קהילת יהודי ארטה

הוספת קישורים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קהילת יהודי ארטה
רחוב סקופה שישבו בו יהודים
רחוב סקופה שישבו בו יהודים
אוכלוסייה
384 (נכון ל־1944) עריכת הנתון בוויקינתונים
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים
שפות
יוונית
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
מפת יוון ומיקום ארטה

הקהילה היהודית בארטה נחשבת כקהילה היהודית הרומניוטית העתיקה והקהילה הקדומה ביותר ביוון ובמחוז אפירוס, למרות שמבחינה רשמית הוכרה רק בשנת 1920.[1] היום אין יהודים בארטה, הקהילה פורקה בשנת 1959.

תולדות הקהילה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גשר ארטה, 1881
גשר ארטה בזמן שחרור העיר מידי העות'מאנים ב-1881. בתמונה נראים חיילים יוונים מצטלמים יחד עם מספר אזרחים יוונים ועות'מאנים. ברקע, בפתח הקשת הראשונה, ניתן לראות את מחנה הצבא היווני.
גשר ארטה

העיירה העתיקה הוקמה בשנת 625 לפני הספירה,[1] ובשנת 1204, בתקופה הצלבנית, ניתן לה השם ארטה.[2] היהודים התגוררו בארטה מאז המאה ה-11, תקופת השלטון הביזנטי, והתרכזו סביב בית הכנסת שהיה ידוע בשם "קהילת קודש תושבים".[3] בשנת 1173 ביקר בעיר בנימין מטודלה ומצא בה 100 משפחות יהודיות.[3]

יש לשער שגם במאות ה-14 וה-15 התגוררו משפחות יהודיות בארטה והן קיימו קשרים עם הקהילות ביואנינה שבצפון ולפאנטו שבדרום.[4]

ארטה נכבשה בשנת 1449 על ידי העות׳מנים, אך אין מידע רב על ראשית הכיבוש, פרט לכך שקיימת עדות על גירושם של יהודים לאיסטנבול. לא ידוע מספר המגורשים, ניתן להניח[דרושה הבהרה] שהיו כ-120 גולים לאיסטנבול. בנוסף, גם אין מידע על מספר הנשארים בעיר שהיו אוטוכטונים-רומניוטים. המסמך היחיד שקיים הוא רשימת ואקפים (הקדשים) מקושטא מהשנים 1540 ו-1545, ושתשלום הג'יזיה של היהודים ניתן לוואקפים.[5]

הקהילה היהודית בארטה נחשבה במאה ה-16, תקופת האימפריה העות׳מנית, אחת הקהילות החשובות, העשירות והמבוססות שבחבל אפירוס ביוון, ובאימפריה.[5] בתקופה זו הגיעו אליה פליטים מספרד, מסיציליה, מפורטוגל,[6] מקלבריה, מאפוליה, מקמפניה (נאפולי) וכן יהודים מעיירות אחרות השוכנות במחוז אפירוס.[5] גידול האוכלוסייה היהודית בעיר תרם לבניית מספר בתי כנסת על ידי הקהילות השונות שהגיעו לפי מקומות מוצאם: קורפו, סיציליה, קלבריה ועוד.[3] אחד מבתי הכנסת היה בית הכנסת פוליזיה (Pulieza), שהוקם על ידי היהודים הפליטים שהגיעו מפוליה ומקלבריה. בית כנסת זה התווסף לבית הכנסת גרקה (Greca) שהוקם במקום במאה ה-13.[1]

בעיירה פעלו ארבעה קהלים עיקריים, שהגדול ביותר היה "קהל התושבים" המכונה "גריגוש" או "קורפו". הקהילות האחרות היו: קהל סיציליה, קהל קאלבריה וקהל פוליה. הפליטים שהגיעו מספרד נטמעו בין הקהילות השונות. מנהגיהם ותרבותם של הפליטים מהמקומות השונים היו כמנהג מקום מושבם הקודם, ולא פעם היו ביניהם עימותים ומחלוקות.[5] המיסים הועברו במרוכז לשלטון העות׳מני[5] והקשרים החברתיים בין היהודים לשכניהם המוסלמים והיוונים היו נדירים והצטמצמו רק לכדי קשרים כלכליים.[4]

במאה ה-17 היגרו רבים מיהודי ארטה ליואנינה ולערים אחרות כדי להקים קהילות רומניוטיות גם שם.[1] שאר התושבים היהודים שנשארו בארטה, התארגנו לקהילה אחת, התפללו בנוסח הספרדים ודיברו יוונית מעורבת במילים איטלקיות וספרדיות. המצב הביטחוני שלהם היה רע מאוד והם היו שרויים בשפל רוחני ובשפל כלכלי בשל העומס הכלכלי הכבד שהטיל עליהם הסולטן. למרות מצבם הקשה, הם הקפידו לשלוח כספים לחיזוקו ולקיומו של היישוב היהודי בארץ ישראל בעזרת השד"רים שהגיעו אליהם.[4]

במאה ה-18 המשיכו השד"רים להגיע. אחד מהם נרצח - ר׳ שמשון גומץ פאטו. אנשי "חברת גמילות חסדים" מארטה יצאו לאסוף את גופתו ואת שני מלוויו, והביאו אותם לקבורה בעיר. בנוסף, ידוע כי מספר של יהודים יחידים מארטה עלו לארץ ישראל בתקופה הזו.[4]

במאה ה-19 (1881) הועבר השלטון באזור לידי היוונים,[4] שפת הדיבור של היהודים הייתה ספרדית-יהודית, וחברי הקהילה דברו בה עד לשואה.[7][8] בתקופה זו הוקמה "חברת תלמוד תורה מעירנו זאת ארטא יצ"ו" ששמה לה למטרה לעודד את החינוך במקום, אך קיבלה אליה גם חברים מהיישובים הסמוכים. בשנת 1880 פרסמה החברה את תקנותיה בשלוש שפות: עברית, איטלקית ויוונית. נשיא האגודה היה יוליס בסו (ביסו), סגנו - יעקב מאיוני והגזבר היה מ"ד יוחנס. אגודות אחרות שקמו באותה העת היו "חברת צדקה" ו"הכנסת אחים".[4] השד"רים שהגיעו מארץ ישראל המשיכו להגיע לארטה גם במאה ה-19 בדרכם לקורפו ולאיטליה, התערבו בענייני הקהילה וחיזקו את הסכמותיה ותקנותיה על ידי פסקיהם.[6]

מלחמת טורקיה-יוון ערערה את המצב הכלכלי באזור, ולקראת סוף המאה החלה הגירה של יהודים בעיקר לצפון אמריקה.[4]

בתחילת המאה ה-20 מנתה ארטה כ-100–200 משפחות יהודיות. לאחר פנייתו של נשיא הקהילה יעקב גניס והמזכיר ויקטור אלעזר, קיבלה הקהילה בשנת 1920 הכרה רשמית מממשלת יוון.[4] בשנים אלה נהנו היהודים מחופש דת ומעצמאות כלכלית[3] ואף מונו למועצת העיר.[1]

יהודי ארטה התגוררו בשלוש שכונות: שכונת טסימנטה, שכונת אוחטוס, שהיה בה בית ספר, ושכונת רולוי שהיו בה שני בתי כנסת - בית הכנסת הישן ובית הכנסת החדש שהיה בו גם מקווה.[4]

בין המלחמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי מלחמת העולם הראשונה היה לקהילה הספרדית במקום בית ספר עממי יהודי. בשנים אלה התחילה להתפתח בעיר התנועה הציונית.[9][10]

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1940 חיו בארטה כ-384–400 תושבים יהודים.[11][4] העיר הייתה תחת שלטון הכיבוש האיטלקי, והיחסים בין הקהילה היהודית לשלטון היו טובים. האוכלוסייה היוונית בעיר ניסתה להקל עליהם והחיים נמשכו כרגיל קרוב לשלוש שנים, למרות שחויבו לענוד את הטלאי הצהוב ולהקפיד על שעות העוצר.[3]

בספטמבר 1943 נכנסו הגרמנים לארטה, וב-24 במרץ 1944 הגיעה מחלקה של הגסטפו מאגריניון[4] לעיר. הגרמנים דרשו וקיבלו את השמות וכתובות היהודים מבית העירייה.[11] לפי הרשימה שהייתה בידיהם נעצרו רוב היהודים – 352 איש. הגרמנים ריכזו אותם בבית הקולנוע "אורפיאוס" יחד עם יהודים שגורשו מהעיירה פרבזה. משם, ב-2 באפריל 1944, הועברו כולם למחנה המעבר היידאר (Haidar)[12] ליד אתונה, ולאחר מספר ימים נשלחו ברכבות למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו.[11][1] מספר צעירים הצליחו להסתתר.[3]

אחד האנשים שתמך ביהודים בתקופה קשה זו ושמר איתם על קשרים טובים, היה הבישוף ספירידון גינאקאס (Spyridon Ginakas). כאשר נכנסו הגרמנים לארטה, פנה אליהם בבקשה להקל על היהודים, אך הם דחו את בקשתו. בעקבות הדחייה יעץ לחברי הקהילה היהודית לברוח לכפרים הסמוכים ולהתחבא, אך רק מעטים נענו וברחו. אחד מיורשיו, איגנטיוס השלישי (Ignatios III), העיד כי ספירידון הגן על היהודים, הוא הזדהה עם הפְּגִיעוּת שלהם ועשה כל שביכולתו כדי שלא ייפגעו.[13]

לאחר מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה שרדו בארטה כ-50 יהודים. 30 שבו לעיירה וכ-20 הצליחו להינצל מאחר שהתחבאו בכפרים השונים באזור.[14]

ב-22 במרץ 1946, זמן קצר אחרי סיום המלחמה, ביקר בארטה קנרי קונסטנדינס (Kanari Konstandines) אשר הכין דוח עבור הוועד המרכזי של קהילות יוון. בדוח נכתב כי קיים הרס עצום במקום: בתי הכנסת הרוסים (על קיר בית הכנסת הפולייזי הוא הבחין בכתובת מ-12 מרץ 1882), בית הקברות היהודי הרוס, החנויות והבתים לא הוחזרו לבעליהם, אין חיים קהילתיים, מוסדות הדת, המנהל והחינוך היו הרוסים, ולא היו רבנים ומורים.[4] למרות המצב הקשה של היהודים שחזרו לעיר, נעשו מאמצים עד שנת 1948 לארגן מחדש את הקהילה. נשיא הקהילה רפאל יקואל, ברוך אברהם ברוך שהיה שמש ומורה ושאר חברי הקהילה ניסו להביא מישהו מקורפו שימלא תפקידי מנהל שונים, אך גם זה לא צלח.[4] מצב זה הביא להגירתם של רוב חברי הקהילה לישראל, לארצות הברית ולאתונה.[1][11] בשנת 1958 נשארו בארטה כ-20 יהודים,[11] ובשנת 1959 לא נותרו יהודים בארטה – הקהילה פורקה על פי צו ממשלתי שפורסם בביטאון הממשלה ב-10 באוגוסט 1959.[4] בית הכנסת ובית הקברות הוסבו לשימושים אחרים בעיירה.[14]

לדברי תאוקריס ואדיבוליס (Theocharis Vadivoulis),[15] לכל בית בעיירה יש את הסיפור שלו. אם זה משפחת מיזן, או משפחה אחרת בעיר שגרה ברובע היהודי או ברחוב סקאופה (Skoufa).[1]

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-16 עסקו יהודים רבים בגידול גפנים, בתעשיית הגבינה, באומנויות שונות, במסחר מקומי ובינלאומי, בעסקי תיווך והלוואות בריבית. שיירות של סוחרים היו יוצאות באופן קבוע לשווקים במושקולור ובטוג'יל, הם סחרו עם ונציה ואנקונה בבגדים, משי ועורות.[4] רוב התושבים היהודים היו בני מעמד הביניים או השכבה הנמוכה. המשפחות האמידות, שנשאו בעול המיסים, היו קלעי, פליצר, חלק ומראטו.[4]

במאה ה-20, עסקו היהודים במקום בעיקר ברוכלות ובמסחר, אך בשל התחרות הכלכלית עם התושבים היוונים, היגרו רבים מהם לארצות הברית.[9]

אוכלוסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך שנות קיומה של הקהילה היהודית במקום, גדלה הקהילה עם הגירה של פליטים שהגיעו אליה ממקומות אחרים, או שהצטמצמה בשל מגיפות, גירושים, מלחמות, עד שלבסוף לא נותרו יהודים בעיר. לשיא פריחתה הגיעה במאה ה-16.

בשנת 1173, בעת ביקורו של בנימין מטודלה, היו בעיר 100 משפחות.[16] במאה ה-16 נמנו בארטה בסביבות 1,500–1,800 נפשות;[4] בשנת 1869 נאמדה האוכלוסייה היהודית ב-1,000-800,[11] שהתגוררו במקום תחת השלטון היווני;[3] לפי מפקד אוכלוסין שהתקיים בשנת 1939, התגוררו בארטה כ-500 נפשות,[14] אולם בשנת 1940 בעת הגירושים הגיע מספרם ל-384 נפשות.[11][17] כ-50 איש שרדו בארטה לאחר המלחמה.[14] משנת 1959 לא נותרו יהודים בעיר, והקהילה היהודית פורקה באופן רשמי על ידי ממשלת יוון.[9]

רבנים ואישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שו"ת שכתבו חכמי ארטה בתקופת האימפריה העות'מנית, וכן מספר ש"ות שכתבו חכמי איטליה, מאפשרים לשפוך אור על הקהילה היהודית במקום.[5] הקהילה מוזכרת במיוחד בשל השו"ת של רבני סלוניקי שעסקו בבירורים הלכתיים הנוגעים בענייני עגונות, אישות וסכסוכי "יחידים" של הקהילות הנפרדות שהיו מצויות בעיר.[6] הקשרים בין הרבנים היו טובים והייתה ביניהם ובין רבנים אחרים התכתבות ערה בענייני הלכה. עיקר ההתכתבות הייתה עם רבני קהילת סלוניקי, אך גם עם רבני קהילת יואנינה וקהילות אחרות.[5]

בין רבני ארטה החשובים במאה ה-16 ניתן למנות את: ר׳ בנימין ב"ר מתתיה, ר׳ שמואל קלעי, ר׳ שלמה ב"ר ברוך, ר׳ שלמה ב"ר שמואל הספרדי, ר׳ כלב ב"ר יוחנן - רומאניוטי, ר׳ בנימין ב"ר שמריהו (פאפו) - רומאניוטי, ר׳ אברהם עובדיה הספרדי, ר׳ שלום ירושלמי ואחרים.[5]

אחד האישים החשובים במאה ה-19 היה הוקה יצחק אפנדי, מתמטיקאי מפורסם שהתאסלם. הוא שימש כמתרגם של הצי העות׳מני והדיוואן הקיסרי, וכן מילא תפקידים דיפלומטיים חשובים משנת 1806 ואילך.[11]

פרטיזנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבים מאנשי הקהילה היהודית בארטה הצטרפו למחתרת היוונית בפיקודו של נפוליאון זארוואס ( Napoleon Zervas’) מהליגה הרפובליקנית הלאומית היוונית (EDES - National Republican Greek League).[18] בהם נמנים:

יוהנס עאציס (Johanas Hatzis, נהרג ב-1944 ביוון), יוסף לחנה (נהרג ב-1948, במלחמת העצמאות), ירמיאס דניאל (נפטר ביוון),[19] ד"ר אליעזר לזרוס שהיה רופא, יצחק אליעזר, צני מיזן (Tzani Mizan), סמואל סוסיס (Samuel Soussis), ויטל מאיר(Vital Meyir), יוסיף ויטל,[18] אליאס אליעזר, דוד עסיס (David Hatzis), סולון עסיס (Solon Hatzis), סבאס איסיס (Savvas Issis), טסניקוס צדיק (Tsantikos Sadik), אמיל סמבס (Emil Sambas).[18]

מוסדות מרכזיים בקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתי כנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בית הכנסת קהילת קודש תושבים, הקדום ביותר מהמאה ה-11.
  • בית הכנסת גרקה (Greca), הוקם במאה ה-13.[1] בשנת 1941 הופצצה העיר, ובין ההריסות היה גם בית כנסת זה, שהכיל את הספרייה החשובה במקום מהמאה ה-16 של בנימין זאב בן מתתיאס (היה שופט בית הדין של ארטה).[1] הריסות בית הכנסת נותרו עד שנות ה-50, ואז הוקם במקום פארק.[1]
  • בית הכנסת פוליזיה (Pulieza), הוקם ע"י פליטים מפוליה ומקלבריה.[1] לאחר המלחמה חולק שטח בית הכנסת לשלושה ונותר רק קיר בית הכנסת עם מזרקה, הנמצא בשטח פרטי.[1]
  • בשנת תל"ט (1679), היה בית כנסת שנקרא "ק"ק קלוריסו" (קלבריה).[4]

בית הקברות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הקברות היהודי שכן על גבעת פרנטי (Peranthi hill). הדרך אליו הייתה קשה ונאלצו לשאת את הנפטרים על הידיים. הייתה בו חלקה שהייתה מיועדת לקבורת רבנים, והגדר סביבו נבנתה מכספי העזבון של יצחק סוסי.[4] בדוח שכתב קנרי קונסטנדינס (Kanari Konstandines), הוא ציין כי בית הקברות היהודי נהרס לחלוטין, לא נשארה מצבה אחת שלמה, הקברים היו הרוסים ורק שרידיהם היו סימן לכך שהיה במקום בית קברות יהודי.[20]

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מול חומות המבצר הוקמה בשנת 2000 אנדרטה לזכר הנספים ולזכר הקהילה שנכחדה.[2][20] בחודש אפריל 2017 הושחתה האנדרטה בצבע, מספר ימים לאחר שהקהילה ערכה טקס לזכר הקהילה היהודית שהתקיימה בארטה לפני המלחמה.[21]

משפחות יהודיות שגרו בארטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעט מאוד מבתי היהודים שרדו ברובע היהודי לאחר המלחמה, בין הבתים שנותרו על תילם, נותרו מזרקה וקיר בית הכנסת פוליזיה, הנמצאים משמאל לבית משפחת חציס, באזור נבנו בניינים חדשים. בין המשפחות שגרו בעיר היו: משפחת מיזן, משפחת נסים מיוניס, משפחת בסוס וטלניה סבס, משפחת מוסיס, משפחת איסי וסלומון חציס.[1] שמות משפחה נוספים שהיו אופייניים ליהודי ארטה: בדולה, בילי, ברוך, ברזילי, ברכה, גאבי, גריגו, דוילי, זפרנא, מראטו, פאפו, פילוסוף, פרישקו, צורי, קטלאנו, קליו, רוסו (רושו), רומנו, מצא, דה מילי, נביא, סוסי.[4]

המסורת המוזיקלית של יהודי ארטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברשות הקהילה נמצאו כתבי יד של פיוטים כתובים יוונית או יוונית ושפות אחרות באותיות עבריות.[4] בנוסף, הייתה לחברי הקהילה מסורת שבה חגגו את החגים באופן ייחודי, למשל מסורת פורימית מיוחדת, עם שירים מסורתיים על תולדות אסתר.[2]

כְּתֻבּוֹת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייחודה של יהדות יוון מתבטא בכתובות הרומניוטיות, אשר שרדו בקהילות ארטה, יואנינה וקהילות אחרות. המיוחד בכתובות הללו, שהן עשירות במוטיבים עם צבעים חזקים של פריחה וצמיחה, הבאים להביע את שמחת החתונה. הן עשירות בפסוקי ברכה נבחרים ובאלמנטים של שמירה על בני הזוג והטקסט בהן הוא מיוחד. הטקסט בכתובות הללו נכתב בהתאם למסורת הרומניוטית אשר שימרה את האלמנטים הקדומים והייחודיים בנוסח הכתובה ובמנהגי החתונה.[22]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

שואת יהודי יוון

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אסתר בנבסה, אהרון רודריג, יהודי ספרד בארצות הבלקן המאה החמש-עשרה-העשרים, תרגום: איה ברויר, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2001.
  • איל ג׳ניאו, קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים, יוון, ירושלים: משרד החינוך, המזכירות הפדגוגית, המרכז לשילוב מורשת יהדות המזרח, מכון בן צבי, תשע"ד (2014).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 Elias Messinas, The Jewish community of Arta, Greece – fables, memories and the Holocaust, The Jerusalem Post, ‏9 נובמבר 2019 (באנגלית)
  2. ^ 1 2 3 תיאוחאריס וואדיבוליס (Theocharis Vadivoulis), ארטה יוון – Arta, באתר לטייל ביוון - יוון בדרך שלך
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 ארטה - Arta יוון, באתר איי יוון
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 ברכה ריבלין, פנקסי הקהילות: יוון, כרך עשירי, ירושלים: יד ושם, תשנ"ט (1998), עמ' 59. (בעברית)
  5. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 לאה בורנשטיין-מקובצקי, חיים וחברה בקהילת ארטה במאה השש-עשרה, פעמים, לחקר קהילות ישראל במזרח 45, סתיו תשנ"א, עמ' 155-126‏, JSTOR 23424976
  6. ^ 1 2 3 אריה וינברגר, מדי חודש בחודשו, כרך גליון 178, ירושלים: משרד החינוך, האגף לתרבות תורנית, אדר א׳, אדר ב׳-ניסן תשס"ח, עמ' 34-33. (בעברית)
  7. ^ איל ג׳ניאו, קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים, יוון, ירושלים: משרד החינוך, המזכירות הפדגוגית, המרכז לשילוב מורשת יהדות המזרח, מכון בן צבי, תשע"ד (2014), עמ' 303
  8. ^ איל ג׳ניאו, קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים, יוון, ירושלים: משרד החינוך, המזכירות הפדגוגית, המרכז לשילוב מורשת יהדות המזרח ומכון בן צבי, תשע"ד (2014), עמ' 77. (בעברית)
  9. ^ 1 2 3 פולק יוסף, ארטא (ARTA), באתר ארגון יוצאי יוון
  10. ^ יענקי פרבר, בגיל 94: הלך לעולמו ניצול השואה האחרון ביוון, באתר בחדרי חדרים, ‏30 מאי 2021
  11. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Simon Marcus, Arta, Greece, Jewish Virtual Library A Project of Aice (באנגלית)
  12. ^ אסתר בנבסה, אהרון רודריג, תרגום: איה ברויר, יהודי ספרד בארצות הבלקן, במאות החמש-עשרה-העשרים, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2001, עמ' 175. (בעברית)
  13. ^ METROPOLITAN OF ARTA, Jewish Museum of Greece, ‏23 אפריל 2020 (באנגלית)
  14. ^ 1 2 3 4 Arta, Jewish Museum of Greece, ‏29 ספטמבר 2017 (באנגלית)
  15. ^ עו"ד במקצועו וחוקר ההיסטוריה של המקום
  16. ^ ארטה - Arta יוון, באתר יוון והאיים
  17. ^ Marcia Haddad Ikonomopoulous, Holocaust Victims from Various Greek Towns, JewisGen (באנגלית)
  18. ^ 1 2 3 Jason Chandrinos, Roll of Honour:Those Who Ripped The Yellow Stars, SYNAGONIST, Greek Jews In The National Resistance, תערוכה במוזיאון היהודי ביוון 16 אפריל 2013 - 25 אפריל 2014 (באנגלית)
  19. ^ ארטה, באתר הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה
  20. ^ 1 2 Short History of The Jewish Communities in Greece, www.kis.gr, Only The Memory Remains In Arta (באנגלית)
  21. ^ Holocaust memorials in Greece vandalized, JTA-Jewish Telegraphic Agency, ‏10 אפריל 2017 (באנגלית)
  22. ^ איל ג׳ניאו, קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים, יוון, ירושלים: משרד החינוך, המזכירות הפדגוגית, המרכז לשילוב מורשת יהדות המזרח, מכון בן צבי, תשע"ד (2014), עמ' 246
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=קהילת_יהודי_ארטה&oldid=37182306"