פורטל:תולדות עם ישראל/נושא נבחר/רשימה
1
מוסד הקנטוניסטים (על שם הקנטונים – "אזורי הגיוס" של פרוסיה) היה כינוי כולל למוסד אשר הונהג ברוסיה הצארית במאה ה-19, אשר הושתת על קונספציה של שילוב כפוי של ילדי אנשי הצבא הצארי בדרגים הזוטרים, וכן של ילדי מורדים פולנים, צוענים ועוד במסגרת צבאית-לימודית.
בתקופת הצאר הרוסי ניקולאי הראשון החלו השלטונות לגייס באופן כפוי גם ילדי יהודים במסגרת מוסד הקנטוניסטים, וזאת כחלק ממדיניות האמורה להשפיע על אוכלוסייה בעייתית זו (בעיני הממשל הצארי) דרך חינוכו מחדש של הדור הצעיר. החיילים היהודים שגויסו באופן זה לצבא הצאר כונו חיילי ניקולאי (או חיילים ניקולאייבים; ברוסית: Николаевские солдаты, ביחיד: Николаевский солдат).
המוסד בוטל בצו קיסרי של אלכסנדר השני מ-26 באוגוסט 1856.
לערך המלא
2
שיבת ציון התרחשה מספר עשורים לאחר חורבן בית המקדש, בשנת 538 לפנה"ס, כשהורשו יהודי בבל לחזור לארץ ישראל. וזאת הודות להכרזת כורש, שליט האימפריה הפרסית אשר כבשה את האזור. כורש העניק ליהודים את הזכות לעבוד את אלוהיהם בירושלים, ולנהל בעצמם אוטונומיה יהודית, תחת שלטון פקידיו. בהצהרה, כפי שהובאה בספר דברי הימים קרא כורש לגולי בבל: "מי בכם מכל עמו ה' אלוהיו עמו ויעל". כ-50,000 איש עלו לארץ בעקבות הכרזת כורש, רובם, ככל הנראה, נמנו על עניי בבל. שכן, חלק גדול מהיהודים בחר להישאר בבבל מסיבות כלכליות. תהליך שיבת הגולים ליהודה התחולל ב-110 השנים מאז הכרזת כורש, והוא ידוע בשם: "שיבת ציון".
לערך המלא
3
מרד בר כוכבא הוא מרד שערכו יהודי ארץ ישראל כנגד שלטון האימפריה הרומית בימי הקיסר אדריאנוס, בין השנים 132-136 לספירה. בראש המרד עמד שמעון בר כוכבא, אשר זכה לתמיכת חכמי דורו ובראשם רבי עקיבא. המרד נחל הצלחה בתחילתו, אך לאחר מכן דוכא ביד ברזל. מאות אלפי יהודים נהרגו והיישוב היהודי בארץ ישראל כמעט והוכחד. תקופת שלוש השנים שבהן שלט בר כוכבא בממלכת יהודה, הייתה לתקופת העצמאות האחרונה של עם ישראל בארצו, עד להקמתה של מדינת ישראל. לאור ניתוח המקורות שנוגעים לסיבות לפרוץ מרד בר כוכבא, רואה המחקר שתי סיבות אפשריות שהובילו למרד: בנייתה של איליה קפיטולינה וגזירת המילה. המחלוקת בין החוקרים היא אילו מסיבות אלה הובילו למעשה לפרוץ המרד: בנייתה מחדש של ירושלים כעיר אלילית או גזירה מטעם הקיסר האוסרת על המילה – או שמא שתי הסיבות גם יחד.
לערך המלא
4
מבשרי הציונות הם הוגי הדעות אשר יצרו את עולם הרעיונות והמונחים של ההגות הציונית ממחצית המאה ה-19, והציגו אותו בכתביהם. אישים אלו ביקשו להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. מבשרי הציונות פעלו בשנים 1860-1874, בטרם ההכנות לעלייה הראשונה (1881), הציונות מדינית (1896) והציונות המעשית. בין מבשרי הציונות מקובל למנות את הרב יהודה אלקלעי (1798-1878), הרב צבי קלישר (1795-1874), והוגה הדעות משה הס (1812-1875). הוגה הדעות והעסקן הציוני נחום סוקולוב הגדיר כ"מבשר הציונות" את כל מי שחפץ בחידוש היישוב העברי בארץ ישראל, ודאג לגורלו של עם ישראל. הגדרה רחבה זו הובילה אותו לכלול ברשימתו אישים כגון משה מונטיפיורי, אדולף כרמיה, אליעזר בן-יהודה ואף את שבתי צבי. גישה דומה ניתן למצוא אצל נתן מיכאל גרבר, אשר גם הוא החל למנות את "מבשרי הציונות" במאה ה-17, אולם הגדרתו ל"מבשר הציונות" הוא כל מי ששאף להקמת מדינה עברית, בין אם היא בארץ ישראל, או בכל מקום אחר בעולם. בדעה זו תמך ההיסטוריון בן-ציון דינור, והביא אסמכתאות לה בכתביו.
לערך המלא
5
חסידות אשכנז היא חוג דתי שהתפתח אצל יהודי אשכנז במחצית השנייה של המאה ה-12 ובמאה ה-13. אנשי חסידות אשכנז כינו עצמם "חסידים" בלי התוספת "אשכנז". תוספת זו התווספה לתיאור הקבוצה רק אחרי שנוסדה חסידות הבעש"ט. מייסדי חסידות אשכנז הם רבי שמואל החסיד (בנו של רבי קלונימוס הזקן) ובנו רבי יהודה החסיד (1150–1217), מחבר ספר חסידים, שהפך במהרה להיות הדמות העיקרית בתנועה. שניהם צאצאים של משפחת קלונימוס, שהיגרה באמצע המאה ה-10 מאיטליה לגרמניה. לא ברור מה היה ההיקף של תנועת חסידי אשכנז: האם מדובר בגוף אזוטרי שהכיל רק קבוצות אליטיסטיות קטנות שהונהגו בידי תלמידי החכמים או בתנועה שכללה את מרבית היהודים בגרמניה באותה תקופה. בכל אופן ברור שאת המנהגים המיוחדים, ובעיקר את מנהגי הפרישות והסגפנות, נהגו רק תלמידי החכמים. יש חוקרים הטוענים כי הרקע לצמיחת התנועה היה מצב המצוקה והסבל שאפיין את יהדות גרמניה בתקופת מסעי הצלב.
לערך המלא
6
גזירות תתנ"ו או מאורעות תתנ"ו הם סדרת פרעות שהתרחשו בשנת 1096 (ד'תתנ"ו) באירופה במסע הצלב הראשון, וכללו טבח המוני של יהודים על ידי הנוצרים. בחלק מהמקרים הוצע ליהודים להנצל באמצעות המרת דת לדת הנוצרית. מלבד הרציחות והחורבן הרב שהיה במאורעות תתנ"ו, המאורעות הובילו להשפעה תודעתית, עקב הטראומה הציבורית שהייתה כלולה במאורעות ביחס לעם ישראל. מהגזירות נשתמרו קינות שנרשמו על קהילות שחרבו ובייחוד קהילתו של רש"י שהתרכזה בשלש הערים שכונו בפי היהודים 'קהילות שו"ם' – שפירא, ורמייזא ומגנצא (כיום שפייר, וורמס ומיינץ. חלק מקינות נאמרים בתשעה באב בבתי הכנסת של קהילות האשכנזים. כמו כן נשתמרו בספרות הנוצרית תיאורים ואיורים בהם נראה הטבח במהלך מסע הצלב, הן באירופה, והן לאורך מסעם במזרח התיכון ובייחוד בארץ ישראל.
לערך המלא
7
גירוש ספרד הוא גירושם הכפוי של יהודי ספרד, שמאוחר יותר הוחל גם על היהודים שגרו בפורטוגל, שבא בעקבות צו שפרסמו בשנת 1492 פרננדו השני מלך ארגון ואשתו, המלכה איזבלה הראשונה מקסטיליה ובו נאסרה בחוק ישיבתם של יהודים בממלכות קסטיליה ואראגון. היהודים הועמדו בפני הברירה: להתנצר או לעזוב תוך ארבעה חודשים. חלק מהיהודים העדיפו להתנצר, לפחות למראית עין, ונשארו בספרד כאנוסים. מרבית המגורשים עזבו את ספרד לארצות השוכנות לחופי הים התיכון אל צפון אפריקה ולאימפריה עות'מאנית, ובאירופה: צרפת, ובריטניה, איטליה, ארצות השפלה וגרמניה.
לערך המלא