פילבוס (דיאלוג אפלטוני)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פילבוס
Φίληβος
מידע כללי
מאת אפלטון
שפת המקור יוונית עתיקה
סוגה דיאלוג אפלטוני
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

פילבוס (ביוונית עתיקה: Φίληβος) הוא דיאלוג מאוחר של הפילוסוף אפלטון. השאלה המרכזית בה עוסק הדיאלוג היא מהם החיים הטובים, ואיזה חלק יש בהם להנאה ולתבונה. עם זאת, הדיאלוג עוסק בנושאים נוספים רבים מתחומי האונטולוגיה והאפיסטמולוגיה, שלא מתקשרים באופן ישיר לשאלות בנוגע להנאה ולטוב.[1] פילבוס ידוע כדיאלוג קשה לפרשנות, בין השאר בגלל ריבוי הנושאים שבו. הקלסיקאי ג'ורג' גרוט (אנ') הצביע על כך שפרשנים כבר מן העת העתיקה, ובראשם גלנוס, התלוננו על חוסר הבהירות של הטקסט.[2] ישנם פרשנים שמזהים בפילבוס את הרמזים הברורים ביותר לדוקטרינות הלא כתובות של אפלטון (אנ').[3]

תוכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

פתיחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדיאלוג נפתח באמצע שיחה בין סוקרטס, פילבוס ופרוטרכוס.[4] דמויות אלו אינן מוכרות מחוץ לדיאלוג פילבוס, אם כי ישנם חוקרים הסבורים שפרוטרכוס הוא בנו של קאליאס השלישי(אנ'), המופיע בדיאלוג גורגיאס.[5] בחלקה של השיחה שמתרחש לפני תחילת הדיאלוג, פילבוס טען שההנאה היא הטוב והמקור לאושר, בעוד סוקרטס טען שהתבונה (φρόνησις לעיתים סוקרטס מתייחס גם לשכל, νοῦς) היא הטוב והמקור לאושר.[6] סוקרטס מציע שהוא ופרוטרכוס יבחנו ביחד מהו המצב הנפשי של האיש המאושר, ויראו אם הוא קרוב יותר להנאה או לתבונה. פילבוס עצמו מאזין לשיחה בין סוקרטס ופרוטרכוס אך אינו לוקח בה חלק.

כדי להתחיל את החקירה, סוקרטס טוען כי ישנם מינים שונים של הנאה, בין השאר גם האדם הפרוץ וגם האדם המתון יכולים להימצא במצב של הנאה. אם כך יש לחקור תחילה מהו היחס בין המושג הכולל "הנאה" לבין המינים השונים שנופלים תחתיו.

אחדות וריבוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוקרטס תוהה כיצד ייתכן שיהיה דבר אחד שכולל תחתיו ריבוי של דברים שונים ומגוונים, כמו שה"הנאה" כוללת צורות שונות מאוד של הנאות. סוקרטס טוען שיש לבחון האם "אחד" כזה באמת קיים, ולאחר מכן להבין כיצד יכולים דברים מרובים ובעלי תכונות מנוגדות לקחת חלק באותו "אחד".[7] שאלות אלו של סוקרטס הן מושא למחלוקת פרשנית נרחבת.[8] בין השאר ישנה מחלוקת שמא סוקרטס שואל בהקשר זה כיצד יכולים דברים קונקרטיים לקחת חלק באידיאות, כלומר בישים הנצחיים והבלתי משתנים כמו "היפה עצמו" ו"הטוב עצמו" שמתוך לקיחת חלק בהם דברים קונקרטיים יכולים להיות יפים וטובים. פרשנים שמזהים את הבעיות של אחדות מול ריבוי כבעיות שנוגעות לאידיאות מצביעים על כך שבעיות אלו עולות באופן דומה בדיאלוג פרמנידס.[9] אפשרות אחרת היא שסוקרטס פשוט תוהה כיצד אנו יכולים להשתמש באותו מושג כדי לציין דברים בעלי תכונות שונות מאוד אחד לעומת השני.[10][11] אפשרות שלישית היא שסוקרטס מעוניין לחקור את היחס בין סוגים לבין המינים השונים שנופלים תחתם.[12][13]

מבחינת סוקרטס ההבנה כיצד לחקור את האחדות ואת הריבוי שבכל הדברים היא מתנה מן האלים, ובפרט היא דומה למתנת האש שפרומתאוס נתן לאדם.[14][15] כדי לפתור את האתגר של האחדות והריבוי שבדברים, סוקרטס טוען שיש להשתמש בשיטה המאפשרת למצוא את תחום הביניים שבין אחדות מוחלטת לבין ריבוי מוחלט. שיטה זו היא הבסיס לאומנויות ולמדעים השונים.[16] השיטה של סוקרטס כוללת חלוקה(אנ') ואיסוף. כלים אלו מזוהים בתור האמצעים העיקריים בשיטה הדיאלקטית של אפלטון בדיאלוגים המאוחרים.[17][18] כדוגמה, סוקרטס טוען שישנו ריבוי בלתי מוגבל של קולות מחד, ומאידך כל קול יכול להיחשב כיחידה נפרדת. אם האדם מכיר את תחום הקולות רק כריבוי בלתי מובחן, או אם הוא חושב רק על כל קול כיחידה נפרדת, בשני המקרים אי אפשר לומר שיש לו ידיעה בנוגע לטבעם של קולות. רק כאשר האדם יכיר בכך שישנם טונים גבוהים ונמוכים, הרמוניות מסוימות בין טונים שונים ומשקלים שונים, הרי שהוא ייחשב לבקי במדע המוזיקה. באופן דומה, סוקרטס מספר שהאל או האיש האלוהי המצרי תות היה הראשון לזהות שישנם אינסוף הגאים שונים בשפה, אך ניתן לחלק את האותיות לקבוצות שונות, לתנועות ולעיצורים ממינים שונים, וכך ליצור תחום ידע של ההגאים השפתיים (ביוונית: "גרמטיקה").[19] רק חקירה כזו של המינים השונים שנופלים תחת מושג מסוים (למשל צליל או הגה) היא זו שמאפשרת לנו בסופו של דבר להגיע לידיעה של המושג עצמו.[20][21][22]

המאפיינים ההכרחיים של הטוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטרם ימשיכו סוקרטס ופרוטרכוס לחפש מהו הטוב, הם מסכימים על כמה תנאים מוקדמים. ראשית, הם מתחייבים לכך שימשיכו לחפש תשובה לשאלה מהו הטוב ולא יסתפקו בכך שיגיעו לאפוריה, כלומר מצב שממנו לא נראית עוד שום דרך אפשרית למצוא את התשובה.[23] לאחר מכן, הם מסכימים על שלושה מאפיינים ההכרחיים שהטוב צריך לקיים: הוא מושלם, מספיק, וכל מי שמכיר אותו רודף אחריו (כך שהוא גם ראוי לבחירה).[24][25]

פסילת ההנאה והתבונה כטוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההנאה והתבונה מתבררות כך שהן לא עומדות בתנאים להיותן הטוב. חיים של הנאה ללא כל תבונה יהיו חיים שבהם האדם אינו מבין בכלל שהוא נהנה, וכיוון שהוא חסר תבונה הוא חי למעשה חיים של דג ולא חיים של בן אדם. אף אדם לא יבחר בחיים כאלה. באופן דומה, גם חיים של תבונה ללא כל הנאה הם חיים שאף אדם לא יבחר בהם על פני חיים שכלולה בהם גם הנאה. כפי שמסתבר, תבונה והנאה שתיהן אינן מספיקות כדי שיבחרו בדרך חיים שמכילה רק אותן.[26] מתוך כך מתחיל להתגלות טבעו של אורח החיים הטוב יותר מזה של התבונה או ההנאה בלבד, כלומר אורח החיים שמערב הנאה ותבונה. סוקרטס מוותר על השאיפה להעניק לתבונה את הפרס הראשון בתחרות שתקבע מהו הטוב, ובמקום זאת לערוך תחרות על המקום השני. מקום זה יוצע לגורם שאחראי ביותר לקיומו של אורח החיים המעורב, ולדעת סוקרטס השיחה תוביל למסקנה שזוהי התבונה.[27]

הבלתי מוגבל והגבול[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוקרטס מציע קודם כל להבחין בין ארבעה סוגים של דברים: הבלתי מוגבל, הגבול, הערבוב של שניהם וסיבת הערבוב.[28] דוגמאות לבלתי מוגבל הן "חם יותר" ו"קר יותר", "מהיר יותר" ו"קר יותר", "גדול יותר" ו"קטן יותר", ובכלל כל דבר שיש בו "יותר" ו"פחות". דברים אלו אינם מוגדרים והם חסרי מידה ספציפית. הגבול שחל על הבלתי מוגבל יוצר בו מידה ספציפית, פרופורציות מתמטיות, ומובחנות. חלותו של הגבול על הסקלה הבלתי מוגבלת של "גדול יותר" ו"קטן יותר" למשל מאפשרת לדבר על גודל מסוים ועל יחסיו המתמטי עם גדלים אחרים. כך גם החלת הגבול על הסקלה של הקולות יוצרת את הטונים הספציפיים ואת ההרמוניות המוזיקליות. באופן זה הגבול יוצר לראשונה דבר בר מדידה שניתן לחקור אותו באמצעות התבונה.[29][30][31] אותו תוצר, שנוצר מן ההחלה של הגבול על הבלתי מוגבל, הוא הערבוב של השניים. דוגמאותיו של סוקרטס כוללות את המוזיקה כמו גם את ההרמוניה בין תכונות שונות כמו החום והקור, תופעות מזג האוויר, וגם דברים נאים אחרים.[32] נוסף על הבלתי מוגבל, הגבול והערבוב ניתן להצביע גם על עיקרון רביעי שהוא הסיבה של הערבוב. סוקרטס טוען שבחינה של סדרי העולם היא בסיס משכנע לטענה שישנו שכל שמארגן אותו. ניתן לעשות אנלוגיה בין בעלי החיים לעולם כולו. כשם שגופם של בעלי החיים מורכב מארבעת היסודות כך גם גופו של העולם כולו. כשם שגופנו מקבל את היסודות שמרכיבים אותו מאלו שמרכיבים את גופו של העולם, כך גם נפשנו התקבלה מתוך נפש העולם.[33] הסיבה אם כך לערבוב של הגבול והבלתי מוגבל היא השכל והחכמה שנמצאים בנפש מסוימת, בין אם מדובר בנשמה של בעל חיים או בנפש העולם.

בסיכום הדיון סוקרטס טוען שההנאה שייכת לסוג הבלתי מוגבל, בעוד שהתבונה שייכת לסוג של הסיבה.[34][35]

טבעה של ההנאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיוון שלבעלי חיים יש מצב הרמוני שהוא מצב הבריאות, אפשר להצביע על כך שסבל הוא התפרקות של מצב הרמוני זה, והנאה היא שיקומו. באופן דומה אפשר לתאר את הסבל כסוג של ריקון ואת ההנאה כמילוי מחדש.[36] כך למשל הרעב הוא התרקונות והאכילה מהנה כי היא מילוי, ובאותו אופן הצמא היא התייבשות של היסוד הלח בגוף והשתייה מהנה כי היא השבתו של היסוד הלח. מתיאור זה ניתן להבין שישנו מצב ביניים בין הנאה לסבל שבו אף אחד מהשניים אינו מתקיים, וזהו המצב של הרמוניה ובריאות. לכן זוהי שטות לומר שהיעדר סבל הוא הנאה. כמו כן, התהליך של שיקום ההרמוניה הוא המהנה, ולא ההרמוניה עצמה, כך שעם סיום התהליך ההנאה נגמרת.[37] כמסקנה מהבחנות אלו סוקרטס טוען שהאלים נמצאים תמיד במצב שאין בו הנאה וסבל.[38]

נוסף על ההנאות המיידיות ישנן גם הנאות מתוך ציפייה כמו למשל תקווה, וכך גם סבל מתוך ציפייה כמו למשל פחד. הנאות אלו מתקיימות בנפש בלבד ולא בגוף, ומקורן הוא הזיכרון של חוויות הפירוק והשיקום.[39] רק רשמים שהצליחו לעבור מבעד לגוף אל הנפש יכולים באמת להיחשב לתחושות ורק מתוך תחושות ייווצרו זכרונות. הזכירה היא המצב שבו הנפש מחייה בעצמה את הזיכרון של התחושה ללא תלות בגוף ובחושים. למעשה, כל הנאה וסבל כרוכים בזיכרון, לפחות זה של המצב ההרמוני שאליו הנפש רוצה לחזור.[40] שאיפה זו של הנפש היא התאווה, ולפיכך תאווה היא תופעה נפשית ולא גופנית.

הנאות אמיתיות וכוזבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוקרטס, להפתעתו של פרוטרכוס, טוען שישנן הנאות אמיתיות וכוזבות. בתחילה סוקרטס מציע שהנאות שמתקיימות בחלומות או במצב של שיגעון הן הנאות כוזבות, אך פרוטרכוס דוחה את ההסבר הזה שכן לדעתו רק סברות יכולות להיות אמיתיות וכוזבות ולא הנאות. הניסיון הראשון של סוקרטס לשכנע את פרוטרכוס היא בקביעה שישנן הנאות שמקורן בסברות כוזבות ולפיכך גם הן עצמן כוזבות. פרוטרכוס טוען שהסברות אכן כוזבות, אך אין להסיק מכך שההנאה כוזבת.[41] כעת סוקרטס טוען כי הנפש היא כמו ספר, ישנו כתבן שמתעד את התחושות וצייר שמאייר את תיעודיו של הכתבן. תיעודיהם של הכתבן והצייר יכולים להיות אמיתיים או כוזבים. כיוון שהכתבן והצייר יכולים לכתוב ולאייר גם דברים שנוגעים לעתיד, ולפיכך הם יכולים לכלול בספר של הנפש תקוות. תקוות אלו נסובות סביב מושא מסוים, אך מושא זה עשוי לא להיות קיים ולפיכך התקווה היא כוזבת. בכך סוקרטס מוצא דוגמה להנאה כוזבת, שכן תקווה היא הנאה מתוך כך שדבר מה מהנה הולך להתרחש (ולא רק מתוך הסברה שהוא עשוי להתרחש).[42] טיעון נוסף של סוקרטס הוא שהעוצמה של הנאה מסוימת תלויה בהנאות שאליה היא מושווית, כמו ששינוי בפרספקטיבה יכול לשנות את הגודל הנראה של דבר מסוים וכך גם העמדתו בין אובייקטים בעלי גדלים שונים. סוקרטס מצביע על "מיני הנאה וצער כוזבים אף יותר", אשר מצויים גם בבעלי חיים.[43] הנאות כוזבות אלו מתייחסות למקרים בהם זו טעות לחשוב שיש בכלל הנאה.[44] גופם של בעלי החיים נמצא בשינוי מתמיד, שכולל גם מעברים קטנים בין מצבים של חוסר הרמוניה למצבים של הרמוניה. מצד אחד מצבים אלו אמורים להיות מהנים, אך מצד שני איננו מודעים להם כלל ואם כך לא ייתכן שהם מהנים. נכון יותר יהיה לומר שרק שינויים גדולים בין מצבים של הרמוניה וחוסר הרמוניה מעוררים הנאה וסבל. כאשר איננו עוברים שינויים גדולים הרי שאיננו חווים לא סבל ולא הנאה. סוקרטס מזכיר את מסקנתו הקודמת שאם כך ישנם שלושה מצבים שונים: הנאה, סבל ומצב נייטרלי. לפיכך, היעדר סבל איננו הנאה. כמו כן יש לדחות את מי דעתם של פילוסופים מסוימים לפיה יש רק שני מצבים: סבל וחוסר סבל.[45] פרשנים מסוימים הציעו שהפילוסוף שעמדתו נידונה בהקשר זה הוא ספאוסיפוס(אנ'),[46] אך אחרים ערערו על זיהוי זה.[47]

הנאה מעורבת בסבל, והנאה טהורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוקרטס בוחן מקרים שבהם הנאה וסבל מתקיימים באופן מעורבב שאינו ניתן להפרדה. כך למשל, דווקא אנשים חולים שסובלים מצמא ומקור הם יהיו אלו שיהנו במידה הרבה ביותר מסיפוק צורכיהם. באופן דומה, אנשים פרוצים יוכלו להנות הרבה יותר מאנשים מתונים. בשני המקרים מי שדווקא סובל משחיתות של הנשמה ושל הגוף הוא שיחווה הנאות גדולות יותר.[48] מצב נוסף של מזיגה בין סבל והנאה ניתן לזהות כאשר הגוף עובר התרוקנות אבל הנפש כבר מקווה להתמלאות מחדש. לבסוף, ישנם מקרים של מזיגה בין סבל והנאה ששייכים לנפש בלבד. כך קורה שאפילו בכעס, פחד, קנאה וברגשות דומים ישנה מידה של הנאה.[49] כדי להסביר זאת סוקרטס מצטט את הומרוס שמדבר על זעם שבו לוקחים חלק גם האנשים הנבונים, והוא מתוק מדבש.[50] גם הקהל שצופה בקומדיות ובטרגדיות חווה ערבוב של הנאה וסבל. כאשר אנשים לועגים לאנשים אחרים שהם מגוחכים, "בקומדיות ובטרגדיות של החיים",[51] הרי שמדובר במצב בו מופקת הנאה מתוך חוסר השלמות (ולפיכך הסבל) של אדם אחר.

לעומת ההנאות המעורבות בסבל, ישנן הנאות טהורות. כאלו הן הנאות מצבעים, צורות, ריחות, צלילים ודברים יפים אחרים, שחסרונם אינו מעורר סבל אבל הימצאותם מעוררת הנאה.[52] הצורות בהן מדובר הן הצורות הגאומטריות, שנוצרות באמצעות מחוגה וסרגל. גם ההנאות שמפיקים מי שלומדים אודות המדעים השונים הן הנאות טהורות. סוקרטס מוסיף שההנאות החזקות והבלתי טהורות שייכות לסוג של הבלתי־מוגבל, בעוד שההנאות הטהורות שייכות לדברים בעלי המידה. ההנאות הטהורות אינן יחסיות, לכן אין סכנה לטעות בנוגע אליהן כתוצאה מהשוואה למצבים אחרים של סבל ושל הנאה.[53] נוסף על כך, ההנאות הטהורות הן הנאות אמיתיות יותר. כשם שלובן אמיתי יותר הוא לובן שאינו מעורב בצבעים אחרים, ולאו דווקא בלובן שיש יותר ממנו, כך גם במקרה של ההנאות.

טיעונים נוספים כנגד הטענה שההנאה היא הטוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוקרטס טוען כי יש להבחין בין הוויה, אשר קיימת כשהיא לעצמה, ובין התהוות, ששואפת למשהו אחר. למשל, בניית הספינות היא תהליך התהוות שמטרתו ליצור כלי שיט שהם הווים. ההנאה, כתהליך של מענה לצרכים ולחוסרים השונים, היא תהליך של התהוות שמשמש עבור תכלית חיצונית לו. אם כך, ההנאה איננה יכולה להיות הטוב, שלפי קביעותיו הקודמות של סוקרטס צריך להיות מספיק לעצמו, אלא אולי רק אמצעי להשגת הטוב. טענה נוספת היא שלמידות הטובות חייב להיות חלק בטוב, אך אדם יכול לסבול מכאבים ועדיין להיות אמיץ ומתון.

טבעה של התבונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוקרטס מציע שיש לבחון את התבונה ואת הידיעה באותם כלים בהם נבחנה ההנאה, כלומר לבדוק באילו מקרים התבונה אמיתית וטהורה יותר.[54] כקריטריון ראשון סוקרטס מציע שאומנויות שבהן יש תפקיד מרכזי יותר לאריתמטיקה ולמדידה הן מדויקות יותר וגבוהות יותר.[55] כלומר, במונחים של הפילבוס, השאלה היא עד כמה האומנות מחילה גבול על הבלתי מוגבל.[56] האומנויות מן הסוג הנמוך ביותר, שאולי אף אי אפשר להתייחס אליהן כאל אומנויות כי אין בהן כלל מדידה, כוללות למעשה רק ניחוש והתבססות על הניסיון והן אינן יותר מהשערות. אומנות כזו למשל היא החינוך.[55] ומלאחר מכן, בסדר עולה, ישנן אומנויות שמשתמשות באופן ניכר יותר ויותר במדידה[57][58]:

  1. מוזיקה,[59] רפואה, חקלאות, ספנות, אומנות צבאית.
  2. בנאות.
  3. אריתמטיקה והנדסה רגילות.
  4. אריתמטיקה והנדסה פילוסופיות.
  5. דיאלקטיקה.

ההבדל בין האריתמטיקה הרגילה והפילוסופית הוא שהראשונה סופרת יחידות בלתי זהות (כמו למשל פרות), בעוד שהשנייה מתעסקת ביחידות שזהות זו לזו לחלוטין. האריתמטיקה הרגילה משמשת באומנויות השונות, בעוד שזו הפילוסופית היא אומנות בפני עצמה.[60] האמנות הגבוהה ביותר היא הדיאלקטיקה, שהיא ההכרה של מה שישנו, הווה באמת ואינו משתנה כלל.[61] ישנן מחלוקות פרשניות בנוגע לטבעה של הדיאלקטיקה בהקשר זה, שמא המושאים היחידים שלה הם האידיאות וכמו כן אם יש בה בכלל תפקיד למדידה.[62][63] על כל פנים התוצאות של הדיאלקטיקה הן האמיתיות והיציבות ביותר. סוקרטס מזכיר את טענתו לגבי ההנאות הטהורות, שכמו שהצבע הלבן נחשב לאמיתי יותר אם הוא אינו מעורבב עם צבעים אחרים כך גם הנאות הן אמיתיות יותר אם הן אינן מעורבבות בסבל. בדיוק כך גם הדיאלקטיקה היא המדע האמיתי והטהור ביותר שכן הוא מתעסק רק במה שאמיתי ונצחי, ואיננו מעורבב עם סברות בלתי יציבות ששייכות לעולם המוחשי. לפיכך הדיאלקטיקה היא זו שראויה להיקרא פעילות של התבונה באופן האמיתי ביותר.[64]

החיים הטובים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוקרטס חוזר לבסוף לשאלה מהם החיים הטובים. הוא מתחיל בתהיה מה אמור להיכנס לתוך הערבוב של חיים אלו. ראשית ברור שהחיים הטובים ביותר צריכים לכלול את הסוגים הטהורים והאמיתיים ביותר של הנאה ושל תבונה. עם זאת, לדעת סוקרטס יש לערב גם את המדעים הפחות מדויקים, כמו הבנאות והמוזיקה. המצב של אדם שיש לו רק ידיעה תאורטית שאיננה מתייחסת לעולם המוחשי הוא מצב מגוחך, הוא יהיה כמו אדם שמנסה ליצוק צורה של מעגל כשכל מה שהוא מכיר זה רק את ה"מעגל האלוהי" (מעגל שאינו קונקרטי כלל).[65][66][67] ההנאות שאינן טהורות, אך הן חזקות יותר, נותרות מחוץ לערבוב. כן נכנסות לערבוב הנאות שכרוכות בהשגה של מצב של בריאות ושל המידה הטובה.[68]

לאחר שהוא טוען שגם "אמת" צריכה להימצא בתוך הערבוב, סוקרטס טוען שיש לבחון מהן הסיבות לכך שהערבוב הוא אכן טוב. הוא טוען שהסיבות לכך הן "יופי, פרופורציה ואמת".[69] סוקרטס טוען שהיופי הוא "המקלט של הטוב", ואם כך ברור שהערבוב לא יהיה טוב בלעדיו, והפרופורציה הנכונה היא שגורמת לדבר להיות יפה.[70]

לבסוף יש לבחון האם ההנאה או התבונה קרובה יותר להיות הסיבה של החיים הטובים. סוקרטס קובע מיד שהתבונה קרובה יותר ליופי, פרופורציה ואמת לעומת ההנאה.[71] סוקרטס מסיים בדירוג של חמישה דברים טובים. ישנן דעות פרשניות שונות מהו היחס בין פעולת הדירוג האחרונה הזו לבין הדירוג של החיים הטובים. ייתכן שסוקרטס מדרג את הסיבות לחיים הטובים לפי מידת חשיבותן.[72] הדירוג הוא כדלהלן:

  1. המידה והדבר בעל המידה.[73]
  2. הפרופורציה והיופי.
  3. השכל והתבונה.
  4. המדעים, האומנויות והסברות הנכונות.
  5. ההנאות הטהורות.

הדיאלוג מסתיים בצורה פתוחה כאשר פרוטרכוס מבקש שימשיכו כעת את השיחה בנוגע לדברים נוספים שיש לדבר עליהם.

השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר הראשון של אתיקה ניקומכית, אריסטו טוען שהטוב צריך להיות תכליתי, מספיק וראוי לבחירה. בקביעה זו אריסטו הושפע מן המאפיינים ההכרחיים שאפלטון מייחס לטוב: הוא מושלם (ביוונית τέλεον, אותה מילה שפירושה גם "תכליתי"), מספיק וראוי לבחירה.[74]

ניתן לזהות השפעות מסוימות של הפילבוס על אפיקורוס. בפרט, אפיקורוס הוא אמנם הדוניסט הסבור שכל ההנאות הן טובות, אך הוא מבחין בין הנאות קבועות ומשתנות. הנאות משתנות הן כאלו ששייכות לסיפוק צרכים, כמו שתייה ואכילה. הנאות קבועות לעומת זאת הן הנאות מסוג גבוה יותר שכוללות למשל אטרקסיה(אנ') (שלוות נפש) ואפוניה (היעדר סבל), והפילוסופיה והתבונה הן אלו שמאפשרות להגיע להנאות אלו. בכך אפיקורוס מרחיק עצמו מן ההדוניזם הגס, לפיו כל ההנאות שקולות במעמדן. המצב של אפוניה כמו כן שקול למצב הביניים הסטטי שאפלטון מתאר בין הנאה וסבל. גם תפקידה של התבונה בבחירת ההנאות הנכונות מופיע הן בתפיסתו של אפיקורוס והן בפילבוס.[75] ייתכן שאפיקורוס אינו מגיב באופן ישיר לאפלטון אלא לדיונים אודות ההנאה שהתקיימו באקדמיה האפלטונית, ושאנו מוצאים זכר להם בפילבוס.[76]

גלנוס חיבר טקסט "על המעברים בפילבוס" שלא שרד.[77] ידוע גם על קומנטרים נוספים שלא שרדו, של פורפיריוס, של יאמבליכוס, של מרינוס ושל פרוקלוס. לעומת זאת, ישנן הרצאות של דמסקיוס על הפילבוס ששרדו, ודמסקיוס מתייחס בהרחבה לפילבוס גם בטקסטים נוספים.[78]

הפילוסוף דונלד דיווידסון סיים לכתוב בשנת 1949 את עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת הרווארד על פילבוס. בין השאר, דיוידסון טען כי לדיאלוג ישנו מטרה אחידה שהיא בירור אודות החיים האנושיים הטובים, ומכלול הנושאים שעולים בדיאלוג נועד לשרת בירור זה.[79] בנוסף, לדעת דיווידסון בפילבוס אפלטון אינו מסתמך על ההנחה שהאידיאות הן המקור לערכים מוסריים.[80]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פילבוס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Paul Friedländer, Die platonischen Schriften, 2. und 3. Periode, כרך 3, Berlin: De Gruyter, 1960, עמ' 285
  2. ^ George Grote, Plato and the Other Companions of Socrates, כרך 2, 3, London: Murray, 1975, עמ' 584
  3. ^ J. N. Findlay, Plato: The Written and Unwritten Doctrines, London: Routledge, 1974, עמ' 59
  4. ^ Mary Louise Gill, "The Fourfold Division of Beings: Philebus 23b-27c". In P. Dimas et al. (eds.), Plato's Philebus: A Philosophical Discussion, 2019, pg. 78.
  5. ^ Debra Nails, Plato: A Prosopography of Plato and Other Socratics, Hackett, 2002, עמ' 238, 257
  6. ^ 11b
  7. ^ 14c-15c
  8. ^ Constance C. Meinwald, One/Many Problems: "Philebus" 14c1-15c3, Phronesis 41(1), 1996, עמ' 95‏, JSTOR 4182517
  9. ^ Charles H. Kahn, "Dialectic, Cosmology, and Ontology in the Philebus". In J. Dillon and L. Brisson (eds.), Plato's Philebus. Academia Verlag, 2010, pg. 57.
  10. ^ J. C. B. Gosling, Plato: Philebus, Oxford: Clarendon, 1975, עמ' 143-147
  11. ^ Hugh H. Benson, "Collection and Division in the Philebus". In J. Dillon and L. Brisson (eds.), Plato's Philebus. Academia Verlag, 2010, pg. 22.
  12. ^ Kahn, pg. 58
  13. ^ Donald Davidson, Plato's Philebus, Routledge, 1990, עמ' 57
  14. ^ 16bc-d
  15. ^ Davidson, pg. 61-63
  16. ^ 16c
  17. ^ Kahn, pg. 57
  18. ^ Benson, pg. 19-20
  19. ^ Kahn, pg. 63-64
  20. ^ Kahn, pg. 62
  21. ^ Gill, pg. 74-75
  22. ^ Samuel Scolnicov, "The Wonder of One and Many". In J. Dillon and L. Brisson (eds.), Plato's Philebus. Academia Verlag, 2010, pg. 334.
  23. ^ 20a
  24. ^ 20d
  25. ^ Verity Harte, "The Life of Protarchus' Choosing: Plato Philebus 20b-22c". In M.-K. Lee (ed), Essays in Ancient Ethics, Epistemology, and Logic, Oxford, 2014, pg. 6.
  26. ^ Susan Sauvé Meyer, "Why Pleasure and Reason are not the Good: Philebus 20b-23c". In P. Dimas et al. (eds.), Plato's Philebus: A Philosophical Discussion, 2019, pg. 66-67.
  27. ^ Gosling, pg. 185
  28. ^ 23c-d
  29. ^ Gosling, pg. 196-203
  30. ^ Scolnicov, pg. 330-331
  31. ^ Gill, pg. 80-85
  32. ^ 26a-b
  33. ^ Gosling, pg. 206
  34. ^ 31a
  35. ^ Dorothea Frede, Rumpelstiltskin's Pleasures: True and False Pleasures in Plato's "Philebus", Phronesis 30(2), 1985, עמ' 154‏, JSTOR 4182225
  36. ^ 31d-e
  37. ^ Frede, pg. 155, 158
  38. ^ 33b
  39. ^ Frede, pg. 162-163
  40. ^ יוסף ליבס, כתבי אפלטון, כרך ד', ירושלים: שוקן, עמ' 466 הערה 11.
  41. ^ Frede, pg. 166
  42. ^ Frede, pg. 171-179
  43. ^ 42c
  44. ^ Davidson, pg. 362
  45. ^ Malcolm Schofield, Who were οἱ δυσχερεῖς in Plato, Philebus 44a ff.?, Museum Helveticum 28(1), 1971, עמ' 2-20
  46. ^ Schofield, pg. 13
  47. ^ Davidson, pg. 363
  48. ^ 45e
  49. ^ דורותאה פרדה טוענת שהבחנה זו של הפילבוס זהה לזו שמופיעה כבר בגורגיאס (Frede, pg. 160).
  50. ^ הומרוס, איליאדה, ספר י"ח, 107-108
  51. ^ 50b
  52. ^ 51b
  53. ^ Davidson, pg. 375
  54. ^ 55c
  55. ^ 1 2 Davidson, pg. 383
  56. ^ Jessica Moss, "Knowledge and Measure: Philebus 55c-59d". In P. Dimas et al. (eds.), Plato's Philebus: A Philosophical Discussion, 2019, pg. 227.
  57. ^ 55e-58a
  58. ^ Moss, pg. 220
  59. ^ הכוונה איננה לתיאוריה המתמטית של מוזיקה, אלא ליכולת הניגון והיצירה של מוזיקה קונקרטית (Davidson, pg. 386).
  60. ^ Davidson, pg. 384
  61. ^ 58a
  62. ^ Moss, pg. 228-233
  63. ^ Gosling, pg. 222-223
  64. ^ Davidson, pg. 392
  65. ^ 62a-b
  66. ^ Davidson, pg. 389
  67. ^ Russell E. Jones, "Cooking Up the Good Life with Socrates: Philebus 59d-64c". In P. Dimas et al. (eds.), Plato's Philebus: A Philosophical Discussion, 2019, pg. 242-245.
  68. ^ Jones, pg. 249
  69. ^ 65a
  70. ^ 64e
  71. ^ 65b-e
  72. ^ Verity Harte, "The Dialogue's Finale: Philebus 64c-67b". In P. Dimas et al. (eds.), Plato's Philebus: A Philosophical Discussion, 2019,, pg. 260-261, 266.
  73. ^ כתבי היד השתמרו בצורה רעועה במשפט הרלוונטי כאן (John M. Cooper, Plato: Complete Works, Hackett, 1997, pg. 455 note 27).
  74. ^ John M. Cooper, "Plato and Aristotle on 'Finality' and '(Self-)Sufficiency”'. In Knowledge, Nature, and the Good: Essays on Ancient Philosophy, Princeton: Princeton University Press, 2005, pg. 270-271.
  75. ^ Marcelo D. Boeri, "Epicurus the Platonist". In J. Dillon and L. Brisson (eds.), Plato's Philebus. Academia Verlag, 2010, pg. 363-369.
  76. ^ פייר אדו, תרגום: רון ניולנד, מהי הפילוסופיה העתיקה, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 2011, עמ' 121-122
  77. ^ Phillip De Lacy, Galen's Platonism, The American Journal of Philology 93(1), 1972, עמ' 31‏, JSTOR 292898
  78. ^ Sara Ahbel-Rappe, "Demascius' Exegesis of Philebus 27, on the Nature of the Mixed". In J. Dillon and L. Brisson (eds.), Plato's Philebus. Academia Verlag, 2010, pg. 376-381.
  79. ^ Donald Davidson, Plato's Philebus, Routledge, 1990, עמ' 15
  80. ^ Davidson, pg. 10-11
הדיאלוגים האפלטוניים
הדיאלוגים המוקדמים אותידמוס • אותיפרון • איאון • אפולוגיה • גורגיאס • היפיאס זוטא • כארמידס • ליסיס • לכס • מנכסנוס • פרוטגורס • קריטון
אפלטון מצביע כלפיי מעלה, פרט מתוך הפרסקו "אסכולת אתונה" של הצייר האיטלקי רפאל
אפלטון מצביע כלפיי מעלה, פרט מתוך הפרסקו "אסכולת אתונה" של הצייר האיטלקי רפאל
הדיאלוגים התיכוניים המדינה • מנון • המשתה • פיידון • פיידרוס • פרמנידס • קרטילוס • תאיטטוס
הדיאלוגים המאוחרים החוקים • טימאיוס • מדינאי • סופיסט • פילבוס • קריטיאס
שמקוריותם מוטלת בספק אגרות • אלקיביאדס א' • אלקיביאדס ב' • הגדרות • אפינומיס • היפרכוס • היפיאס רבה • המאהבים המתחרים • מינוס • קליטופון • תאגס
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=פילבוס_(דיאלוג_אפלטוני)&oldid=38690170"