פסנתר חשמלי
פסנתר חשמלי הוא כלי נגינה שמפיק צלילים כאשר נגן לוחץ על קלידי מקלדת מוזיקלית המעוצבת כמקלדת פסנתר. לחיצה על הקלידים גורמת לפטישים מכניים להכות במיתרי מתכת, לשוניות מתכת, או שיני מתכת, דבר שמוביל לרעידות המומרות על ידי פיקאפים מגנטיים לאותות חשמליים, שמועברים באמצעות מגבר לרמקולים, במטרה להשמיע צליל חזק מספיק עבור המבצע והקהל. בשונה מסינתיסייזר, פסנתר חשמלי אינו כלי אלקטרוני, אלא כלי אלקטרו־מכני. כמה פסנתרים חשמליים מוקדמים השתמשו בתיל באורכים משתנים כדי להפיק את הצליל, כפי שנעשה בפסנתר מסורתי. פסנתרים חשמליים קטנים יותר השתמשו בשבבי פלדה כדי להפיק את הצליל (למלופון (Lamellophone) עם מקלדת ופיקאפים). הפסנתרים החשמליים הראשונים הומצאו בסוף שנות ה־20 – פסנתר הגרנד החשמלי (אנ') של ניאו־בכשטיין (C. Bechstein) היה מבין הראשונים שבהם. הדגם הראשון ללא מיתרים היה ככל הנראה כלי המקלדת מתוצרת חברת Vivi-Tone (אנ'), שאותו תכנן המוזיקאי, בונה הכלים ומהנדס הקול לויד לואר (אנ'). יצרני פסנתרים חשמליים נוספים ראויים לציון הם, בין השאר, "Baldwin" (אנ') ו־"וורליצר" (אנ')[א].
הקלטות מוקדמות שנעשה בהן שימוש בכלי היו של דיוק אלינגטון ב־1955 והקטע הכלי "India" של סאן רא (אנ'), כמו גם הקלטות נוספות של רא מ־1956, שנכללו באלבומו השני "Super-Sonic Jazz" (אנ') (ידוע גם בשם "Super Sonic Sounds"). הפופולריות של הפסנתרים החשמליים התחילה לעלות בסוף שנות ה־50 אחרי להיטו של ריי צ'ארלס What'd I Say (אנ') מ־1959, והגיעה לשיאה בשנות ה־70. לאחר מכן, החליפו אותם בהדרגה פסנתרים אלקטרוניים, שהפיקו צלילים המחקים צלילי פסנתר ללא החסרונות של פסנתרים חשמליים — משקל כבד וחלקים מכניים נעים. גורם נוסף שהניע את פיתוחם וקבלתם של הפסנתרים החשמליים היה החדירה הגדלה והולכת של כלים חשמליים למוזיקה הפופולרית, וכתוצאה מכך הצורך הגובר בכלי מקלדת ניידים שהיו ניתנים להגברת קול רבת עוצמה. מוזיקאים אימצו כמה דגמים של פסנתרים חשמליים לשימושי רוק ופופ. דבר זה עודד את יצרני הדגמים האלה להתאים אותם לשימוש במה בהופעות חיות, ואף לייצר דגמים שהיו מותאמים בראש ובראשונה לשימוש על הבמה.
פסנתרים דיגיטליים (אנ'), שמחקים את צליל הפסנתר החשמלי, במידה רבה החליפו את הכלים האלקטרו־מכניים החל מסביבות 2010, הודות לממדיהם הקטנים, משקלם הנמוך ורבגוניותם של הכלים הדיגיטליים, שמסוגלים להפיק מגוון עצום של צלילים, מעבר לצלילי הפסנתר (למשל חיקוי צלילי אורגן האמונד, צלילי סינתיסייזר וכדומה). עם זאת, ישנם מוזיקאים שעדיין מופיעים ומקליטים עם פסנתרים חשמליים. יצרנית פסנתרי פנדר רודס ייצרה ב־2009 קו חדש של פסנתרים אלקטרו־מכניים בשם "Rhodes Mark 7", ובעקבותיהם גם היצרנית "Vintage Vibe" (אנ') יצאה עם קו חדש של כלים[1].
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
_by_Story_%26_Clark_and_RCA,_art_deco_design_by_John_Vassos,_MIM_PHX.jpg)
הפסנתר החשמלי הראשון, "Neo-Bechstein" (גר'), נבנה ב־1929. הפסנתר החשמלי "Vierlang-Forster" הוצג ב־1937. הפסנתר החשמלי "RCA Storytone" נבנה ב־1939 במיזם משותף של "Story & Clark"[ב] ו־"RCA" (אנ'). הפריט עוצב על ידי המעצב התעשייתי האמריקאי ג'ון ואסוס (אנ'). הוא הוצג לראשונה ביריד העולמי ב־1939. לפסנתר היו מיתרים ופטישים רגילים, אבל ללא תיבת תהודה: הצליל הוגבר באמצעות פיקאפים אלקטרומגנטיים, מעגלים ומערכת רמקולים, דבר שהפך אותו לפסנתר החשמלי הראשון בעולם הזמין מסחרית.
דגמים רבים תוכננו מלכתחילה כגרסה זולה יותר של פסנתרים אקוסטיים, לשימושים ביתיים או לימודיים. כמה מהדגמים יוצרו מרובי מקלדות לשם שימוש במעבדות בבתי ספר או מוסדות אקדמיים, כדי שהמנחים יוכלו לעבוד בו־זמנית עם קבוצת תלמידים באמצעות שימוש באוזניות.
סוגים[עריכת קוד מקור | עריכה]
"פסנתר חשמלי" הוא שם לקטגוריה רבגונית שמקיפה כמה וכמה כלים שונים שנבדלים זה מזה במנגנוני הפקת הצליל, וכתוצאה מכך גם בגוון ובאופי הצליל המופק.
הקשה על מיתרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפסנתרים החשמליים של "ימאהה", "באלדווין" (אנ'), "הלפינסטיל" (אנ') ו"קוואי" (אנ') הם למעשה פסנתרי כנף או פסנתרים עומדים עם מיתרים ופטישים. בדגמים של "הלפינסטיל" יש תיבת תהודה רגילה. בדגמים של החברות האחרות: "ימאהה", "באלדווין" ו"קוואי" אין תיבת תהודה, והם דומים יותר באופן הפעולה לגיטרה חשמלית: רעידות מיתרי הפסנתרים מומרות לאותות חשמליים באמצעות פיקאפים פיאזואלקטריים מתחת לגשר. הדגמים של "הלפינסטיל" עושים שימוש בסדרת פיקאפים אלקטרומגנטיים שמחוברים למסגרת הכלי. לכל הכלים האלה יש מאפיינים טונאליים דומים לאלה של פסנתר אקוסטי.
הקשה על לשוניות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפסנתר החשמלי של "וורליצר", "Wurlitzer electronic piano" (אנ')[א], עושה שימוש בפטישים המקישים על לשוניות מתכת. הלשוניות נמצאות בלוח מתכת הבנוי כעין מסרק, תוך שהלוח והלשוניות מרכיבים יחד מערכת פיק אפ אלקטרוסטטית או קיבולית, שעושה שימוש במתח זרם ישר של 170v. המערכת יוצרת צליל ייחודי מאוד – מתוק ודומה לוויברפון כשלוחצים על הקלידים בעדינות, ונוטה לפתח תהודה חלולה כשלוחצים על הקלידים חזק יותר. הלשוניות מכווננות באמצעות הוספה או הסרה של חומר מגוש של הלחמה רכה בקצה החופשי של הלשונית. עם המוצר מסופקות לשוניות החלפה בעלות עודף קטן של הלחמה, וכך הן מכווננות "שטוח": המשתמש בכלי נדרש – באמצעות ניסוי וטעייה – לשייף בהדרגה את ההלחמה העודפת עד להשגת הכוונון הרצוי. ישנם פסנתרים חשמליים שעושים שימוש במערכת לשוניות דומה לזאת של "וורליצר" אך עם פיקאפים אלקטרומגנטיים דומים לאלה שבפסנתרי פנדר רודס. בין הכלים שפועלים באופן זה ניתן למנות את "Columbia Elepian" (ממותג גם כ־"Maestro"), "Suette" מתוצרת ברזיל, ו־"Electra piano" של "Hohner" (אנ').
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 הפסנתר החשמלי שייצרה "וורליצר" נקרא "הפסנתר האלקטרוני של וורליצר" (Wurlitzer electronic piano), אף שהצליל הופק באופן אלקטרו־מכני, כפי שנעשה בפסנתרים חשמליים (בשונה מפסנתרים אלקטרוניים).
- ^ ראו (List of piano manufacturers).
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Jon Regen, Vintage Vibe Electric Pianos, באתר ארכיון האינטרנט, 21 בנובמבר 2012, אורכב מהמקור ב־3 בנובמבר 2013, בדיקה אחרונה ב־7 ביולי 2022
- ^ Fritz W. Winckel (גר') (1931). "Das Radio-Klavier von Bechstein-Siemens-Nernst". Die Umschau. 35: 840–843. ISSN 0722-8562.
- ^ Hans-W. Schmitz (1990). "Der Bechstein-Siemens-Nernst-Flügel". Das mechanische Musikinstrument. 16. Jahrgang (פורסם ב-באפריל 1990) (49): 21–27. ISSN 0721-6092.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Hans-Joachim Braun, Music Engineers. The Remarkable Career of Winston E. Knock, Electronic Organ Designer and NASA Chief of Electronics, (PDF), IEEE Conference on the History of Electronics, באתר ארכיון האינטרנט, 2004, אורכב מהמקור ב־9 במרץ 2012, בדיקה אחרונה ב־7 ביולי 2022
- ^ Wolfgang Voigt (1988). "Oskar Vierling, ein Wegbereiter der Elektroakustik für den Musikinstrumentenbau". Das Musikinstrument. 37 (1/2): 214–221. (2/3): 172-176.
- ^ National Music Centre Collection Checklist - June 2012, מס' 732: "Story & Clark Storytone (1941) artdeco design electric piano", עמ' 50, באתר ארכיון האינטרנט, אורכב מהמקור ב־30 ביוני 2014, בדיקה אחרונה ב־8 ביולי 2022
- ^ Story & Clark EST.1857: Where Tradition Meets Technology (PDF), קטלוג, מיקום: Quaker Drive Seneca שבפנסילבניה, בהוצאת QRS Music Technologies, Inc, 2008, עמ' 2, באתר qrsmusic.com, בדיקה אחרונה ב־8 ביולי 2022. ציטוט: ”The first electric piano, the Storytone, was built in 1939 in a joint venture between Story & Clark and RCA....The company went on to develop the first electric piano in partnership with RCA in 1939 and today they continue the tradition with PNOscan.”
- ^ RCA Storytone Electric Piano, באתר archive.ph, בהוצאת Antiquity Music, LLC, אורכב מהמקור ב־28 ביוני 2013, בדיקה אחרונה ב־8 ביולי 2022. ציטוט: ”the RCA Storytone piano was built in 1939 in a joint venture between Story & Clark and RCA. The case was designed by John Vassos, the famous American industrial designer. This piano is one of only 150 made and comes with its original bench. It is the world's first electric piano, and it debuted at the 1939 World's Fair, ... The piano has normal strings and action but no soundboard -- the sound is amplified through electromagnetic pickups, circuitry and a speaker system, making it the world's first commercial electric piano.”
