סיפור העם העברי

סיפור העם העברי או הספרות העממית העברית, היא תת-סוגה של הספרות העברית העוסקת בסיפורים עממיים, בהם חידות, מעשיות, משלים וכו׳. ניתן גם לחלק אותה לפי אינדקס המוטיבים של הספרות העממית.

חלוקה לתקופות

בספרות המחקרית מקובל לחלק את הספרות העממית העברית לתקופות, כשלכל תקופה מאפיינים שונים. מקובל להבחין בין הספרות העממית העברית לבין הספרות העממית היהודית, הכוללת את סיפורי העם שסופרו על ידי יהודים בשפות שונות, בעיקר בשפות יהודיות (יידיש, לדינו, יהודית-ערבית ועוד).

תקופת המקרא

כיוון שהתנ״ך מכיל את הטקסטים העתיקים ביותר הידועים לנו שנכתבו בשפה העברית, הוא מקור טקסטואלי מרכזי להיכרות עם התרבות העברית בעת העתיקה. ניתן למצוא בו עדויות למנהגים עממיים של היגד סיפורים ושירים בעל פה והעברתם מדור לדור, לדוגמה בספר דברים, ו, כא: ״וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיֹּצִיאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה״. בתקופת המקרא היו נפוצים סוגים שונים של אומנים בסיפור ושיר שבעל פה, התארים הבאים מופיעים בתנ״ך: נואמים, מֹשלים (ממשלי משלים), מקוננות, שׁרים, שׁרות ומשוררים. הספרות העממית שזורה בתוך הטקסט התנ״כי וניתן לזהות אותה במקומות רבים.

המיתוס – במקרא מצויים מיתוסים אטיולוגיים שנועדו להסביר את מוצאם של הדברים, ומערכת היחסים הקיימת בין האדם לאלוהיו. אחת הדוגמאות למיתוס מסוג זה היא סיפור גן העדן בספר בראשית, בו מתואר עימות בין אלוהים לבין האדם ועונש הגירוש מגן עדן, שהוא עונש מיתולוגי מקובל בפולקלור העולמי על מרד באלים.

האגדה – האגדה היא הסוגה החשובה והנפוצה ביותר של הסיפור העממי במקרא. האגדה מעוגנת בזמן היסטורי ובמקום גאוגרפי מוגדר וכך קרובה לסוגת הסיפורת ההיסטורית. התרחשותו של אירוע על-טבעי מאפיין את האגדה, וניתן לראות דוגמאות רבות במקרא לאגדות ביוגרפיות המתארות את קורות האבות, ואגדות מקומיות המסבירות את מקורה של תופעה גאוגרפית ייחודית (לדוגמה סיפור אשת לוט בספר בראשית, יט, כו).

המשל — המשל מתאפיין בשני מרכיבים חיוניים: מרכיב נרטיבי ומרכיב של מוסר השכל הקרוי נמשל. סיפור אלגורי אשר חסר ניסוח מובהק של הנמשל לא ייחשב משל. משלים מעטים משובצים במקרא, ועם זאת ניתן לראות לדוגמה את משל יותם (ספר שופטים, ט, ו-כ) ואת משל כבשת הרש (ספר שמואל ב', י"ב).

שירה בעל-פה – דוגמה מובהקת לשירה בעל פה שהונצחה בתנ״ך היא שירת מרים בספר שמות, טו, כ-כא: ״וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן, אֶת-הַתֹּף בְּיָדָהּ; וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם, מִרְיָם: שִׁירוּ לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.״

פתגמים – פתגמים שהיו רווחים באותה תקופה צוטטו בדבריהם של דמויות שונות, לדוגמה דברי דוד בשמואל א, כד, יג: ״כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מְשַׁל הַקַּדְמֹנִי מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע וְיָדִי לֹא תִהְיֶה בָּךְ.״ דוגמה נוספת לפתגם מצוטט פעמיים, פעם אחת בספר ירמיהו, לא, כח, ופעם שנייה בספר יחזקאל, יח, ב: ״מַה לָּכֶם אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִּקְהֶינָה.״

ריבוי גרסאות – מאפיין מפתח בספרות העממית בכלל הוא קיומו של סיפור בנוסחאות שונות. ריבוי זה הוא תכונת יסוד הנובעת ממסירת הסיפור בעל פה על ידי אנשים שונים, לפעמים בני דורות שונים. ישנן דוגמאות רבות במקרא לריבוי גרסאות, החל מסיפור בריאת האישה המופיע פעמיים בגרסאות שונות, כחלק מסיפור בריאת העולם בספר בראשית. הגרסה הראשונה מופיעה בספר בראשית, א, כז ״זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם״, והגרסה השנייה, שונה ואף סותרת את הגרסה הראשונה, מופיעה בבראשית, ב, כא-כב: ״ וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם״.

מוטיבים וטיפוסים סיפוריים – ניתוח השוואתי בין סיפורי התנ״ך לבין סיפורי עם מתרבויות ועמים אחרים, חושף מוטיבים וטיפוסים סיפוריים הנפוצים בפולקלור הבין-לאומי. מוטיב העקרות לדוגמה, מופיע אצל שרה ורחל, אשר מצליחות ללדת אחרי תקופת עקרות ממושכת. כמוהן גם אמותיהם של שמשון ושמואל. גם סיפור המבול המופיע בבראשית פרק ו, נחשב לסיפור מסוג מיתוס של מבול, ולו קווי דמיון למיתוסים של מבול שנפוצו בתרבויות ובעמים אחרים. כך ישנם סיפורים רבים בתנ״ך הניתנים לסיווג על פי המוטיבים הפולקלוריסטיים המאפיינים אותם.

סגנון ונוסח – הפואטיקה המקראית נחקרה מנקודת מבט פולקלוריסטית, וחלק ממאפייניה נחשבים לנוסחאות לשוניות שמקורותיהן מהתרבות שבעל פה. מאפיינים אלה כוללים תקבולות, צמדי מילים וצירופי מילים קבועים. אחת הדרכים להניח שמאפיינים אלה מקורם בתרבות שבעל פה היא ההשוואה לאמצעים אמנותיים דומים בקרב עמים נוספים מהמזרח הקדום.

תקופת בית שני

בתקופת בית שני ניתן למצוא סיפורי עם עבריים בספרים החיצוניים והגנוזים, אלא שבניגוד לתנ״ך, כתבים אלה נשמרו פחות, והם מצויים בידינו בתרגומים שונים ורק קטעים במקור העברי. ארבע סוגות של הספרות העממית מופיעות לראשונה בתקופה זו: המעשייה המגית, סיפור המסגרת, הסיפור המרטירי והסיפור המקראי המורחב.

תקופת חז״ל

ספרות חז״ל מתקופה זו היא מגוונת וכוללת את המשנה, התלמוד הירושלמי, התלמוד הבבלי, התוספתא ומדרשים. ניתן למצוא בספרות חז״ל כ-40 מחזורי סיפורים הכוללים למעלה מ-350 סיפורים.

תקופת ימי הביניים

תקופת ימי הביניים מתאפיינת בשינויים סוגתיים בסיפור העממי העברי, כך לדוגמה המיתוס והמשל נעלמו כמעט לחלוטין וגם הסיפור המקראי המורחב הצטמצם. סוגות ספרותיות אחרות שזכו לפופולריות בתקופה זו הן האכסמפלום הדתי, מחזור השבחים על גדולי ישראל, הנובלה ובעיקר סיפורם מחדש של סיפורי חז״ל. תופעה אחרונה זו, מצביעה על כך שסיפורי האגדה סופרו בעל פה במסורות העממיות של התקופה, והם מהווים כשני שלישים מהסיפורים במקבצים הגדולים של התקופה: חיבור יפה מן הישועה, ספר המעשים כתב יד אוקספורד וספר המעשיות מהדורת גסטר.

הסיפור החסידי

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו.

ערך מורחב – סיפורי חסידים

העת החדשה

במאות השנים האחרונות לא הייתה העברית שפה מדוברת בקרב היהודים. עם הקמת מדינת ישראל, הביאה עלייתן של קבוצות מארצות מוצא מגוונות לתרגום של סיפורים עממיים רבים, על מנת להעבירם בעברית לדור הבא. מחקר הספרות העממית העברית, שהתגלגל מתוך מחקר הספרות העממית העולמית כחלק מחקר הפולקלור, הוליד בין היתר תהליך מואץ של תמלול סיפורים עממיים. אחד מהמפעלים החשובים לשימור הסיפור העממי העברי, ונקודת מפתח בתחום המחקר שלו, הוא ארכיון הסיפור העממי בישראל.

לקריאה נוספת

• גלית חזן-רוקם, רקמת חיים – היצירה העממית בספרות חז״ל, תל אביב: עם עובד, 1996.
• Aarne, Antti, and Stith Thompson. The Types of the Folktale: a Classification and Bibliography. 2nd rev. Helsinki: Suomalainen Tiedeakatemia, 1961.
• .Patai, Raphael, On Jewish folklore, Detroit: Wayne State University Press, 1983

קישורים חיצוניים

• ארכיון הסיפור העממי בישראל