגומרי.
הסוציולוג רוברט מרטון טוען כי כאשר שני מדענים מגלים תגלית זהה בטווח קצר האחד מהשני - מי שזוכה לקרדיט ולהוקרה הוא האחרון מבניהם, ואם הדבר היה כך גם לגבי תהליכים חברתיים, הרי שהיה צריך להכיר ברוזה פארקס כאחרונה ולא כראשונה בין היוצאים נגד חוקי ההפרדה הגזעית באוטובוסים. פארקס זכתה להיכלל בהיכלי תהילה שונים, ברשימת 100 האנשים המשפיעים ביותר בעולם במאה העשרים של מגזים טיים, רחובות נקראים על שמה, כונן יום חג לזכרה והיא זכתה במדליית החירות הנשיאותית. קולווין לעומתה, נשכחה ולא זכתה להכרה, אף על פי שהייתה הראשונה שסירבה לפנות את כסאה.
המשך חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קולווין טוענת כי הקהילה שלה דחתה אותה וכי לא זכתה לתמיכה. בשנת 1958 עברה להתגורר בניו יורק, בה עבדה תחילה במשק בית אצל משפחה לבנה, שם זכתה לדבריה לחוויות טובות: באחת הפעמים היא ניגשה לחדר הכביסה וראתה את בגדיה מקופלים מעל הבגדים של בעלת הבית. הדבר גרם לה לתדהמה והיא עמדה ובהתה בערימת בגדים זו זמן מה. לאחר מכן, עבדה כסייעת אחות במשך 35 שנה ויצאה לגמלאות בשנת 2004. קולווין טוענת כי אין לה טינה לרוזה פארקס וכי היא מבינה מדוע ההנהגה רצתה דמות רכה ועדינה ולא דמות מחוספסת כמוה.
קולווין מעולם לא נישאה. בנה הראשון, ריימונד, שנולד במרץ 1956, מת בדירתה של קולווין בגיל 37 ממנת יתר. בנה השני, רנדי, עוסק בראיית חשבון באטלנטה.
ב-8 בנובמבר 2009, פורסם הספר Claudette Colvin: Twice Toward Justice (אנ'), המספר את סיפורה, וזכה באותה השנה בפרס הספר הלאומי.
באוקטובר 2021, בגיל 82, הגישה לבית המשפט בקשה למחיקת רישומה הפלילי משנת 1955[2], ובדצמבר 2021 רישומה הפלילי נמחק[3].
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Phillip Hoose, Claudette Colvin: Twice Toward Justice (אנ'), 2009
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
יונה לייבזון, אישה שחורה סירבה לפנות את מקומה באוטובוס ב-1955 - ועדיין סוחבת רישום פלילי: "ידעתי שזה לא הוגן", חדשות N12, 02/11/21
- Nilsen, Alleen Pace, et al. "2009 YA Honor List: Timely and Timeless." English Journal (2011): 82-90.
- Hendrickson, Paul. "The Ladies Before Rosa: Let Us Now Praise Unfamous Women." Rhetoric & Public Affairs 8.2 (2005): 287-298.
- Kreiss, Daniel, and Zeynep Tufekci. "Occupying the political: Occupy Wall Street, collective action, and the rediscovery of pragmatic politics." Cultural Studies↔ Critical Methodologies (2013): 1532708613477367.
- Schwartz, Barry. "Collective Forgetting and the Symbolic Power of Oneness." Ed. Spencer Cahill and Kent L. Sandstrom. Inside Social Life: Readings in Sociological Psychology and Microsociology. New York, NY: Oxford UP (2011): 446-56.
- From Footnote to Fame in Civil Rights History, BROOKS BARNESNOV. 25, 2009
- She would not be moved
- #ThrowbackThursday: The girl who acted before Rosa Parks
- Claudette Colvin - Biography
- Parks not seated alone in history, By Larry Copeland, USA TODAY
The Other Rosa Parks: Now 73, Claudette Colvin Was First to Refuse Giving Up Seat on Montgomery Bus- montgomery boycott - Claudette Colvin
- Claudette Colvin (Full Video) - Boston College School of Social Work, Boston College School of Social Work
CIVIL RIGHTS PIONEER CLAUDETTE COLVIN RETURNS, סרטון באתר יוטיוב- Claudette Colvin - TakingOnTheGiant. com
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ גריי הצליח למצוא חמש תובעות, אולם תובעת בשם ג'נטה ריס (Jeanetta Reese) החליטה לבטל את תביעתה לאחר שקיבלה איומים על חייה
- ^ Brad Harper, Civil rights pioneer Claudette Colvin aims to clear 1955 arrest record for refusing to surrender her bus seat, usatoday
- ^ Claudette Colvin’s juvenile record has been expunged, 66 years after she was arrested for refusing to give her bus seat to a White person, CNN, 16.12.21