פסק דין פלונית נגד שרותי בריאות כללית

ע"א 8710/17 פלונית נגד שרותי בריאות כללית הוא פסק דין שניתן בשנת 2019. נפסק שרופא לא נדרש למסור מידע דתי למטופל אלא אם האחרון דרש זאת מלכתחילה ובמפורש. עוד נקבע בפסק הדין שאף אם רופא נהג לשתף את מטופליו ברף מידע גבוה ומורחב יותר מהפרקטיקה המקובלת, אין הדבר מחייב אותו לעשות כן. נקבע כי נוהג שיתוף מידע מורחב תקף לענייני רפואה בלבד ולא לענייני דת ואמונה או כל עניין החורג מתחום הרפואה.

רקע

חובת הגילוי

ככלל האוכלוסייה, אף ציבור החולים מונה אנשים בעלי רקע שונה: תרבותי, אתני, השכלתי, דתי ועוד. כאשר חולה נזקק לקבל טיפול רפואי, הרופא המטפל נדרש למסור למטופל מידע בנוגע לאותו טיפול, מידע הכולל: סיכונים של הטיפול, סיכויי הצלחת הטיפול וחלופות לטיפול. מידע זה מכונה בשם "חובת הגילוי". הדעה הרווחת בקרב בתי המשפט היא שהקו המנחה למסירת מידע לחולה מבחינת סוג המידע ורמת הפירוט שבו, חייב להיות מבוסס על פי מבחן החולה הסביר ולא מבחן הרופא הסביר. חוק זכויות החולה קובע שחובת הגילוי חייבת להיות מוגבלת רק לסיכונים סבירים ולא רחוקים או נדירים וזאת משיקולי מדיניות שמטרותיה הן: ראשית, רפואה מתגוננת: זהו מצב בו עצם העברת המידע הרחב, מביא לתוצאה שאיננה רצויה, קרי העלות גבוה מן התועלת. עלות יכולה להיות כספית או כל נטל אחר המוטל על החברה. מקורה של הרפואה המתגוננת הוא בחשש של הרופאים מאחריות משפטית. שנית, העמסת מידע על החולה עשויה להקשות עליו בקבלת החלטות, כלומר יצא שכרו בהפסדו. שלישית, הגדלת הנטל המוטל על הרופאים עשוי להקשות עליהם יתר על המידה וכתוצאה מכך לחבל במתן טיפול רפואי מיטבי. מידע דתי איננו חלק מהמידע הרפואי או ממומחיותו של הרופא ובכל מקרה לא יהיה בהלימה עם שיקולי המדיניות בעניין חובת הגילוי.

פסק הדין

אשה מוסלמית הנמצאת במעקב הריון ובן זוגה מחזיקים באמונה דתית האוסרת על הפלה לאחר 120 ימים. כבר בשלב מוקדם של ההיריון, הצוות הרפואי הסב את תשומת ליבה של האישה, שהייתה בת 41, להריון בסיכון גבוה בו היא נמצאת. במהלך בדיקת שקיפות עורפית, נאמר לאשה כי העובר בסיכון גבוה להיוולד עם תסמונת דאון. דיקור מי שפיר אישש את החשד אך זה התבצע עמוק לאחר שפגו 120 הימים המתירים הפלה. לאחר היוועצות עם גורמי דת, החליטו בני הזוג שלא להפיל והאישה ילדה תינוק הלוקה בתסמונת דאון.

טענות התובעים

לטענת התובעים הנתבעים חבו להם חובת גילוי מורחבת הכוללת מידע המותאם לדתם, האסלאם. נטען כי בין היתר המרפאה הנתבעת טיפלה בנשים מוסלמיות הרות ולכן הייתה חלה עליה חובה לידע את התובעת בדבר מגבלת 120 הימים לפני הפלה. נטען לעיכוב ביצוע הליך דיקור מי שפיר וכן אי-גילוי כל אופציות הבדיקה העומדות לרשות התובעים. עוד נטען כי המרפאה הפרה את חובת הגילוי בכך שלא תשאלה את התובעת לגביי עמדותיה הדתיות. כטענה חלופית, ולמקרה שחובת גילוי דתית כחובה תדחה על ידי בית המשפט, טענו התובעים להפרת חובת הגילוי במסגרת הלכת שטרן. התובעים טענו כי המרפאה נהגה להציע למטופלות הרות מוסלמיות אבחונים מתקדמים לגילוי מומים בעובר, והכל בכדי לעמוד במגבלת 120 הימים. לטענת התובעים זהו רף גילוי גבוה המחייב את המרפאה.

טענות הנתבעים

לטענת הנתבעים ניתן לתובעת כל המידע הדרוש כבר בשלב מוקדם של ההיריון וכמו כן נהגו בה על פי הפרקטיקה הרפואית המקובלת במרפאה ובכלל. הנתבעים טענו כי התובעת, בקבלת החלטות לוקה, שגתה כאשר לא חתרה למטרה, שהיא עמידה בטווח 120 הימים במקרה בו יש צורך בהפלה. הנתבעת כמובן לא עידכנה את המרפאה במגבלת 120 הימים. משכך, טענו הנתבעים, יש לנתק את הקשר הסיבתי בין מעקב ההיריון לבין הולדת בתם של התובעים הלוקה בתסמונת דאון. הקשר הסיבתי אמנם מצביע על קשר בין הטיפול הרפואי לבין העובדה שנולד תינוק הסובל מתסמונת דאון אך התובעים נושאים באשמה המלאה לכך. הנתבעים טענו עוד כי גם אם נהג הרופא לידע את מטופלותיו בדבר השלכות אמונתן הדתית, אין מקום לחייבו לעשות כן. נטען כי מסירת מידע דתי מזיקה משיקולי מדיניות כגון עלות מול תועלת, היא נטל כבד מדי על הרופאים ואף פגיעה בפרטיות המטופל.

ההכרעה

• השופטת וילנר קבעה שרופא לא נדרש לספק למטופל מידע דתי או מותאם דתית. חוק זכויות החולה תוחם את חובת הגילוי בהעברת מידע רפואי בלבד. לרופא אין שום יתרון על החולה בענייני דת ועליו להישאר בתחום גבולות הגזרה שלו. אין ליזום תשאול של החולה היות שהדבר עשוי לפגוע בפרטיותו של החולה. מבחינת הנחת הנחות לגביי דתו של החולה ורצונותיו, כגון הנחה על פי מראה חיצוני: הדבר חמור ביותר ולא רק משום שהרופא עשוי לטעות, אלא שהתוצאה עשויה להיות הרסנית. אם רופא יניח הנחה שאשה הנחזית להיות מוסלמית לא מעונינת כלל במידע, הדבר עלול להיות הרה גורל. ייתכן והעובדה שהרופא לא העביר את המידע, דווקא תמנע מהאשה מידע חיוני ביותר שאילו כן הייתה מקבלת אותו, היה מוביל אותה כן להפיל. מצב מעין זה יפגע קשות באוטונומיה ובזכות הבחירה של החולה. וילנר מציינת כי ישנם זרמים דתיים רבים מאד ובלאו הכי הנחת הנחות היא בלתי אפשרית. וילנר השוותה את המקרה לפסקי דין ספציפיים מן המשפט המשווה האמריקאי, בהם נקבע: הרופא חב בחובת גילוי מותאמת לדתו של החולה, רק כאשר החולה ביקש זאת מראש. זהו עיקרון ההדדיות. החולה הוא זה שנושא בנטל לידע את הרופא בדרישות מיוחדות. ניתנה דוגמה של מטופל אמריקאי אשר הרופאים הניחו כי הוא שייך לכת דתית שאיננה מסכימה לקבל עירוי דם. הנחה זו הייתה שגויה. התובעים לא פנו בבקשה כזו ולכן הרופא לא נדרש ואף אסור לו לפנות אליהם ובודאי לא להניח הנחות. לגבי השאלה השנייה בפסק הדין הנוגעת להלכת שטרן: הוחלט שזהו לא המקרה בו תיושם הלכת שטרן היות שמדובר באימוץ רף גבוה מהנדרש בענייני דת. מכיוון שענייני דת הם לא חלק מן הפרקטיקה הרפואית אזי הלכת שטרן לא רלוונטית. בשולי הדברים השופטת וילנר מציינת כי המסקנות בדבר הצורך ליתן ייעוץ דתי לחולה, אליהן הגיעה חברה השופט הנדל הן פסולות ומסוכנות הן לחולה והן לרופא. הרופא יעסוק ברפואה ואיש הדת יעסוק בענייני דת.
• השופט מינץ הסכים לחלוטין עם השופטת וילנר.
• השופט הנדל הסכים עם פסק הדין של חבריו אך הוא מסתייג מן ההלכה שנקבעה ומבחינה מהותית חולק על חבריו. הנדל מציין כי ישנם מצבים בהם רצוי שהרופא ישתף את החולה במידע מותאם דתית. למרות זאת זו איננה חובת גילוי. לדעת הנדל מעמד הרופא גבוה מאנשי הדת ודעתו חשובה יותר. דוגמה לכך היא עניין פיקוח הנפש אשר ראוי שתקבע על ידי רופא ולא על ידי איש דת. הנדל ציין שגם אם חולה מגיע אל רופא עם הנחיות מאיש הדת, מצופה מן הרופא להתערב ולומר את דעתו.

החלטה: נפסק פה אחד כי לא נפל פגם בהתנהלות הנתבעים וחובת הגילוי לא הופרה.

בעקבות פסק הדין

הפסיקה העוקבת איננה מכירה בחובת גילוי המורחבת מעבר לתחום הרפואי, כגון ענייני דת. במקרה בו ישנה עוולה רפואית ונגרם נזק, ינותק הקשר הסיבתי היות שהנטל ליידע את הרופא מוטל על כתפי המטופל. זאת ככל שהנזק הוא בעל קשר ישיר לחובת גילוי הנושאת רף גילוי מעבר לתחום הרפואה. המגמה והמסר הם ברורים: בתי המשפט אומרים כי החולה הוא זה שצריך ליידע את הרופא לגביי דרישות ומאפיינים מיוחדים כגון דת ואם לא עשה זאת, אין האחריות לנזק רובצת על כתפי הרופא. לגביי מגבלת 120 הימים: התבצעו מחקרים המעידים כי רוב הנשים המוסלמיות דווקא כן היו מפילות גם לאחר 120 ימים. זאת אילו הובא לידיעתן מידע הגורס שהן נושאות ברחמן עובר לא תקין. הממצאים העולים מן המחקרים מחזקים את הקביעה שהמטופל הוא זה שצריך לידע את הרופא בדרישות מיוחדות.. קל וחומר כי הרופא איננו אמור להניח הנחה בדבר 120 ימים כגבול לכלל הנשים המוסלמיות. עיקרון ההדדיות בגילוי מידע בין רופא למטופל הבהיר כי לא מצופה מרופא לספק חובת גילוי ברף גבוה. שיקולי מדיניות אף הובילו לכך שלא רק שאין חובה או ציפייה מן המטפל להניח הנחות על דתו של המטופל. למעשה נאסר על המטפל להניח הנחות לגביי אמונה דתית של המטופל, על פי מראה חיצוני, מגורים ומאפיינים נוספים אשר הם לא ודאיים.

לקריאה נוספת

• נילי קרקו-אייל, "המשפט כאמצעי לשינוי חברתי, המקרה של דוקטרינת ההסכמה מדעת", בית-הספר למשפטים, המכללה למנהל.
• שוקי שמר, שמוליק בן-יעקב, יוסי ווייס, ספר חוק זכויות החולה – המהפכה שטרם הושלמה, אוקטובר 2021.
• זלמן נחמיה גולדברג, רשלנות רפואית, תחומין, עמודים 317–322, 1998-1999.
• רויטל שטיינר, "רשלנות רפואית במעקב הריון: בין פטרנליזם לאוטונומיה בדגש על אי-רציונליות מובנית", בטאון ביו-אתיקה, עלון מספר 20, עמוד 39, מרץ 2020.

ראו גם

• הסכמה מדעת
• דת
• היריון
• רשלנות רפואית

קישורים חיצוניים

• חוק זכויות החולה
• Diana L. Swihart; Siva Naga S. Yarrarapu; Romaine L. Martin., Cultural Religious Competence in Clinical Practice, National Library of Medicine, National Centre for Biotechnology Information, November 2021 טיפול רפואי תוך כפיפות למנהגים דתיים של המטופל (תרגום מאנגלית)
• קאסם בדארנה, "עקרונות האסלאם בבריאות, במחלה ובמוות", בטאון הסיעוד האונקולוגי בישראל, כרך י"ז, חוברת מספר 2, אוגוסט 2008.
• "רפואה ואמונה בטיפול הרפואי", אתר ההסתדרות הרפואית בישראל, מהדורת 2006.