ספיח (סיפור)

"ספיח" הוא סיפור מאת חיים נחמן ביאליק, שמכיל פרקי ילדות המבוססים על חוויותיו האוטוביוגרפיות של המספר.

לימוד האלף בית מתוך "ספיח"
וּלמחר, כשעליתי שוב, הראה לי הסגן צורת א ואמר: “רואה אתה אֵסֶל וזוג דליים? …” “אמת, בחיי ראשי, אסל וזוג דליים …” “הרי זו אל”ף", מעיד הסגן. “הרי זו אל”ף", שונה אני אחריו. “מה זאת?” שואל שוב הסגן. “אסל וּשני דליים”, אומר אני ונהנה הנאה גדולה על שהזמין לי הקדוש-ברוך-הוא כאן כלים נאים אלו. “לא, אמור: אל”ף!" חוזר הסגן ואומר, “זכור: אל”ף, אל“ף”. “אל”ף, אל“ף …” וּכשירדתי מלפניו פרחה לה מיד האל"ף מלבי וּבמקומה באה מַארוּסיָא, זו השִקצה שואבת המים. כל היום לא זזה מנגד עיני. ראיתיה כמו שהיא: בכרעיה היחפות, במחלפותיה העבות וּבאסל והדלָיַיִם שעל כּתֵפָהּ. והִנֵּה גם הבּאֵר עם השוקת בּצִדָּהּ וּבני האַוָּזים שבשלולים הסמוכה וגנו של ר' אלתר קוּקוּ … “מה זאת?”, שואלני הסגן ממחרת וּמראה על האל"ף. “אוי, מארוסיא! …” שָׂמֵחַ אני על המציאה. הסגן זרק את ה“טַיטיל” מידו וּפשק את אצבעותיו; אבל מיד חזר בו, תפס בסנטרי ואמר: “גוֹי, אל”ף, אל“ף! …” “אל”ף, אל“ף, אל”ף! …"
חיים נחמן ביאליק

הסיפור נותן ביטוי עשיר לחשיבותן של השנים הראשונות בחייו של סופר כמקור בלתי נדלה של רשמים וחוויות המעובדות על יד הסופר בבגרותו. "ספיח" הוגדר על ידי הביקורת כחשוב בסיפורי הילדות בספרות העברית.

פרקי היצירה פורסמו לאורך תקופה ארוכה, שהחלה בשנת 1908 ועד לאחר מותו של ביאליק בשנת 1934.

עלילה

הסיפור מורכב מ-15 פרקים, שאינם מסודרים בהכרח על פי התרחשותם הכרונולוגית.

• פרק ראשון: כפר מולדתי וחלומי - בו מתוארים חוויותיו הראשוניות של המספר בכפר הולדתו, ולאחר מכן, עת עבר לפרברי העיר.

נהוג לקרוא לחוויות ילדות אלו מהעולם הסובב את הילד חיים נחמן "מראות השתייה".

תקופה באה ותקופה יצאה בשעתה, והעולם כמנהגו נוהג. אבל אותו העולם הראשון, הקדמוני, שהוצאתיו עמי מן הכפר ועדיין הוא כמוס עמדי במדור מיוחד לו בגנזי לבי - אותו העולם המשונה, הפלאי, היחידי - הוא, כמדומה, שלא ידע חורף וסתיו מימיו. כל הכפר של אותם הימים, לכל מלוא עיני, כולו עשוי מסכת אחת שלמה - קיץ טהור כולו. [...] על יריעה זו, שכולה תכלת רקיע וירק דשא, רקומים עתה לפני כל מראות עולמי של הימים הראשונים ההם, מראות פלאים, מראות שאננים וקלים כערפלי טוהר, חציים חידות וחציים חלומות - ובכל זאת אין בהירים וברורים כמוהם ואין מציאות כמציאותם. הם הם מראות שתייה לנפשי, צורות יסוד, שניתנו לי משמים חינם, נדבת אלוהים וחסדו, עקב רוך שני וקוצר ידי ועקב אלם שפתי וכיליון לבבי

— ספיח / חיים נחמן ביאליק

• פרק שני - אגודלי וחידות העולם - בו מתאר המספר את יחסו הקפדן והאלים של אביו אליו, ילד שנולד "בהיסח דעת" לאחר שגדלו כבר אחיו. הוא מספר על בדידותו, על התכנסותו בתוך עולמו הפנימי, על דמיונותיו ומשחקיו ועל הסטירה שספג מאביו בעטיים.

חיידר בשטעטל נובוגרודק (כיום בלארוס), 1930. הרבי והסגן ליד התלמיד

• פרק שלישי - אל"ף בי"ת ומה שבין השיטין - בו למד שמואל'יק את אותיות האל"ף בית בדרכו הדמיונית והמיוחדת
• פרק רביעי - נגמלתי! - בו מתוארים קשייו של שמואל'יק ב"חדר" ועל גמילתו ממנהגו למצוץ את אגודלו.
• פרק חמישי - מחשבה טובה ושכרה - על ניסיונו של הילד לחלוב את הכותל ועל "תכונותיה" של סטירת אבא.
• פרק שישי - אני ופי התנור - על מסתוריו של פי התנור בביתו.
• פרק שביעי - לוקש - מאין הגיע הכינוי "לוקש" שהעניקו חבריו לשמואל'יק בחדר. תגובתו המתעללת של הרבי, מחלתו והעברתו לחדרו של ר' מאיר.
• פרק שמיני - בבקעה - תיאור הסביבה והנוף בחדרו של ר' מאיר אשר בבקעה
• פרק תשיעי - חדרו של ר' מאיר - על שיעוריו היצירתיים של ר' מאיר, שמהווים כר נרחב לדמיונותיו של הילד.
• פרק עשירי - בדרך לביתי ומסעי במדבר ובים - על הדרך הביתה מחדרו של ר' מאיר, הרצופה סיפורי הרפתקאות שהגיעו מתמהיל מגוון של מיתוסים ומנהגים
• פרק אחד עשר - פרבר הזפתים וסביבותיו - תיאור נוף וחברה של פרבר הזפתים - מקום מגוריו של שמואל'יק.
• פרק שנים עשר - החורשה אשר בעברי הנהר טיטירוב - תיאור טבע עשיר בסיפור על החורשה שליד הנהר.
• פרק שלושה עשר - פרבר הזפתים ומעשה אבות - כל המאורעות בספרי הקודש יש להם סימוכים ומקום אחיזה בפרבר וסביבותיו.
• פרק ארבעה עשר - חכמת הטבע והאמנות - תופעות הטבע ויצירותיהם של התלמידים מהן.
• פרק חמישה עשר - ואני בכפר מולדתי - זכרונותיו של המספר מכפר הולדתו, הגבעה הקטנה והירוקה, חברתו פייגלה, האלון החסון, נחלי האש כשהחמה שוקעת, מנוסת הפרים, צעדת הגמדים ומעשה הקסמים.
• אל הפרק האחרון צורפה תוספת שנמצאה בעזבונו של המחבר, כשהוא כבר נער בן 17 המועמד לשידוך ועל מערכת יחסיו העכורה מאוד עם אביו.

אבא קורא לי בזעפו 'הבחור' בה"א הידיעה, ומדי דברו בי ים של משטמה הומה וחומר בתוך מעיו. רואה אני בחוש שהוא שונא אותי שנאת מוות. על שום מה? איני יודע. ודאי יש בפרצופי, בהילוכי ובכל ישותי מה שהוא שמביא אותו לידי רתיחה. כלי פגום אני בעיניו, פגום עד היסוד: מן הבלורית הקטנה והמוצנעת תחת כובעי ועד הסדק שמאחורי ה'סורדוט' שלי, ומן הבעבועין הדקין שבפני ועד הסיגריטה הדקה שבין שיני, אפילו הרהורי הנעלמים, שלא שלטה בם עינו, אף הם בחזקת מזוהמים עליו, חשודים הם בעיניו כקובה זו, שתריסי חלונותיה מוגפים לעולם.

— ספיח / חיים נחמן ביאליק

על הסיפור

הפרקים של ספיח מצטרפים לפואמה אחת גדולה, כותב יעקב פיכמן, וכל פרק טעמו כשיר משובח של ביאליק. היצירה עשירה בחומר אוטוביוגרפי יותר משאר סיפוריו. גם כאן קיים פרבר הזפתים וגיבור מתמרד, אלא שכאן הגיבור הוא ילד משורר בעל עיניים בוחנות ומתרשמות. הוא איננו רואה את הדברים עצמם, אלא את לב הדברים. עולם הטבע הוא המשכו של עולם התנ"ך וההבדל בין המציאות והחלום מטושטש. אמנם, גם מנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם תיארו את העולם שראו, אלא שהראייה כאן היא פנימית וציורית יותר; הנגלות והנסתרות נתפסות כאחד. ב"ספיח" התמזג לראשונה ביאליק המשורר עם ביאליק המספר. הפרק הראשון, לדעתו של פיכמן, הוא אחד מגילוייו הגאוניים של ביאליק. זהו פרק של המנון לחיים, לטבע, לכפר הולדתו של ביאליק, והוא אף טומן בחובו את גורל חייו בחלום על הפלאי שכביכול פרש משביל היריד המאובק אל עולמו הפנימי, אך בלית ברירה הוא נגרר אחר השיירה בעוזבו מאחוריו את עולמו הטהור.

"ספיח הוא סיפור על התהוותו של משורר", אומרת לאה גולדברג. היא רואה את הסמל השליט להתפתחות המשורר בארבע הזכוכיות: ”ארבע זכוכיות במספר: ירוקה צהובה, כחולה ואדומה - ואני מכונן אחת אחת כנגד עיני וצופה בעולם. כח וסגולה בשברי זכוכית אלה לתת מאור על כל מראות עיני ולהנחילני לפי רצוני ארבעה עולמות נפלאים, לא שערם אדם ולא שזפתם עין זולתי. עולם עולם ואורו המיוחד, אור פלאי מוזר, נאצל מאיזה מקור נעלם ומפעפע בכל”. ביאליק, טוענת גולדברג, מסתכל בילדותו בארבע אספקלריות שונות והדבר מתבטא גם בשיריו. תחילה הביט בילדותו מקרוב, בעיניים מציאותיות, ביקורתיות. בהדרגה, עם המרחק במקום ובזמן החלה להבשיל הבחירה האמנותית, כי ככל שהאמן מקבל פרספקטיבה רחבה, כך גם עולה יכולתו להעמיק ולהחיות את החוויה.

כדי להמחיש את טשטוש הגבולות שבין פרוזה לשירה בפרקי הילדות של "ספיח" ערך פעם אברהם אברונין תרגיל דידקטי, שבו הוא סידר שורות מהפרקים הראשונים של היצירה בשורות קצרות דמויות שיר, עד שלא ניתן היה להבחין בין תוצאות התרגיל לבין שיר מקורי אחר. עד כדי כך עמוס הטקסט של ספיח באפיוני השירה, כמו חזרות, תקבולות, הרמזים, מצלולים ושאר סממנים סגנוניים.

ספיח הוא מעין אוטוביוגרפיה של הספרות העברית, אומר חיים באר בהרצאתו. זהו סיפור המתאר איך צומח משורר. ספרים כמו "של מי אתה ילד" של חנוך ברטוב, "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז, "חבלים" של חיים באר - לא היו יכולים להיכתב ללא "ספיח". היצירה מתארת את מה שמצמיח סופר, איזה חסך וכאב לא ממומש בוראים מספר. ביאליק נולד מפצע ואת הפצע הזה לא הצליח למלא. ילד שגדל נעזב לנפשו ומתכנס בתוך עצמו אל עולם פנימי עשיר ומלא דמיון. הסופר, טוען באר, מתפרנס מעצמו, ואם אין לו שדי אם כדי לכלכל את נפשו הרעבה, הוא מנסה לחלוב את הכותל. זהו כותל התשוקות וכותל הדמעות כאחת. ילד שגר בפרבר הזפתים ומצליח להוציא מהעולם החומרי העלוב, עולם אסוציאטיבי כה עשיר. כי הכל משתקף בבריכה, וזה המפתח לעולמו.

הוא היה גדול הסופרים האינטרטקסטואליים של המקורות, מוסיף באר, ומי שאין לו "אוזן תלמודית" לא יקבל את מיטבו. "סדרי בראשית", "והעולם כמנהגו נהג", "מראות אלוהים", "יש לי מלבד זה, קצת מיודעים גם בין 'אלופי אדום' - מלכים קטנים, מעין 'פריצים': אלוף קנז, אלוף געתם, אלוף שובל, אלוף יעוש", האירועים התנ"כיים שהמספר מתייחס אליהם בפרק 13 - כל אלו הם רק דוגמאות מעטות מני רבות של שימוש בספרי הקודש היהודיים כהשראה לשפתו הספרותית של ביאליק. תיאורו את פרבר הזפתים ממחיש את השילוב המיוחד בין האסוציאציות של ארון הספרים היהודי ובין לשון ספרותית המתארת את מקום צמיחתו של המשורר:

מקום סגולה הוא הפרבר, מועט המחזיק את המרובה, מעין אוצר עולם. כל מעשי בראשית וקורות הדורות מראש מקופלים בו כאותה השִׂמלה האגדית בִּקלִפַּת אגוז. ואין לך דבר בתורה שאין כנגדו בפרבר דוגמא מפורשת או רמז גדול. מי לקח ממי? – תיקו. אפשר שנסתכל הקדוש-ברוך-הוא בחומש ורש“י וּברא על פיהם את הפרבר, ואפשר גם להפך: נסתכל בפרבר וּסביבותיו וכתב על פיהם את החומש והרש”י. ואולי כך מעורים הם זה בזה מימות עולם ואין אחד מהם קודם לחברו.

— ספיח, פרק 13

חלום הפלאי והשיירה

בחלומי – והנה דרך ארוּכּה וכִבְדַת חול לפני. והדרך מלאה שְׁיָרות שיָרות של שׁוּבֵי יריד – וַאני בתוך השיָרות. איני יודע, איך וּמאין הוּבאתי אל תוכָן, אבל הולך אני מובלע באוכלסא אחת רבּת מהומה ונסחף אחריה, כמעט שלא מדעתי. רעש והמולה וּצוָחה מסביב. עגלות וּקרונות, ריקים וּטעוני משׂאות, הם ויושביהם וּמנהיגיהם וּמלַוֵּיהם, רוכבי סוסים והולכי רגל, אדם וּבהמה עֵרֶב רב, מתנהגים וזוחלים בכבדות וּבאין כח בתוך ענני אבק וּבשפעת חול. קשה ההליכה כקריעת ים. אופנים ורגלים טובעים בשפעת החול עד חֶצְיָם. אבק. שרב. אין כֹּחַ. כֻּלָם עֲיֵפים וּרצוּצים, כֻּלם שטוּפי זֵעה דלוחה, כֻּלם זעוּמי פנים וַעכוּרי רוּחַ – וכֻלם צוֹעקים וּמכּים את בהמתם באכזריות חֵמה. [...] אדם הולך – לפי שהכל הולכים, עומד – לפי שהכל עומדים. עֵדֶר. ואף אני אחד מן העדר. מתלבט אני בתוך אלה – ואיני יודע מה לי ביניהם. עיפתי. ראשי, ראשי. עוד מעט והתעלפתי – ואני מוסיף והולך. בעל-כָּרְחִי אני הולך. כמטושטש. עודני הולך – והנה כמראה אִבֵּי נחל לפני. פקחתי עיני – חייכם, אִבֵּי נחל ממש. חיים ורעננים, גבוהים וּצפופים, נמשכים הם לכל אֹרך הדרך מימין ועומדים כחומה ירוּקה בּצִדָּהּ, מבדלת בין עוברי הדרך וּבין איזה עולם אחר, עולם פלאים, שמעבר לאִבּים. ראיתי וַתְּחִי רוּחִי. תימה שלא הרגשתי בכך קודם לכן: הרי כאן הם וכאן היו גם מִתחִלָּה. ואף עתה, כמדומה, שאין איש זולתי מרגיש בהם. נפשי יצאה אל אִבֵּי הנחל – וּמבּלי הסיח מהם דעתי הוספתי להִגָּרר אחרי השיָרות הלאה. “שם, מעבר למחיצת האִבִּים, עולם אחר יש, עולם בהיר ושאנן – ואני אדענו, איש זולתי לא ידע זאת” – ואני הולך ונגרר אחרי השיָרות הלאה, הלאה. ואולם עינַי לא חדלו בכל זאת מִשְּמור את האִבּים. וּראה זה פלא! מִדי עָברִי על פני מקומות קלושים וּדלוּלים שבמחיצת האִבּים או על פני פרצותיהם הדקות – נשקפה לי דרך שם כעין בבואה של אחד פלאי, שיושב מעבר למחיצה בדד בדשא על שפת נחל זך, אחוֹרָיו אל האִבּים וּפניו אל המים הבהירים והשקטים. קול המונן של השיָרות העוברות מעבר מזה – לא יבקיע, כנראה, אליו, כּאִלּוּ הוא נתון בעולם אחר, רחוק. נטוע כמסמר הוא יושב במקומו, פניו לראי המים, ולא ניד ולא זיז, ואף-על-פי-כן, כל כמה שאני מוסיף והולך וּמתרחק – אף הוא כן. [...] מי הוא הפלאי ההוא? הלא ידעתיו? הלא הֱיִיתִיו? הלא קרוב הוא אלי ואל נפשי מאד מאד? הלא כמוני כמוהו? הלא חַיָּב אני, ויהי מה, להתגנב מפה וּלהִמָּלט כרגע אל העולם הטהור והשאנן ההוא שמעבר לפרגוד הירוק? שׂפת הנחל הזך והטהור הלא מקומי הוא, ואני הוא שישבתי עליו מאז? – ואני מוסיף בכל זאת להִגרר אחרי השיָרות הולך בדרך הלאה, הלאה. כִּסּוּני ענני אבק והמולה רבה שתה עלי, ואני מתרחק והולך, הולך וּמתרחק. היכן הם אִבּי הנחל? היו ואינם! עזוב עזבתי את כֻּלם מאחורי, אותם ואת עולמם הטהור ואת נחל מימיהם הזכּים ואת הפלאי היושב תמיד על שפת הנחל. פתאֹם זכרתי ונפשי יצאה: זה הבודד הפלאי אשר עזבתיו מאחורַי על שפת הנחל – הלא אנֹכי אנֹכי הוּא! אני ולא אחר! – – –

— ספיח / חיים נחמן ביאליק

חלום השיירה הוא נשמתה של הפואטיקה של ביאליק, כותב הילל ברזל, שכלליה כאילו נוסחו בפרקי הילדות של ספיח, ובעיקר בתוכן החלום. הפלאי המתואר מתעסק במעשי פלאים בראותו את הנסתר בנגלה ואת הסתום במפורש, או בשמיעת הדממה ובראיית הקולות, או בקליטת מראות פלאים כערפילי טוהר, מראות שתייה, כפי שמתאר ביאליק בפרקי הספר. שיירת ההולכים לעייפה בתלם כעדר ממשיכה והולכת, ובלית ברירה גם המספר ביניהם, אך נפשו עם הפלאי שמעבר לאיבי הנחל, הוא מקור מעיין השירה שבלבו.

חלום השיירה נזכר רבות בדיונים על מהות השירה, ההשראה וייחודו של משורר.

מבנה הסיפור

מבנהו הרופף של הסיפור נידון על ידי מבקרים רבים. יוסף אבן הגדיר את הפרקים כמעין רשימות זיכרון. גרשון שקד כתב שזהו סיפור על גבול הסיפורת, הפואמה והמסה. הסיבה שייחסו למבנה המפורר הזה, אומר אבנר הולצמן, היא התקופה הארוכה שבמהלכה התהוותה היצירה; הפרקים הראשונים (ב-ח) הופיעו ב-1908. לאחר מכן הופיעו פרקים אלו בשם "מימי הילדות" כספרון לבני הנוער, וההמשך היה בפרסום פרקים ט-טו ב-1919. הפרק הראשון למעשה נכתב אחרון לקראת פרסום הסיפור במהדורת היובל של כתבי ביאליק ב-1923. הנספח לפרק האחרון, בו הופך שמואל'יק, הילד מהפרקים הקודמים, לבחור המועמד לחופה, נכתב אמנם ב-1907 כקטע מסיפור גנוז של ביאליק בשם "בבית אבא", אך צורף לסיפור רק לאחר מותו של ביאליק, מכיוון שעורכי כתביו של ביאליק סברו שהוא אחד מפרקי ההמשך המתוכננים של "ספיח".

לדעתו של הולצמן, המבנה המפורק שניתן מפרספקטיבות שונות הוא דווקא מהותה של היצירה. ביאליק התייחס לכך בעצמו בתחילת הסיפור:”החלומות שוא ידבֵּרוּן – אך לא כֻלם. וגם אני טרם אחל להרצות מכאן ואילך מעט מזער, פרקים פרקים, מגִלגולי חייו הפנימיים וּמחלומות נפשו הנאמנים של אחד מבני הספיחים בישראל...” וגם בסיומו: ” כח וּסגולה בשברי זכוכית אלו לתת מאוֹרם על כל מראות עיני וּלהנחילני לפי רצוני ארבעה עולמות נפלאים, לא שערם אדם ולא שְׁזָפָתַם עין זולתי” - ארבעה שברי זכוכית שדרכם משתקף כל פעם עולם אחר ונפלא על פי בחירתו של המספר.

ביאליק ניצל את חסרונה המרובד של היצירה שנכתבה בתקופות שונות - לטובתה, מוסיפה זיוה שמיר. הוא הפך אותה לסיפור ההולך ומתרחק ממקור החוויה עד לאובדן התום האנושי. זהו סיפור אימפרסיוניסטי, שנטוע ברגל אחת בספרות המאה התשע עשרה, אך המשכו בהגיגים פילוסופים מתחום האסתטיקה של מפנה המאה העשרים

לקריאה נוספת

• פישל לחובר, "פרקי 'ספיח' הראשונים", בתוך ספרו: ביאליק: חייו ויצירותיו, מוסד ביאליק, תש"י, עמ' 725–732
• דן מירון, "דיוקנה של בבואה", על המשמר, 3 בינואר 1958
• מרים פרמינגר, "עיון ב'ספיח'", מאזנים מ"ד, תשכ"ה-תשכ"ו, עמ' 132–141 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
• גרשון שקד, "הדרמטי, האפי, הלירי: 'ספיח' מאת ח"נ ביאליק, בתוך: באין עלילה / זיוה שמיר, עמ' 138–170
• רבקה גורן, "תבניות יסוד ארכיטיפיות ב'ספיח' לח"נ ביאליק; עיון בסיפור לאור משנתו של ק"ג יונג", בתוך: מעגלי קריאה 20, תמוז תשנ"א, עמ' 143–148
• יוסף אבן, "מראות הטבע כ'לשון חשאים' בתמונות הנוף שבסיפורי ביאליק", בקורת ופרשנות 19, תשמ"ד, עמ' 5–34
• הלל ברזל, "שירה ופרוזה - מקרא ב'ספיח' ", בתוך ספרו: המאה החצויה: ממודרניזם לפוסט-מודרניזם, כרך א', הקיבוץ המאוחד, 2011, עמ' 445–451

קישורים חיצוניים

• ח.נ. ביאליק, ספיח, בפרויקט בן-יהודה
• דף מספר, ספיח מאת ח. נ. ביאליק
• חיים באר, "הסופר חיים באר קורא ספיח" - הרצאה.