פת קיבר
פת־קיבָּר הוא לחם גס שלא הוצאו ממנו הסובין או שרובו סובין.
הסובין נחשב לחומר גלם הנחות ביותר לאפיית לחם, אחריו במעלה לחם השעורים, והראשון במעלה לחם חיטה. פת קיבר מופיעה לראשונה במקורות התלמודיים, במסכת פסחים דף מב עמוד א'.
בעניין זה אומר התלמוד ”ג' דברים מרבין הזבל, כופפין את הקומה ונוטלין אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם ואלו הן פת קיבר וכו'” על פי מאמר תלמודי זה, פת קיבר קשה לעיכול הגוף ומשום כך גורמת למחלות ולהזדקנות הגוף.
בקידושין כ׳ א:ט״ו ”שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש אתה ישן על גבי מוכים והוא ישן על גבי התבן מכאן אמרו כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו.”
בראשית רבה צ׳:ו׳ ”וַתִּכְלֶינָה וגו' , יָצְאוּ מְכוֹלָלוֹת, : וַתְּחִלֶּינָה וגו', נִכְנְסוּ חוֹלָנִיּוֹת, עַד שֶׁהֵם יוֹשְׁבִים עַל הַשֻּׁלְחָן בִּקְּשׁוּ אֲפִלּוּ פַּת קִבָּר וְלֹא מָצָאוּ, אָמְרוּ לֹא כָךְ אָמַר יוֹסֵף.”
בהלכות ברכות נפסק שצריך להקדים ולברך על פת נקיה שהיא מקמח לבן, על פני פת קיבר.
חיים נחמן ביאליק בספרו אלמנות כותב ”השבעים יום יום פת־לחם, ויהי פַּת קִבָּר חֲרֵבָה”.
דוד שמעוני בספרו בשבילי הביבר כותב ”יִסְתַּפְּקוּ בְּמוּעָט, בְּפַת לֶחֶם קִבָּר”.
נתן יונתן בשירו "שוב יוצא הזמר" כותב "שוב נושאת את פת־קיבר ומים".
דוד פוגל בספר רומן וינאי כותב ”ומתוך מין צידוק הדין מעשנים טבק חריף או כוססים פת קיבר בשומן חזיר”
