פסק דין עיזבון תמר ברז

פסק דין עזבון תמר ברז, הוא פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב–יפו שדן בסוגיית עיזבונה של תמר ברז. פסק הדין ניתן 7 באפריל 2010 והיווה ציון דרך בהקשר של הרחבת האחריות הנזיקית על גופים פרטיים ועסקיים.

השאלה העיקרית שהעסיקה את בית המשפט הייתה האם ניתן להטיל אחריות במישור הנזיקי כלפי ההתרשלות של רשת ביתילי ושאר הנתבעים בנוגע לאופן הפיקוח שלהם כלפי העובדים.

בפסק הדין קבע בית המשפט כי "ביתילי", "קלאסי-גן" ו"כרמל החזקות" יפצו את משפחת ברז ב-2.5 מיליון שקל בגין ניהול לקוי, סבל וקיצור תוחלת חיים.

פסק הדין העביר את חובת הזהירות כלפי בעלי עסקים לשמור על העובדים שלהם ולהגן על לקוחותיהם, בפסק הדין יצר מצב בו תשלום הפיצוי בגין נזק של אונס או רצח יינתן על ידם ולא על ידי הרוצח בלבד.

הרקע לפסק הדין

ערך מורחב – רצח תמר ברז

רצח תמר ברז התרחש ב-17 בספטמבר 1997 על ידי יגאל אקסלרוד עובד מטעם חברת "קלאסי-גן" שהועסק ברשת "ביתילי". תמר הגיעה בשעות הערב לסניף ברמת גן על מנת לחפש ריהוט גינה.

היא הופנתה לעליית הגג, באותו הזמן גיבש בליבו הרוצח את הרצון לבצע בה את זממו. כאשר המנוחה התקדמה לכיוון היציאה מהגג תקף אותה אקסלרוד וחסם את פיה. הוא גרר אותה וניסה לאנוס אותה, המנוחה מצידה ניסתה להימלט אך ללא הצלחה. אקסלרוד אשר התעצבן מניסיונותיה של המנוחה דקר אותה מספר פעמים. כאשר היא לא הגיבה יותר החדיר לתוכה מקל שאורכו הוא 60 סנטימטר, לפי עדותו חש שאין לה דופק ובחר לגלגל אותה בשטיח ולהניח את גופתה בפינת העסק. לאחר מכן, הרוצח ניקה את זירת האירוע, הזיז את רכבה, נטל ממנה את חפציה, והשתמש בכרטיסי האשראי של המנוחה ל"מסע קניות".

גופתה נמצאה בתאריך 27 בספטמבר 1997 כשהיא במצב של ריקבון מתקדם.

פסק הדין

התביעה במישור האזרחי הוגשה במטרה לפצות את המשפחה של המנוחה פיצוי כספי על רצח אונס בתם שנגרם כתוצאה מהפרה של חובת הזהירות של הנתבעים.

הרוצח היה עובד של חברת "קלאסי-גן" שהועסק ברשת "ביתילי". הרוצח היה בעל הרשעות פלילית קודמות של ניסיון אונס וגניבה.

בית המשפט המחוזי במשפט הפלילי גזר עליו מאסר עולם בגין הרצח ו-20 שנות מאסר נוספות בגין ניסיון לאונס, השמדת ראיה, גניבה ונהיגה ללא רישיון.

טענת התובעת הייתה שהאונס והרצח נגרמו בשל חוסר בקרה על העובדים שעולה עד כדי רשלנותם של הנתבעים, עורכת הדין של העיזבון טענה כי התובעים הפרו את חובת הזהירות שמוטלת עליהם כמחזיק קרקע שבה התבצעה המקרה. יתרה מזאת, הם הפרו חובה חקוקה מכיוון שפעלו ללא רישיון עסק.

מנגד, הנתבעים בחרו לכפור בחובתם לפיצוי מכיוון שאין אפשרות משפטית לייחס להם חבות בגין המעשים של העובד.

השופטת דליה גנות קיבלה את התביעה וקבעה כי שלושת המאפיינים שצריכים להיות בשביל לעמוד בעוולת הרשלנות מתקיימים במקרה דנן. ראשית, חובת זהירות המושגית קיימת כי כל אדם שיש לו חזקה במקרקעין יש לו חובה לשמור על ביטחון המבקרים במקום. שנית, חובת הזהירות הקונקרטית מתקיימת מכיוון ש"קלאסי-גן" וביתילי התנהלו בעצימת עיניים מוחלטת ואף זלזול ואדישות בכל הנוגע לכל מה שמתרחש בגג.

שלישית, בנוגע להפרת חובת הזהירות מצאה השופטת כי האדם הסביר היה צופה אפשרות של ביצוע מעשה פלילי באזור מבודד שבו יש לעובד שליטה מלאה. הם לא השתמשו באמצעי פיקוח מכל סוג על מנת לוודא את ביטחון הלקוחות. יתרה מזאת, ציינה השופטת כי גם לקוח מזדמן היה יכול לבצע את הרצח ולכן אין כל חשיבות לעובדה שהרוצח היה עובד של "קלאסי-גן". בנוסף, הלקוח הסביר היה מצפה שישמרו על ביטחונו ולכן קבעה השופטת כי מתקיימים כאן יחסי שכנות וקיים צפיות למעשה.

לבסוף השופטת פסקה פיצויים בגובה 2,510,673 שתוספת שכר טרחת עורך הדין והוצאות משפט, הפיצויים שולמו על ידי הנתבעות יחד ולחוד.

בערעור לבית המשפט העליון הושג הסכם פשרה שבו התחייבו לשלם מחצית מהסכום.

בעקבות פסק הדין

בעקבות פסק הדין נוצר תקדים בישראל ובעולם, השופטת דנה גנות קבעה באופן חד-משמעי כי לחברות מסחריות קיימת אחריות רחבה על הביטחון וההגנה של הנמצאים במתחם שלהם. לקוחות שיפגעו בשטח החברה יפוצו גם במצב בו הפגיעה עולה עד כדי עבירה פלילית חמורה מהעובדים בחנות.

פסק הדין של בית המשפט העליון בעליון לא קבע הכרעה שונה אבל לא עיגן את החלטת בית המשפט המחוזי. משכך, נוצר מצב כי הכרעת השופטת דנה גנות היא מקור מחייב בעייתי מבחינת ההיבט המשפטי. מנגד, חברות הביטוח כיום מחריפות את התנאים שלהם לבטח חברות מסחריות ומציבות להם תנאים שלא היו קיימים לפני פסק הדין, מצב זה נוצר בעקבות הלחץ התקשורתי שהיה לאחר פסק הדין.