פורטל:תולדות עם ישראל/אישיות נבחרת/4

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

תמונת בית הכנסת של הבעש"ט, מלפני 1915

הבעל שם טובר"ת: בעש"ט, נהגה: "בֵּשְט") הוא כינויו של רבי ישראל בן אליעזר, המכונה גם ר' ישראל בעל שם. הבעל שם טוב ייסד את תנועת החסידות בחברה היהודית במזרח אירופה. בתקופתו היו עדיין ממשיכים של התסיסה המשיחית השבתאית, המשיך העיסוק בקבלה, ובתורת האר"י. הבעל שם טוב היה מיסטיקן, שראה את ייעודו הדתי האישי בקשר הדבקות עם הבורא, ובהעלאת העולם כולו לשורשו העליון. הגותו מושפעת מן המורשת של הקבלה היהודית, ובפרט מקבלת האר"י. כינויו מעיד על עיסוקו המקצועי כבעל שם, היינו מרפא עממי הנעזר בשמות קדושים, בקבלה מעשית בהשבעות ובקמיעות. אך ידוע שהבעל שם טוב התנגד לקבלה מעשית, ואף מסופר עליו שכל ימיו עשה תשובה על כך שבילדותו עבר את הנהר על ידי שימוש בשם קדוש. בגיל 36 הסכים לנטול על עצמו תפקיד של הנהגה רוחנית, וביקש להציל את הציבור מסכנות שונות באמצעות כוחותיו הרוחניים המיוחדים. הבעש"ט ראה בתורתו הכנה לביאת הגאולה, שבה כדברי ישעיהו ”כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת-יְהוָה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים” (י"א, ט).

לערך המלא