צ'ארלס ריד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
צ'ארלס ריד
Charles Reade
לידה 8 ביוני 1814
איפסדן, אוקספורדשייר, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 11 באפריל 1884 (בגיל 69)
לונדון, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים מודלן קולג' עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1851 עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג
  • Unknown
  • לורה אליסון עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים צ'ארלס ליסטון ריד עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

צַ'ארְלְס רִידאנגלית: Charles Reade; 8 ביוני 181411 באפריל 1884) היה סופר ומחזאי בריטי, הידוע בעיקר בזכות הרומן ההיסטורי "המנזר והאח".

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'ארלס ריד נולד באיפסדן (אנ'), אוקספורדשייר, לג'ון ריד ואן מארי סקוט-וורינג, והיו לו לפחות ארבעה אחים.[1] הוא למד במודלן קולג', אוניברסיטת אוקספורד, וקיבל תואר ראשון בשנת 1835, והפך לעמית בקולג' שלו. לאחר מכן הוא היה דיקן לאמנויות וסגן נשיא, וקיבל את התואר Doctor of Civil Law (אנ') בשנת 1847. הוא הצטרף ללינקולן אין (אנ') (אחת מאכסניות המשפט) בשנת 1836; הוא נבחר כעמית וינריאן (Vinerian Fellow, פרופסור למשפטים באוקספורד) ב-1842, והצטרף ללשכת עורכי הדין ב-1843. הוא שמר על חברותו במודלן כל חייו, אבל לאחר שקיבל את התואר, הוא בילה את רוב זמנו בלונדון.[2] ויליאם וינווד ריד (אנ'), ההיסטוריון רב ההשפעה, היה אחיינו.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'ארלס ריד, דיוקן שלו ככותב, מאת צ'ארלס מרסייה, 1870 בקירוב

ריד החל את הקריירה הספרותית שלו כמחזאי, והוא בחר שהתואר "מחזאי" יעמוד ראשון ברשימת עיסוקיו על מצבתו. כסופר, תמיד הייתה לו עין לאפקט הבימתי בסצנות ובמצבים כמו גם בדיאלוג. הקומדיה הראשונה שלו, "קרב הנשים" (The Ladies' Battle), הוצגה בתיאטרון אולימפיק (אנ') במאי 1851. אחריה הגיעו "אנג'לה" (Angela‏; 1851), "סיפור כפר" (A Village Tale‏; 1852), "הבעל האבוד" (The Lost Husband‏; 1852) ו"זהב" (Gold‏; 1853).[2]

אבל המוניטין של ריד נולד מהקומדיה בת שתי המערכות, "מסכות ופנים" (Masks and Faces), שבה הוא שיתף פעולה עם טום טיילור (אנ'). היא הוצגה בנובמבר 1852, ולאחר מכן הורחבה לשלוש מערכות בעצת השחקנית, לורה סימור. הוא הפך את המחזה לסיפור פרוזה שהופיע ב-1853 בתור "פג וופינגטון" (Peg Woffington). באותה שנה הוא כתב את "כריסטי ג'ונסטון" (Christie Johnstone), מחקר מקרוב על דייגים סקוטים. בשנת 1854 הוא כתב, בשיתוף עם טום טיילור, את "שתי אהבות וחיים" (Two Loves and a Life), ואת "יריבו של המלך" (The King's Rival), ולבד את "השליח מליון" (The Courier of Lyons, הידוע היטב תחת שמו המאוחר, "הדואר של ליון" The Lyons Mail), ואת העיבוד שלו ל"פרגרין פיקל" (Peregrine Pickle) של טוביאס סמולט. בשנה שלאחר מכן הופיע "אמנות" (Art‏; 1855), שלאחר מכן ידוע בשם "ננס אולדפילד" (Nance Oldfield).[2]

כרזת תיאטרון מתוך "אף פעם לא מאוחר מדי לתקן"

הוא התפרסם כסופר בשנת 1856, כאשר יצא לאור "זה אף פעם לא מאוחר מדי לתקן" (It Is Never Too Late to Mend), רומן שנכתב במטרה לבצע רפורמה במשמעת החמורה, בהתעללות ובטיפול בפושעים בכלא . על מהימנותם של כמה פרטים ברומן היה ערעור, וריד הגן על עצמו במרץ. חמישה רומנים נוספים יצאו לאור ברצף מהיר: "מהלך האהבה האמיתית מעולם לא התנהל חלק" (The Course of True Love Never Did Run Smooth‏, 1857), "שקרים לבנים" (White Lies‏, 1857), "ג'ק של כל המקצועות" (Jack of all Trades, כלומר "כָּלְבּוֹיְנִיק", 1858), "האוטוביוגרפיה של גנב" (The Autobiography of a Thief‏, 1858), ו"אהוב אותי מעט, אהוב אותי הרבה" (Love Me Little, Love Me Long‏, 1859).[2] "שקרים לבנים" התחיל בתור תרגום למחזה של אוגוסט מקה "טירת גרנטייה" (Le Château de Grantier). לאחר שמנהלים דחו את כתב היד, ריד עיבד את הסיפור, ושזר אותו לרומן שהועלה בסדרה בשבועון The London Journal (אנ') והוציא אותו לאור בשלושה כרכים באותה שנה. הוא הפיק עיבוד לרומן על הבמה בתור "הנישואים הכפולים" (The Double Marriage) ב-1867.[3]

ב-1861 פרסם ריד את מה שיהפוך ליצירתו המפורסמת ביותר, בהתבסס על כמה שורות של ארסמוס ההומניסט מימי הביניים על חיי הוריו. הרומן החל את חייו כסדרה בשבועון Once a Week (אנ') בשנת 1859 תחת הכותרת "קרב טוב" ("A Good Fight"), אך כאשר ריד לא הסכים עם בעלי כתב העת בנוגע לחלק מהנושאים השנויים במחלוקת (בעיקר ההיריון של הגיבורה הרווקה), הוא צמצם בפתאומיות את הסדרה עם סוף טוב שקרי. ריד המשיך לעבוד על הרומן, שתוקן והורחב ביסודיות, ופרסם אותו בשנת 1861 בשם "המנזר והאח" (The Cloister and the Hearth). הספר זכה להכרה כאחד הרומנים ההיסטוריים המצליחים ביותר. לאחר מכן חזר ריד מהמאה ה-15 לחיים האנגלים של תקופתו וכתב את "מזומן" (Hard Cash, פורסם במקור בשם Very Hard Cash‏, 1863), שבו הדגיש את ההתעללות בבתי מחסה למשוגעים.[א] שלושה רומנים נוספים כאלה באו בעקבותיו: "בוגדנות" (Foul Play‏, 1869), שבו חשף את עוולותיהם של מפרקי ספינות,[ב] וסלל בכך את הדרך לפועלו של סמיואל פלימסול (אנ'); "שים את עצמך במקומו" (Put Yourself in His Place‏, 1870), שבו עסק באיגודים מקצועיים; ו"שונא אישה" (A Woman-Hater‏, 1877), שבו המשיך את פרשנותו על איגודי עובדים תוך התמודדות עם הנושא של נשים רופאות. פרשת טיצ'בורן (אנ') הייתה המקור לרומן "היורש הנודד" (The Wandering Heir‏, 1875), שעליו כתב גם גרסה לבמה.

ריד פרסם גם שלושה מחקרים מפורטים על אופי: "גריפית גונט" (Griffith Gaunt‏, 1866), "פיתוי נורא" (A Terrible Temptation‏, 1871), ו"שוטה" (A Simpleton‏, 1873). הוא דירג את הראשון שבהם כרומן הטוב ביותר שלו. במרווחי זמן לאורך הקריירה הספרותית שלו, הוא ביקש להגשים את חלומו, שכירת תיאטרון והשתתפותו בחברה להפקת מחזותיו. דוגמה להתמדה שלו נראתה במקרה של הרומן "בוגדנות". הוא כתב אותו ב-1869 בשילוב עם השחקן והמחזאי האירי דיון בוסיקולט (אנ') במטרה לעבד אותו לבימה. המחזה היה כישלון; אבל הוא הפיק גרסה אחרת לבדו ב-1877, תחת הכותרת "ספינה טבועה" (A Scuttled Ship), שהיה כישלון בולט. הצלחתו הגדולה כמחזאי הייתה בניסיונו האחרון – "שכרות" (Drink) - עיבוד לרומן המלכודת של אמיל זולא, שנכתב ב-1879,[2] ונעשה לסרט באותו שם ב-1917.

באותה שנה מתה חברתו לורה סימור, שאולי הייתה פילגשו ושמרה עבורו בית מאז 1854. בריאותו של ריד החלה להידרדר מאותה תקופה. עם מותו, הוא הותיר אחריו רומן שלם, "סוד מסוכן" (A Perilous Secret), שהראה שהוא עדיין מיומן באומנויות של טווית עלילה מסובכת והמצאת מצבים מרתקים. ריד היה כנר חובב, ובין יצירותיו חיבור על מסורת בניית כינורות בקרמונה שכותרתו "אמנות אבודה התחדשה" (A Lost Art Revived).[2] ריד קבור לצד לורה סימור, בחצר הכנסייה של כנסיית סנט מרי, וילסדן, בצפון מערב לונדון.

ריד כתב את כותרת המשנה "רומנטיקה עניינית" למספר רומנים שלו; זה התייחס לנוהג שלו לבסס את הרומנים שלו בעיקר על גזרי עיתונים, אותם החל לאסוף למטרה זו בשנת 1848. הוא גם ערך מחקר משלו, התבונן בבתי כלא באופן אישי, למשל, וכן שאל לעיתים רבות מיצירותיהם של סופרים אחרים. הוא הודה לציבור בחופשיות בסודות שיטת החיבור שלו: הוא דיבר על שיטתו בהקדמותיו, הוא הציג את עצמו באחד הרומנים שלו, כד"ר רולף ב"פיתוי נורא", ובצוואתו הוא הותיר את בית המלאכה שלו והחומרים שצבר פתוחים לבדיקה למשך שנתיים לאחר מותו. האוסף היה נרחב ומאורגן היטב, והוא תכנן להשתמש בו כבסיס לעבודה לא ממומשת ב"חוכמתם ואיוולת העמים", העוסקת בפרטים חברתיים, פוליטיים ומקומיים.[2]

הרומנים של ריד היו פופולריים, והוא היה בין הסופרים בעלי השכר הגבוה ביותר באנגליה. עם זאת, ספריות רבות סירבו לכלול את יצירותיו בטענה שהן לא מוסריות.

מוניטין[עריכת קוד מקור | עריכה]

"צ'ארלס ריד", מאויר על ידי פרדריק ואדי (1872)

ריד הפך בלתי אופנתי בתחילת המאה ה-20 - "זה יוצא דופן לפגוש כל מי שקרא אותו מרצונו", כתב ג'ורג' אורוול במאמר על ריד[4] - אבל במהלך המאה ה-19 ריד היה אחד הסופרים הפופולריים ביותר בבריטניה. הוא לא זכה להערכה רבה בקרב המבקרים. ההערכה הבאה של ג'סטין מקארתי, שכתב ב-1872, אופיינית:

כמעט בכל הסיפורים נושם אוויר עז ובריא של מטרה כנה ונשגבת. היעדר מוחלט של התחסדות, העמדת פנים ורמאות מאפיין אותם. מגוון מפתיע של כוח תיאורי, בו זמנית נועז, רחב ומציאותי הוא אחד היתרונות הגדולים שלהם. מר ריד יכול לתאר קרב ים, סערה, חישול פרסה, פגעי הצפה, עיטור שמלת גברת, כוונון פסנתר, בדיוק ובלהט שווים לכאורה. למר ריד לא חסרה שום איכות הדרושה כדי ליצור מספר סיפורים רב עוצמה, בעוד שהוא נבדל מכל מספרי סיפורים גרידא בעובדה שיש לו מטרה חברתית גדולה לשרת כמעט בכל מה שהוא מתחייב לפרטים. יותר מכך אני לא מאמין שהוא כזה, או, על אף העדויות למשהו עוד יותר נשגב המופיעות ב'כריסטי ג'ונסטון' וב'מנזר והאח', אני לא חושב שהוא יכול היה להיות כזה אי פעם. הוא דוגמה מפוארת של הכתב המיוחד המודרני, שניחן במתנה נוספת וייחודית של היכולת להפוך את הכתבה שלו לצורת סיפור מרגש. אבל נדרש משהו יותר מזה, משהו נשגב מזה, כדי ליצור סופר גדול שהעולם יזכור תמיד. מר ריד הוא ללא תחרות בשורה השנייה של סופרים אנגלים, אבל הוא לא שייך לשורה הקדמית. ההצלחה שלו הייתה גדולה בדרכה, אבל זה לתקופה ולא לזמן.

McCarthy, Justin (1872), In: Modern Leaders: Being a Series of Biographical Sketches[5]

הסופר ג'ורג' אורוול סיכם את המשיכה לספרים של ריד כ"אותו קסם שמוצאים בסיפורי הבלשים של ר. אוסטין פרימן (אנ'), או באוסף הדברים המוזרים של לוטננט-קומנדר גולד (אנ') - הקסם של ידע חסר תועלת", והמשיך ואמר כי:

ריד היה איש של מה שאפשר לכנות למידה אנציקלופדית בפרוטה. הוא החזיק במלאי עצום של מידעים בלתי מקושרים שכישרון סיפורי תוסס אפשר לו לדחוס לתוך ספרים שבכל מקרה יתקבלו כרומנים. אם יש לך סוג של מוח שאוהב תאריכים, רשימות, קטלוגים, פרטים קונקרטיים, תיאורי תהליכים, חלונות ראווה של גרוטאות ומספרים מהעמוד האחורי של השבועון Exchange and Mart (אנ'), סוג המוח שאוהב לדעת בדיוק איך עבדה קטפולטה מימי הביניים או רק אילו חפצים הכיל תא כלא משנות הארבעים של המאה ה-19, אז אתה לא יכול שלא ליהנות מריד.

Orwell, George Charles Reade[4]

במהלך הקריירה שלו, ריד הפורה היה מעורב בכמה סכסוכים ספרותיים שכללו האשמות בגנבה ספרותית. הוא הגן על עצמו בתוקף, אך פעל לגבי שאילה ספרותית בסטנדרטים רופפים יותר מאלו של היום. ריד נדון לעיתים קרובות במחקרים על עמדות מתפתחות כלפי גנבה ספרותית.

לריד מיוחס הציטוט: "זרע מחשבה, ואתה קוצר מעשה; זרע מעשה, ואתה קוצר הרגל; זרע הרגל, ואתה קוצר אופי; זרע אופי, ואתה קוצר גורל". בימינו הוא מותאם לרוב ל:

שים לב למחשבותיך כי הן הופכות למילים שלך; שים לב למילים שלך כי הן הופכות למעשיך; שים לב למעשיך כי הן הופכות להרגלים שלך; שים לב להרגלים שלך כי הם הופכים לאופי שלך; שים לב לאופי שלך כי זה הופך להיות הגורל שלך.

נאמר על ידי מריל סטריפ שגילמה את מרגרט תאצ'ר, ראש הממשלה לשעבר, בסרט, אשת הברזל (2011).

גזרי העיתונים, המחברות והתכתובות של ריד מצויים כיום בספריית לונדון (אנ').[6]

נישואים ומשפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לריד ולאשתו המנוחה הייתה בת מאומצת. הוא ניתק את היחסים איתה לאחר שהיא ברחה בגיל שש עשרה עם שחקן. לאחר שבעלה נטש אותה, היא עבדה כשחקנית במשך מספר שנים. היא הופיעה 2000 פעמים בהפקה של ("זה אף פעם לא מאוחר מדי לתקן" של ריד. היא הופיעה בסופו של דבר חסרת כל בבית עבודה בקנט.[7]

כתבים נבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Gold! (1853, play)[8]
  • Masks and Faces (play)|Masks and Faces (1852, play)
  • Peg Woffington (1853, novel)
  • Christie Johnstone (1853, novel)
  • The Courier of Lyons (1854, play. Also known as The Lyons Mail)
  • Clouds and Sunshine and Arts (1855)
  • It Is Never Too Late to Mend (1856, novel)
  • The Course of True Love Never Did Run Smooth (1857)
  • White Lies (1857, novel)
  • The Box Tunnel (1857, short story. Only published in book form in America)
  • Autobiography of a Thief (1858, novelette about a train robbery)
  • Jack of All Trades. 1858. (novelette about the elephant Mademoiselle D'Jeck)
  • Love Me Little, Love Me Long (1859, novel)
  • A Good Fight and Other Tales (1859)
  • The Eighth Commandment (1860)
  • The Cloister and the Hearth (1861)
  • Hard Cash (1863, novel)
  • Griffith Gaunt; or, Jealousy (1866, novel)
  • Foul Play (1869, novel)
  • Put Yourself in His Place (1870, novel)
  • A Terrible Temptation (1871, novel)
  • Shilly-Shally (1872, unauthorized stage adaptation of Anthony Trollope's Ralph the Heir)[9]
  • A Simpleton (1873)
  • The Wandering Heir (1873)
  • Trade Malice (1875)
  • A Woman Hater (1877)
  • Golden Crowns (1877)
  • Drink (1879)
  • The Lyons Mail (1877)
  • Single Heart and Double Face (1884, novel)
  • A Perilous Secret (1884, novel)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Buchanan, Robert (1887). "Charles Reade: A Souvenir." In: A Look Round Literature. London: Ward & Downey, pp. 308–313.
  • Coleman, John (1903). Charles Reade as I Knew Him. London: Treherne & Company.
  • Dawson, William James (1905). "Charles Reade." In: The Makers of English Fiction. New York: F.H. Revell Co., pp. 164–178.
  • Elwin, Malcolm (1931). Charles Reade. A Biography. London: Jonathan Cape.
  • Diamond, Michael (2003). Victorian Sensation, Or, the Spectacular, the Shocking, and the Scandalous in Nineteenth-Century Britain. London: Anthem ISBN 1-84331-150-X, pp. 209–211,236–239
  • Howells, William Dean (1895). "Charles Reade." In: My Literary Passions. New York: Harper & Brothers, pp. 191–197.
  • Murray, David Christie (1897). "Charles Reade." In: My Contemporaries in Fiction. London: Chatto & Windus, pp. 16–31.
  • Purnell, Thomas (1871). "Mr. Charles Reade." In: Dramatists of the Present Day. London: Chapman & Hall, pp. 127–140.
  • Quiller-Couch, A.T. (1896). "Charles Reade." In: Adventures in Criticism. London: Cassell & Company, pp. 129–136.
  • Reade, Charles L., and Compton Reade (1887). Charles Reade, Dramatist, Novelist, Journalist: A Memoir. London: Chapman and Hall.
  • Swinburne, Algernon Charles (1886). "Charles Reade." In: Miscellanies. London: Chatto & Windus, pp. 271–302.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא צ'ארלס ריד בוויקישיתוף

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מוסדות שבהם היו כלואים אנשים עם מחלת נפש. מוסדות אלו קדמו לבית החולים הפסיכיאטרי המודרני.
  2. ^ אנשים שקונים ומפרקים ספינות ישנות, כדי להציל חלקים שמישים, ומוכרים את השאר כגרוטאות.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "E. A. Reade, 'The Benefice of North Stoke ...'". St John's College.
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Reade, Charles, 1911 Encyclopædia Britannica
  3. ^ Reade, Charles (1860). The Eighth Commandment. London: Trübner & Co. pp. 169–170.
  4. ^ 1 2 Orwell, George Charles Reade
  5. ^ McCarthy, Justin (1872). "Charles Reade." In: Modern Leaders: Being a Series of Biographical Sketches. New York: Sheldon.
  6. ^ Charles Reade
  7. ^ 'RAVENSWOOD NOTES', January 22, Townsville Daily Bulletin, 31 January 1914, p. 12, hosted at The Trove, National Library of Australia
  8. ^ "Gold! : A drama, in five acts".
  9. ^ Super, R. H. (1988). The Chronicler of Barsetshire. University of Michigan Press. pp. 308–12.
ערך זה כולל קטעים מתורגמים מהמהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה, הנמצאת כיום בנחלת הכלל