נווה אילן (קיבוץ משלט)
 | |
| בית האפנדי חירבת‘ אל הווא ואחד הצריפים שהוקמו בניצב אליו באוקטובר-נובמבר 1946 | |
| מידות | |
|---|---|
| קוטר | 100 מטרים |
| גובה מעל פני הים | 691 |
| היסטוריה | |
| בונה | הסוכנות היהודית וקרן קיימת |
| נבנה | 27 באוקטובר 1946 |
| ננטש | 1961 |
| מאורעות | מלחמת העצמאות |
| אתר ארכאולוגי | |
| גישה לציבור | ברכב ורגלית קלה |
| מיקום | |
| מדינה |
 ישראל |
| מיקום | פרוזדור ירושלים |
| קואורדינטות | 31°48′32″N 35°04′56″E / 31.808850199764127°N 35.08226074809324°E |
|
(למפת הרי ירושלים רגילה)   קיבוץ-משלט נווה אילן | |
 | |
קיבוץ-משלט נווה אילן היה קיבוץ-משלט בפרוזדור ירושלים שעלה על הקרקע בתאריך 27 באוקטובר 1946. היוזמה להקמת הקיבוץ משלט הייתה של דוד בן-גוריון יו"ר הסוכנות היהודית. העלייה על הקרקע הייתה במסגרת העלייה של 14 הנקודות שביניהם עלו גם 11 הנקודות על הקרקע בנגב. החלטת בן-גוריון להקים את הקיבוץ משלט בנקודה אסטרטגית זו הייתה במטרה להגן על הדרך העולה לירושלים. שרידי הקיבוץ משלט הוכרזו על ידי המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל כאתר לשימור.[1]
מיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]
קיבוץ-משלט נווה אילן ההיסטורי שוכן על גבעה רמה בהרי יהודה המתנשאת לגובה 691 מטרים מעל פני הים.[2] מהנקודה קיימת תצפית היקפית על הרי יהודה, השפלה ובמערב עד חוף הים התיכון. לפני קום המדינה נקרא המקום "חירבת‘ אל הוואה" (חורבת הרוחות)[3][4][5] הנמצאת 12 קילומטרים מערבית לירושלים בסמוך לאבו גוש. 4 קילומטרים מערבה ממעלה החמישה,[6] כ-6 ק”מ מזרחית לשער הגיא וכ-2 קילומטרים צפונית מערבית מכביש מס’ 1 ת”א-ירושלים.[7] בכניסה למושב נווה אילן הנוכחי מטפס כביש פנימי מערבה עד למגרש חניה קטן משמאל ובמעלה גרם מדרגות מוצב שלט של קרן קיימת המתאר את סיפורו של הקיבוץ. בהמשך המדרגות מובילות אל שרידיו של הקיבוץ-משלט שעל פסגת הגבעה.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תכנון ההקמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מתוך מסמכי הארכיון הציוני המרכזי מתברר כי כבר בתחילת שנת 1946 מורה בן-גוריון ( אז יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית) על הקמת 11 נקודות התיישבות בנגב, כדי למנוע מתוכנית מוריסון גריידי לחלוקת ארץ ישראל את הוצאת הנגב מהשטח המיועד למדינה היהודית ולחיפוש מקום אסטרטגי להגנה על כביש ירושלים חולדה במקרה מלחמה.[8] בתאריך 1 באוגוסט 1946 ראובן שילוח (איש מודיעין של ההגנה וראש לשכתו של בן-גוריון באותם ימים) סייר בסמוך לאבו גוש על גבעה מבודדת ותלולה משלושת עבריה שעליה נמצא בית אבן בלתי גמור, תקרתו הייתה עשויה מבטון והיו בו שלושה חדרים גדולים. ליד הבית היה בור חצוב בסלע למי גשם. ראובן התרשם מהתצפית הטובה שנשקפה מהמקום. ממנה ניתן היה לראות עד לחוף הים התיכון שבמערב וירושלים שבמזרח. בן-גוריון הבין מיד בחשיבות הקמת הנקודה להגנת הדרך לירושלים. כי היישובים מוצא, קריית ענבים ומעלה החמישה שהיו כבר קיימים, לא יכלו להגן על הדרך לירושלים בגלל נחיתותם הטופוגרפית ורחוקם מהכביש, מאידך הדרך נשלטה על ידי עשרות כפרים ערביים, בהם סריס (מושב שורש) ובית מחסיר שפעלו לחסימת הדרך לירושלים.[7] בן-גוריון אישר את המיקום דווקא באזור זה כדי להבטיח רצף התיישבות יהודית שתימנע את ניתוק ירושלים משפלת החוף במקרה מלחמה. סיבה נוספת: הגנה על הכביש שבין חולדה לירושלים. מיקומו האסטרטגי של קיבוץ-משלט נווה אילן על פסגה שלטת הכריע את ההחלטה.
הקמת הקיבוץ-משלט[עריכת קוד מקור | עריכה]
דוד בן-גוריון, דחף לרכישת השטח על ידי הקרן הקיימת לישראל מהאפנדי הטורקי, מוכתר אבו גוש, בשם מחמוד רשיד, שהיה הבעלים, של בית האבן והחזיק במקום עדרי צאן על גבעת הטרשים החשופה.[5] קיבוץ-משלט נווה אילן הוקם על שטח של 1700 דונם.[9][10] לקראת עליית גרעין הקבע להתיישבות במקום, בתאריך 19 באוגוסט 1946 עלתה למקום פלוגת "חלוץ", של עובדים חבריי קריית ענבים, מעלה החמישה,[9] גזר וכן אנשי סולל בונה שעסקו בסלילת דרך עפר לגבעה, הקימו גדר היקפית, בנו את המחנה ובנייניו הראשונים ושיפצו את בור המים הנטוש לקראת החורף ולקליטת גרעין המתיישבים המיועד, קבוצת "טללים".[11] מספרים שבזמן פעולות השיפוץ ירד עובד סולל בונה לתוך בור המים כדי לנקותו, הדליק סגריה ובגלל הגזים הרעילים בתוך הבור אירע פיצוץ והוא נהרג.
הגרעין המיישב שכלל 31 חברים, תוכנן לעלות על הקרקע במוצאי יום הכיפורים 6 באוקטובר 1946 במקביל לעליית 11 הנקודות בנגב. אך בפועל הוא הגיע לנקודה רק כעבור 20 ימים בתאריך א' בחשוון תש"ו 26 באוקטובר 1946 לפנות ערב. מאידך, ברשומות נכתב שרשמית היישוב עלה לקרקע יחד עם 14 הנקודות שהתיישבו בנגב ב־6 באוקטובר 1946.[11]
גרעין "טללים"[עריכת קוד מקור | עריכה]
מתיישביו הראשונים של הקיבוץ-משלט נווה אילן היו ברובם פליטים יוצאי צרפת, (בעיקר יתומים חסרי כל) שנדדו בשנים 1943–1945 ברחבי אירופה שהייתה נתונה בעיצומם של קרבות מלחמת העולם השנייה. הם נאספו והוסתרו על ידי המחתרת הצרפתית האנטי נאצית "מאקי" וארגונים יהודיים כיחידים ובקבוצות קטנות שהוסתרו מעיני הגרמנים ובעיקר מעיניהם של אזרחים מלשינים מקומיים. הם הסתתרו בכפרים נדחים ובעיקר ביערות שבשיפוליו הדרום מערביים של רכס הרי האלפים הצרפתים ובדרום צרפת. כשבמחתרת הבינו שחייהם של הילדים בסכנה, באוגוסט 1944 הם העבירו את הילדים מעבר לרכס הרי הפירנאים לספרד ואנדורה. המסע נמשך כשבוע ימים בשלג עמוק, בקור עז כשרק ביגוד דק לגופם. חלקם אף לא שרד וקפא למוות במסע זה. אחרי תלאות רבות הם הגיעו לברצלונה ובחסות "הג'וינט" הם שכנו את הילדים בבתי מלון. כעבור מספר חודשים לאחר הסדרת אשרות כניסה לארץ ישראל (סרטיפיקטים) מממשלת המנדט, הם נשלחו בעיצומה של המלחמה לעיר הנמל קאדיס שבפורטוגל ובתחילת אוקטובר 1944 עלו 400 פליטים על האנייה GUINE שהפליגה דרך מיצרי גיברלטר לארץ ישראל. למרות אזהרת ממשלות אנגליה, ספרד ופורטוגל על חשש מפעילות צוללות גרמניות ומוקשים ימיים במימי הים התיכון הגיעה האניה במחצית אוקטובר 1944 לנמל חיפה. כל פליטי השואה שהגיעו באנייה נשלחו למחנה המעצר בעתלית ששימש כמחנה מעבר. מעתלית הם נשלחו להכשרה בקבוצים שבעמק הירדן והכנרת. כעבור שנה הם התאחדו, לקבוצת עבודה אחת שנקראה קבוצת "טללים".[12]
גרעין "טללים" מנה 50 חברים ניצולי שואה שהגיעו ארצה באוקטובר 1944 עוד לפני תום מלחמת העולם השנייה, מתוכם היו 31 נערים ונערות, (17 בנים ו-14 בנות כבני 20), ניצולים חברי התנועות הציוניות הצרפתיות ויהודים חברי המחתרת הצרפתית מתנועת ההתנגדות האנטי-נאצית שנקראה בצרפת מחתרת "מאקי" (Maquis),[13] שלחמו כנגד חיילי הצבא של וישי והגסטפו על אדמת צרפת להצלת יהודי צרפת במהלך המלחמה. רוב החברים בקבוצת טללים קיבלו הכשרה לעבודה חקלאית בקיבוץ דגניה ב' שעל חוף הכנרת. הצעירים שבגיל עליית הנוער שהו בקיבוץ כפר רופין שבעמק בית שאן, והדתיים שבהם קבלו הכשרה בקיבוץ שדה אליהו[14] שגם הוא בעמק בית שאן. כמה מחברי קבוצת טללים התגייסו ליחידות העבריות בצבא הבריטי. בתום תקופת ההכשרה בדגניה ב', יצא הגרעין לעצמאות למחנה עבודה ליד חדרה. שם הצטרפו אליהם החברים שסיימו את תקופת הכשרתם בכפר רופין.[15] כעבור שנתיים לערך הודיעה ההנהגה הציונית לקבוצת "טללים" שהיא נבחרה לעלות להתיישבות בהרי ירושלים.
חנה פרידמן (לולו ) חברת גרעין טללים, מראשוני המתיישבים שהייתה נערה בת 18 תארה את המפגש הראשון עם ההר החשוף: "אנחנו שההינו בכפר רופין שבעמק הירדן בחום כבד מנשוא הגענו להרי ירושלים, מזג אוויר נעים והסביבה ההררית הקסומה, התאהבנו בסביבה ובמקום עד כלות. הרגשנו שהגענו סוף סוף לביתנו שהוא ממש שלנו לאחר מסע תלאות מאירופה השסועה". למרות הגבעה החשופה מוסיפה חנה, ללא אמצעי מחייה חברי הקבוצה שמחו בחלקם. דרך העפר לא אפשרה עליה בכלי רכב לפסגה, הטיפוס להר היה רגלי ובעזרת קומץ חברי קריית יערים ופרדות שהושאלו מ"אבו גוש" העלו את מעט מטלטליהם.[16]
השנה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם העלייה על הקרקע, חברי הגרעין התמקמו באהלים ומאוחר יותר בשני צריפים, כשבית האבן שהיה קיים במקום (“חירבת’ אל הוואה”) בית האפנדי הטורקי מהמאה ה-19, שימש אותם בחיי היום יום.[5] מים הובאו בתחילה על גבי חמורים מאבו גוש ובהמשך במשאית, ממעלה החמישה או מקריית ענבים, מדי שבוע ונשפכו לבור המים שבחצר. הלילות היו אפלים ללא חשמל.[5] באספת הקיבוץ-משלט הראשונה נבחר שמו "נווה אילן", בהמלצתו של יוסף וייץ איש הקרן הקיימת שספר לחברי הגרעין אודות ניצול שואה בשם יצחק מנדל, שנטע את העץ הראשון שלו באדמת הארץ.[17]
בתקופה הראשונה לעלייה החברים עסקו בהכשרת הקרקע, בסיכול אבנים, בניית טרסות וכן בעבודות ייעור של הקרן הקיימת בהרים הסמוכים.[18]
ב-27 באוקטובר 1946 התקיים טקס החנוכה הרשמי של היישוב בנוכחות קונסול צרפת בישראל, אלפרד שמלצר.[19][14][20] לקראת האירוע חברי הקיבוץ-משלט הטריים, ניקו את בית האבן, תקנו את הגג והשתמשו בו כחדר אוכל, ספרייה, מרפאה ובית דואר. על הגג הם התקינו מרזבים לריכוז מי הגשמים למיכל מים לשתייה. עיקר המים בהם השתמשו הובא ממעלה החמישה ברכב.[21] בנובמבר 1947 קיבוץ-משלט נווה אילן נכלל ברשימת הנקודות העבריות המנותקות בתחומי המדינה הערבית, וצוין שהתגוררו בו 43 חברים.[22] בט"ו בשבט בתחילת 1948 התקיימו ביישוב נטיעות של הקרן הקיימת. מגמת נטיעת היערות באזור נמשכה אל תוך שנות ה-50.[23]
מאיר צחנובסקי[24] שהוכשר בקרית ענבים וריכז את ענף המטעים בקיבוץ-משלט, סיפר, שבשל הקרקע הדלה ועל מנת לאפשר קליטת שתילים הם נאלצו לייבא אדמה במשאיות מהשפלה. אך למרות זאת העצים לא הניבו כי שכבת הסלע מנעה התפתחות מערכת שורשים בריאה. בתזכיר מתאריך 17 ביוני 1947 שנשלח ממזכירות הקבוצה למוסדות המיישבים מתואר מצבם של החברים כדלקמן[25]: "נקודת ההיאחזות שלנו משתרעת על פסגת הר תלול בעלת קוטר של 100 מטרים. על שטח מצומצם זה עומדים שני צריפים, בית ערבי המשמש חדר אוכל, מטבח, תחנת נוטרים ומרפאה. הקמנו עם הזמן סככה המשמשת ארווה, רפת, לולים ומחסן המוקפים סביב חומת ביטחון. שרשרת המבנים הוסיפו על הצפיפות והמחנק המסכנים את בריאות החברים. עקב המחסור במקום להתפשטות, אין קבוצתנו יכולה לקלוט חברים נוספים, ולנוכח התנאים המיוחדים של המשק ההררי, המחייבים ידיים עובדות בהיקף גדול, גורם מצב זה לשיתוק בהתפתחות המשק ולניוון החברה". מומחה המטעים של המחלקה להתיישבות, נחום ואקס ( שגיב ) סכם לאחר ביקורו בנווה אילן כי "מרבית השטחים גרועים מאוד וזה על אף הכשרת הקרקע היסודית שנעשתה בהם". לדעתו ממאה דונם שהוכשרו, רק ארבעים דונם יתאימו לנטיעה, וגם אלה רק בתנאים קשים ביותר". לאט לאט התגלתה העובדה שמחקלאות, יהיה קשה להתפרנס במקום.[5] עד סוף 1947 החיים בקיבוץ-משלט היו ללא חשמל. מספר יעקב ארד: .. " המטבח הסתייע במבערי נפט וגם התאורה בלילות סופקה על ידי מנורות נפט. יום אחד התבשרנו שההסתדרות רכשה מלאי של גנרטורים לחלוקה ליישובים מבודדים. זרם החשמל הביא חיים בלילות ושבעתיים רווינו נחת, כאשר היינו רכונים וקשובים למכשיר הרדיו היחיד ששכן בחדר האוכל, ובישר על החלטת האו"ם להקמת מדינה יהודית ב־29 בנובמבר".[24] בנוסף לקשיי החיים והפרנסה במקום, התגברה התנכלות ערביי האזור מהכפרים השכנים ליישובי פרוזדור ירושלים. עוד יותר התגברה העוינות בתום השנה הראשונה לעלייה על הקרקע של גרעין טללים ובמיוחד לאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על סיום המנדט הבריטי ותוכנית החלוקה.
המאורעות ומלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקראת סוף שנת 1947, התגברו פעולות האיבה של הכפריים הערבים כנגד היישובים היהודיים והדרכים ובמיוחד הדרך לירושלים. הערבים ניתקו את הדרך לירושלים והחלה תקופת שיירות המזון לעיר הנצורה.[5] ב-15 בינואר 1948 הותקפה קבוצה של חברי קיבוץ נווה אילן שיצאו לעבוד בגינת הירק למרגלות הגבעה שעליה עמד הקיבוץ, על ידי ערבים מהסביבה. בהתקפה נהרג אליעזר שוורץ מרקוביץ בן 20 ו-3 נפצעו קל. פרדה אחת נהרגה והשנייה נשדדה. אש שנפתחה מהיישוב הניסה את הערבים.[26]
לאחר הכרזת דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל ב-5 במאי 1948 פרצה מלחמת העצמאות. קיבוץ נווה אילן הפך למחנה צבאי (ליישוב משלט) ושימש בסיס יציאה לפעילות של פלוגות הפלמ"ח. בראשית 1948 כפר אוריה והר-טוב נעזבו מיושביהם. ב-8 במאי 1948 במסגרת מבצע מכבי,[5] נווה אילן שימש בסיס יציאה של הפלמ"ח בכיבוש המבואות המערביים של שער הגיא והכפר הערבי סריס (שורש),[27][28] ששלט על משאבות המים העליונות של צינור המים לירושלים. לקראת 15 במאי, בזמן הקרבות הקשים על הדרך לירושלים, הובא למקום גנרטור והופעלה תאורת הגדר. ב־11 במאי 1948 הירדנים פתחו בהפגזת נווה אילן ומעלה החמישה, בהפגזה לא היו אבידות.[29] בסוף מאי 1948 פתח הלגיון הערבי בהפגזה כבדה מעמדות הלגיון שבכפר הערבי יאלו[30][4] ונגרם נזק רב ליישוב.[5] חברי מעלה החמישה שהיו עדים להרעשה המסיבית סברו שלא נותרו ניצולים בקיבוץ נווה אילן. עם שוך ההפגזה התברר שנפגעו רק פרות ועופות ומבנים ולא הייתה פגיעה בנפש. בסיום הקרבות על הדרך לירושלים במבצע נחשון, אנשי הל"ה לנו לילה בקיבוץ בדרכם לגוש עציון. בגלל מיקומו האסטרטגי של הקיבוץ על גבעה שלטת הוצבה בו עמדת איתות להעברת הודעות בין ירושלים לשפלה, חברות הקיבוץ הוכשרו לתפקידי האיתות להעברת תשדורות מתל אביב לירושלים. הקיבוץ שימש אפוא משלט קדמי שמתפקידו להבטיח את הדרך לירושלים בלב שטח מיושב באוכלוסייה ערבית עוינת והיה נתון להרעשת תותחים תמידית של הלגיון הירדני. לאורך כל מלחמת העצמאות חברי הקיבוץ היו מגויסים במקום כשהם מסייעים בין השאר לחילוץ שירות שהותקפו על ידי הערבים וכמוכן איישו בתורנות משלטים חיוניים בסביבה (בית טול, סריס). אנשי המחתרת הצרפתית לשעבר חברי נווה אילן תפסו יחד עם אנשי חטיבת "הראל " את המשלטים לאורך הדרך, והבטיחו בכך את מעבר השיירות לבירה. בעת הפוגות הקצרות בין הקרבות חזרו חברי הקיבוץ לעבודות פיתוח המשק וטיפול בענפי המשק שפיגרו ולמרות הקושי הרב, רוח האנשים הייתה מרוממת.
בין ההפוגות[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
בשל קרבתו לגבול היה הקיבוץ יעד למסתננים (גם לאחר המלחמה) שהתגנבו בלילות וגנבו בעלי חיים, תוצרת חקלאית ואפילו בגדים מהמכבסה.[31][32][33] באוקטובר 1953 נרצח חבר הקיבוץ בחדרו בידי מסתננים.[34][35]
במשק הושקעו מאמצים רבים, אך התוצאות היו דלות, תנאי עיבוד הקרקע בהרים היו קשים מאוד, חוסר הניסיון המקצועי וגם הדרכה לא הייתה. ניכר פיגור רב בהתפתחות הענפים גם בגלל חוסר בידיים עובדות. באותם ימים נוצר קשר מיוחד בין קהילת לונג איילנד שבמדינת ניו יורק ואנשי הקיבוץ. אנשי הקהילה הופנו על ידי קרן היסוד למזכירות הקיבוץ ולאחר שהבינו את צורכי הקיבוץ תרמו, מערבל בטון ומדגרה לבקיעת אפרוחים, אבל התרומה שהתגלתה ככלי שימושי ויעיל ביותר לצורכי המשק היה "בולדוזר גדול". מכונה זו סייעה רבות בהכשרת חלקות אדמה מסלעים ואף נשלחה תמורת תשלום לסייע בעבודות קבלנים בהכשרת קרקעות לצורך הקמת בנייני ציבור גדולים בירושלים. כהוקרה לתרומתה של קהילת לונג איילנד וסול כהן נציגה, הקרן הקיימת העמידה שלט המציין זאת בדרך הכניסה לקיבוץ משלט.[24] גם משאיות שנקנו מכספי הקיבוץ, לא היה בהם דיי כדי לצמצם את הגרעון הגדל משנה לשנה.
במכתבו של מזכיר הקיבוץ אל מוסדות התנועה הוא פונה ברוב ייאוש בבקשה לסיוע, וכך כתב[36]: ... מצבו העגום של משקנו ידוע לכם. סכנה צפויה ליישובנו אם לא ייעשה מאמץ עליון להקל עלינו את העומס לקיום המשק ההררי עם מספר מגוחך של 35 חברים ... עלינו להתיישבות בתנאים קשים ביותר. היו הבטחות גדולות של אנשים והן לא קוימו. מתקרבת עונת הנטיעות, ואין פתרון יסודי מיידי, אז אין לנו עתיד. זו השנה השלישית שאנו יושבים על צוק סלע, בתנאי דיור גרועים ביותר, ידענו את דלות המקום ללא קרקע ומים, אבל היה לנו רצון חזק לבנות כאן ישוב פורח ... קיווינו כי נקבל עזרה להסגת מקורות פרנסה ... לצערנו לא התקדמנו .. מצבנו זה גורם לעזיבות רבות. הקבוצה מצטמקת ומתנוונת והאחריות לכישלון מוטלת על מוסדות התנועה.
גרעין "אקסודוס"[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהפוגה הראשונה בתאריך 11 ביוני 1948 תוגבר הקיבוץ בכעשרים וחמישה חברים מצפון אפריקה דוברי צרפתית, מעפילי אניית המעפילים אקסודוס 1947.[37] שעזבו את משפחותיהם באלג'יריה, מרוקו ותוניסיה בראשית שנת 1947 כשהם בני שבע עשרה עד עשרים ובמסגרת תנועת הצופים הצרפתיים הוברחו על ידי שליחי המוסד לעליה ב' דרך הים התיכון לחווה חקלאית "לה רוש" שהייתה ליד עיירה קטנה בדרום צרפת. שם הם אומנו על ידי אנשי המוסד לעלייה ב', לקראת עליתם ארצה. במסגרת ההכנות לעליית המעפילים פליטי השואה לאניית המעפילים "יציאת אירופה תש"ז-EXODUS 1947" יועדה הקבוצה הצרפתית לעזור לצוות הפיקוד של האנייה בהשלטת סדר בעת ההפלגה וכצוותי התנגדות כנגד החיילים הבריטים בניסיונות השתלטות על האנייה. בהגיעם ארצה לאחר שהבריטים גרשו אותם לגרמניה, הם נשלחו להכשרה בקיבוץ גבע ועם הכרזת העצמאות ופרוץ הקרבות הם השתתפו בהגנה על קיבוץ גבע. כעבור שנה בהפוגה הראשונה, נקראה הקבוצה לקיבוץ נווה אילן כדי לתגבר אותו משום שהיה במצוקה. עד מהרה מעפילי האקסודוס מהקבוצה הצרפתית השתלבו במשימות הביטחון ובתגבור ענפי המשק השונים.
שאול (שארל) רוזנבלום חבר הקיבוץ, מתאר את החיים והקליטה בקיבוץ: "בהגיענו לקיבוץ כעבור מספר ימים קיבלנו הדרכה צבאית, איך לטפל בנשק היות שנווה אילן היה יישוב ספר. לא רחוק מהקיבוץ שכן הכפר הערבי הנטוש "בית טול". כל שבוע הקיבוץ שלח 12–15 חיילים לשמור על הגבול. החיים התחלקו לשניים: שבוע פעילות צבאית בכפר ושבוע בסיקול אבנים באזור ההררי. אחרי שהחליטו לנטוע עצי פרי היה צורך להשקיע הרבה עבודה כדי להכין את השטח לנטיעות. עסקנו בסיקול אבנים, איסוף אבנים ובעקירת סלעים בעזרת לום וכל זאת בעבודת ידיים. היה לנו חוסר במים. כל אחד קיבל דלי מים לכל הצרכים.[38]
סיום מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתום מלחמת העצמאות בעת הסכמי שביתת הנשק ברודוס על גבולות המדינה התברר שנווה אילן נכללת באזור השליטה הירדני. סא"ל משה דיין חבר הוועדה נתן הוראה לעלות מטוס לצלם את הרכס. הודות לצילום זה הוזז קו הגבול עם ירדן כך שהקיבוץ נשאר בשטח ישראל על הגבול עם ירדן. במהלך מלחמת העצמאות נהרגו 5 חברי קיבוץ נווה אילן.
היחסים עם הערבים
קשר מיוחד נרקם עם ערביי "אבו גוש" כאשר המוכתר מחמוד רשיד שממנו נרכשו קרקעות קיבוץ נווה אילן קבע קו מדיניות שהנחה את אנשיו במהלך השנים "עם יהודים עדיף לעשות עסקים מאשר מלחמה". מאידך, התקיימו יחסים עוינים עם ערביי הכפרים סריס מדרום ובית טול. מדי פעם אנשי הלגיון הירדני הפגיזו בתותחים ומרגמות מכיוון בידו והראדר את קיבוץ נווה אילן.
בשנת 1953 התנהל סכסוך על קרקעות בין היישוב ואנשי אבו גוש.[39] באבו גוש אף טענו שגירוש מספר תושבים של הכפר לאחר ההתקפה על מוסד קריית יערים נבע מרצון להשתלט על קרקעות הכפר עבור נווה אילן.[40]
הרוזן פולקה ברנדוט[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – פולקה ברנדוט
פולְקֶה בֶּרְנָדוֹט, הרוזן מוויסבורג (2 בינואר 1895 – 17 בספטמבר 1948) היה דיפלומט בן משפחת המלוכה השוודית. בתקופת מלחמת העולם השנייה ניהל משא ומתן לשחרור כ-31,000 אסירים ממחנות ריכוז והשמדה של גרמניה הנאצית, בהם 450 יהודים מדנמרק ששהו במחנה טרזיינשטט. האסירים שוחררו ב-14 באפריל 1945. לאחר מכן תיווך מטעם האו"ם בין מדינת ישראל למדינות ערב במלחמת העצמאות. נרצח בירושלים על ידי אנשי ארגון לח"י[41] שהתנגדו לתוכניתו וטענו שהיא פרו-ערבית.
בתאריך 29 בינואר 1952 נערך טקס (סולחה) בחדר האוכל של קיבוץ נווה אילן לזכרו של הרוזן פולקה ברנדוט שנרצח בידי אנשי "הלח"י " בתאריך 17 בספטמבר 1948[42] כמחאה על קידום הצעתו למסור את ירושלים לידי הערבים במסגרת תוכנית השלום שגיבש בעת ששימש נציג האו"ם בארץ ישראל.
הטקס כלל נטיעת יער על שמו שנקרא "יער ברנדוט"[43] לימים שונה שמו ל"יער מלכי שוודיה". בטקס בחדר האוכל של הקיבוץ השתתפו: הרמטכ"ל יגאל ידין, דב יוסף (שר ההספקה והקיצוב), משה שרת (שר החוץ) מיופה הכוח של ממשלת שוודיה, ראש מטה האום בארץ ישראל, משה ברנסון נציג הקיבוץ יוזם האירוע ואנשי נווה אילן.
פרשת ילדי פינאלי[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – פרשת פינאלי
פרשת פינאלי (Finaly), אשר התרחשה בין השנים 1945–1953, עסקה בהשבתם של האחים רוברט וג'רלד פינאלי, יתומים יהודים שהוריהם נרצחו באושוויץ, לחיק משפחתם. בני הזוג פינאלי, יהודים אוסטרים אשר התגוררו סמוך לעיר גרנובל שבצרפת בתקופת מלחמת העולם השנייה, הפקידו בשנת 1944 את ילדיהם במעון יום ביישוב, מחשש שמא יתגלו על ידי הגסטפו וישלחו למחנה ריכוז. משנאסרו ההורים ונשלחו אל מותם באושוויץ, הועברו היתומים לידי מנזר קתולי ושם גדלו וחונכו כנוצרים. מאחר ששפתם הייתה צרפתית הם נשלחו לקיבוץ דוברי צרפתית.[44][45] בתאריך 27 ביוני 1953 עם הגיעם של האחים לישראל, קיבוץ נווה אילן קלט את האחים פינאלי, גד (ג'רלד) ורוברט. משה/מוריס ברנסון שהיה מזכיר הקיבוץ אימץ את האחים ודאג לקליטת "העולים החדשים" והקיבוץ נערך לכל הנדרש בהתאם. ילדי הקיבוץ חברו מיד לשני האחים, ובאסיפה הכללית החברים החליטו פה אחד להזמין את ילדי פינאלי להישאר בקיבוץ כל עוד יחפצו בכך ועד אשר יקלטו בחיים הישראלים. בהמשך שני האחים התגייסו לצה"ל.[46] רוברט פינאלי למד רפואה ועבד עד לפרישתו כמנתח ילדים במרכז הרפואי סורוקה בבאר שבע, וגד (ג'רלד) שירת בצבא קבע.
העזיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]
באפריל 1954 נחנך במקום בית תרבות על שם נחום הרמן שהוקם במימון קרן היסוד ובחודש יוני היו חילופי יריות בקיבוץ בין צה"ל והירדנים.[47][48] בשנת 1955 נבנה במקום שלד של בית הבראה.[49] אולם הפיתוח המואץ לא לווה במצטרפים חדשים וכך מראשית 1954 נפלה עבודה רבה מדי על מעט החברים בקיבוץ.
פיתוח המשק החקלאי בתנאי ההר על קרקע דלה, וחלומות ההתרחבות בתחום ענפי האירוח, דרשו מהחברים כוחות עבודה מעל ומעבר ליכולתם. קיבוץ נווה אילן נזקק לתגבורת דחופה שלא הגיעה. התנועה הקיבוצית לא יכלה לספק לו גרעינים חדשים מתוך הנוער הישראלי ואף המעיין של חלוצים מהארצות דוברות צרפתית יבש. מתשעים חברי הגרעין הצרפתי עזבו במשך הזמן חברים רבים וחלקת אף חזר לצרפת. נוצרו קשיים כספיים, תוכניות בנייה הופסקו באמצע. רכזי ענפים החלו לעזוב, ענפי משק הוזנחו ומשבר חברתי קשה איים על עצם קיום היישוב. הקיבוץ פנה לעזרת מזכירות תנועת האם, איחוד הקבוצות והקיבוצים, הם בקשו לשלוח מתיישבים נוספים לתגבור המקום, אך אלו לא הגיעו ומאידך עבודה שכירה נאסרה בתנועה הקיבוצית. בשנת 1955 עזבו כ-30 חברים את הקיבוץ והמשא על המעטים שנשארו נהיה כבד יותר והביא למתיחות חברתית. בסוף 1955 עזבו 80 החברים האחרונים את המקום והוא ננטש.[50][51] למרות כל ההתראות מגורמים מומחים בתחום החקלאות, אנשי מקצוע וראשי מזכירות הקיבוץ באשר לדלות הקרקע ולצורך הדחוף בכוח אדם עמדו מוסדות התנועה "איחוד הקבוצות והקיבוצים" בסירובם לצרף גרעינים נוספים או אף לאשר העסקת שכירים שלדבריהם גורם העלול להרוס את המבנה המשקי והמרקם החברתי. תחושת הייאוש החלה לכרסם בליבות החברים.[52] המתח האידיאליסטי התרופף ונמוג. משבר פקד גם בחיי החברה בנווה אילן. האווירה נעכרה. החלה נשירה. בראשונה נטשו שלושים חברים, כחמישה ירדו עם ילדיהם לצרפת. אחרים נתמכו מכספי קרובים מחוץ לארץ ויצאו להסתדר בעיר. כארבעים חברים עוד דבקו זמן מה בהר שננטש, עד שבדצמבר 1956 עזב אחרון החברים. בהשאירם אחריהם תקוות רבות ובעיקר אכזבות, שנים מבוזבזות וחובות לבנקים ולתנועה.
הכפר הירוק[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1956 עזבו אחרוני הקיבוצניקים את הקיבוץ.[53] אך במקום נותרו המשק חיי כגון: רפת, לול וענפי פלחה, מטעים והחווה לגידול פטריות. עזיבת הקיבוץ התקבלה כמכה קשה לכוחה של התנועה ההתיישבותית. האורות הכבויים סימלו לא רק את חולשת התנועה הקיבוצית אלא את זו של היישוב היהודי כולו. היה צורך דחוף להחזיר את החיים לרכס ההרים הזה ולא רק מטעמי יוקרה, בעיקר מהטעם הביטחוני. תחילה, הייתה כוונה להקים במקום את בית הספר החקלאי שיועד לקום בעין כרם.[54] אולם העובדים של בית הספר החקלאי סירבו לעזוב את ירושלים. כעבור מספר חודשים בראשית מאי 1956 התכנסה וועדה בהשתתפות: לוי אשכול (שר האוצר), דוד בית אריה (חבר הנהלת הסוכנות), משה קול (חבר הנהלת הסוכנות וראש "עליית מנוער") וגרשון זאק (מנהל הכפר) בוועדה התקבלה החלטה לגייס קבוצת בוגרים של נוער ישראלי שעמדה לסיים תוך שנה את הלימודים בכפר הירוק וכל הקבוצה תעבור לנווה אילן במגמה שתהיה גרעין של הנח"ל שיתיישב במקום. על פי הסיכום הנהלת בית הספר החקלאי "הכפר הירוק" תקבל אחריות על המקום ו"עלית הנוער" תספק במשך הזמן עתודות של נוער עולה. מחלקת ההתיישבות תזרים כספים מתאימים לאפשר ישובו מחדש של המקום שנעזב. המחלקה הטכנית של הסוכנות היהודית שלחה למקום מתכננים ומהנדסים, מנהלי עבודה ועובדים לחידוש מבני המגורים ושפוץ מבני הציבור לרבות המטבח וחדר האוכל. גויסו מורים, מחנכים ומדריכים לענפי המשק. אחד המדריכים היה אברהם (בובי) פלטה מחברי הקיבוץ שעזבו, שהתמחה ועסק בענף המטעים בקיבוץ המשיך אחר כך כמדריך מטעים במוסד שהוקם. בקיץ 1956 הגיעו למקום כ־50 בני נוער מהכפר הירוק בשתי כיתות י"ב "שמיניסטים" עם צוות של 15 מורים ומדריכים. אליהם הצטרפו כ־100 ילדי עולים שהגיעו ממרוקו בגילאים 14–15 שהגיעו עם "עלית הנוער" מרביתם ללא הורים.[55] בשנת 1958 עלה רעיון להקים במקום תחנת ניסיונות לחקלאות הררית.[56] בשנת 1959 החליט מנהל הכפר הירוק להפוך את נווה אילן למשק עצמאי מודרך, וכך נשארו במקום כ-25 מחברי קבוצת הנוער עולי מרוקו ועוד 15 מבוגרי הכפר הירוק.[57][58] על מהלך זה של מסירת יישוב למתיישבים כה צעירים התנהל ויכוח בעיתונות.[59] בראשית 1961 עזבו הצעירים את המקום והקיבוץ פורק.[60] אף על פי שהיישוב ננטש, היו רשומים ביישוב כ-20 תושבים ובבחירות לכנסת החמישית הוצב קלפי עבור נוה אילן בקריית יערים הסמוכה.[61]
פיתוח המשק[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
בתום מלחמת העצמאות, עם שוך הקרבות, על אף התנאים הקשים התפנו החברים במרץ רב לשיקום המקום ואף לפתח את ענפי המשק שהוזנחו: רפת עם שישים חולבות, לול עם תשעת אלפים מטילות ובית אימון גדול, גן ירק, נגריה תעשייתית, פלחה ומספוא על שטח של 3000 דונם בשפלה. ומכון לגידול פטריות תרבותיות מזן שמפיניון, שהיה גאוות הקיבוץ בפתוח תעשייתי ייחודי. להקמת מכון הפטריות נשלח חבר הקיבוץ אהרון עציוני לצרפת על מנת ללמוד את נושא הגידול והקמת המכון. המכון היה בנוי ממבנה בטון אטום לאור שמשחו על קירותיו אספלט שחור כדי ליצור את האפלולית והלחות הנדרשים לגידול. סוד גידול השמפיניון הוא בערבוב זבל סוסים ואדמה בתנאי טמפרטורה, לחות ואיטום מבוקרים למניעת כניסת חיידקים. אחת לשלושה חודשים שווקו הפטריות למסעדות היוקרה בשפלה.[62] החברים קראו למכון "המערה".[63] קהילת לונג איילנד תרמה לקיבוץ כדי לסייע לו, מערבל בטון משוכלל ובית אימון משוכלל לגידול אפרוחים עבור הלול המתפתח. תרומה מיוחדת שתרמה הקהילה ניו יורקית היה בולדוזר (טרקטור זחלי) אשר שיפר בצורה נכרת את קצב סיכול הסלעים להכשרת הקרקעות.[64] הכלי הייחודי ואולי היחידי באזור ירושלים הופעל על ידי פריץ, באותה תקופה סייע הבולדוזר בפינוי שלג ברחובות ירושלים ואף עמד לרשות קבלנים אשר רצו להכשיר שטחים סביב העיר לבנית בניינים. מהרווחים מהפעלת הבולדוזר נרכשה משאית הפארגו הראשונה של הקיבוץ.[24]
במפקד האוכלוסין שנערך ב-1 במאי 1950 מנה הקיבוץ כ־110 חברים, כולל קבוצת 25 חברי גרעין אקסודוס, (הקבוצה מצפון אפריקה דוברי הצרפתית) שהתקבלו לחברות בקיבוץ ובני נוער שהיו בהכשרה. הקיבוץ היה בתנופת פיתוח, הקמת בתי הקבע, הרפת,[65] הלול ואף שימש דוגמה להצלחה קיבוצית פורצת דרך ומוקד עליה לרגל של קבוצות ולביקור משלחות מצרפת.
לאור הצפיפות בראש הגבעה החלו להכשיר את הקרקע במורדות שלה לבנית מבני מגורים לחברים, בית ילדים וחדר אוכל שנתרם על ידי ממשלת שוודיה, נרקמו תוכניות להפוך את המקום לאתר קיט ואפילו גויסו כספים ממשקיעים בצרפת לבניית בית הבראה מודרני לנופשים מקומיים וליהודים מחוץ לארץ. עבודות הבניה כולן בוצעו על ידי חברי הקיבוץ. כעבור מספר חודשים קיבל הקיבוץ תקציב לבניית בנייני מגורים. ענף הבניה הפך דומיננטי והיו נחוצים הרבה ידיים עובדות וגם כמות רבה של חומרי גלם כגון חצץ מסוגים שונים, כדי לחסוך בכסף הציע אחד החברים לפרק מכונת גריסה ישנה (כנראה מימי הטורקים) שהייתה במחצבה הסמוכה. שיפוץ המכונה נמשך מספר ימים ולאחר ניסיונות רבים ניתן היה להפעיל את המכונה ואז החלה תנופת הבניה. בתחילה נבנתה בריכת מים סגורה, ובהמשך בתי מגורים, רפת, חדר גנרטור ועוד.[24]
הילדים בקיבוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם עלית הגרעין הראשון לקיבוץ לא הובאו ילדים למקום. רק למשפחת ברנסון מוריס ואנט היה בן שנולד בפריס. מאחר שלא היו תנאים לטיפול בילדים בנווה אילן הוחלט להשאיר את היולדות, התינוקות והילדים בחדרה למשך מספר חודשים. משפחת ברנסון התגוררה במשך כארבע חודשים בקיבוץ קריית-ענבים עם בנם שמוליק בן השלוש.[66]
חנה פרידמן סיפרה שהחליטה לעסוק בטיפול ילדים עוד בעת שהייתה נערה בכפר רופין ולשם כך הוכשרה בבית החולים בעפולה במשך כשנה. מששבה לנווה אילן החלו להקים את בית הילדים לתינוקות שהחלו להיוולד. כשגזרת ירושלים הייתה נתונה להפגזות בלתי פוסקות הועברו היולדות והתינוקות לחדרה, ולאחר מספר חודשים עם שוך ההפגזות הוחזרו לשואבה. בהפוגה הראשונה לכשניבנו המבנים הראשונים הוקצה מבנה לבית הילדים.[67]
-
ילדי קיבוץ נווה אילן בשנת 1950 -
ילדי קיבוץ נווה אילן בשנת 1950, שמוליק ברנסון הילד המבוגר שבחבורה -
ילדי קיבוץ נווה אילן בשנת 1950 -
ילדי קיבוץ נווה אילן בשנת 1950 למרגלות הקבוץ
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
מדוע ננטש הקיבוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]
נותרו סימני שאלה באשר לסיבות נטישתו של הקיבוץ. מה היה חלקם של המוסדות המיישבים בפירוקו? מדוע נעלם הקיבוץ מעל דפי ההיסטוריה הציונית?[68]
- הסיבה החשובה מכולם לנטישה הייתה, עומס יתר שהיה על מיעוט החברים בקיבוץ, מבלי שהמוסדות המיישבים ובתנועה הקיבוצית, נתנו מענה בתגבור כוח אדם ולחלופין לא הייתה מספיק גמישות במתן אפשרות לגייס עובדי חוץ בשכר.
- בכניסה לאתר הקיבוץ ההיסטורי, קיים שילוט המציין כי הקיבוץ ננטש בשל מחלוקות חברתיות קשות בין חבריו.
- העדר מנהיגות סמכותית.
- ניהול כלכלי כושל.
- חברי הקיבוץ לא בשלו לחיים משותפים.
- עמידת התנועה הקיבוצית על עקרונותיה, בנושאים, של אי לינה משפחתית וללא עבודת חוץ של שכירים. עמדו בניגוד לעמדתם של חברי הקיבוץ ה"עולים מצרפת" שלא הסכימו לעקרונות אלה וכתוצאה מכך חברי הקיבוץ נטשו כיחידים ומאוחר יותר בקבוצות.
- החוקרת דליה שחף, כתבה במאמר במסגרת עבודת הדוקטורט שלה על בתי הארחה בקיבוצים כי "הקבוצה לא רק שהייתה יוצאת דופן, אלא שהקדימה את זמנה במובנים רבים". משפט זה ממצא אולי יותר מכל את הסיבות לנטישה כה דרמטית.
- נפתלי רז, איש החברה להגנת הטבע סניף ירושלים וחבר המועצה לשימור אתרים כתב אודות העלמות הקיבוץ מדפי ההיסטוריה, "נראה שכותבי הכרוניקה של ההתיישבות הציונית לא ידעו לאן להוביל את חרפת נטישת הקיבוץ ועל כן העדיפו פשוט להתעלם ממנה ולהעלימה מההיסטוריה".[68]
אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיקומו האסטרטגי בתקופה שלפני קום המדינה ועד תום מלחמת העצמאות שירת תפקיד מרכזי בהבטחת קיומה של ירושלים ולכן מוסדות השלטון טיפחו אותו, בהוראת דוד בן-גוריון. עם סיום מלחמת העצמאות, הקיבוץ-משלט סיים את תפקידו ונזנח. במהלך השנים נשכח, תעלות הקשר התמלאות עפר, שיחים וצמחים קוצניים כיסו את עמדות הירי ושבילי הגישה לבתי הקיבוץ.
בשנת 1998 הכריזה ממשלת ישראל על קיבוץ-משלט נווה אילן ההיסטורי כאתר לשימור, פרי מאמצם של וותיקי נווה אילן בראשם בובי לוינסון ויעקב ארד, בסיוע נפתלי רז מהחברה להגנת הטבע, הקרן הקיימת, מרכז ההסברה ועוד. הוכנה תוכנית אדריכלית לשימורו ולשיקומו של האתר על ידי שלום גירדי, אלא שהתהליך נתקע. במקום ניכרת הזנחה, ממשלות ישראל אינן מקצות תקציבים מעבר לתקציב שהתקבל בשנה הראשונה.
מושב נווה אילן[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – נווה אילן
מושב נווה אילן הוא מושב שיתופי ליד אבו גוש וירושלים, השייך למועצה אזורית מטה יהודה. מושב נווה אילן נבנה על תשתיות של הקיבוץ משלט נווה אילן. בתי המושב חובקים את מרכז הקיבוץ משלט ובית האפנדי משלושה כיוונים, ממערב, דרום ומזרח. בסוף שנות השישים הוקם בארצות הברית גרעין "המגשימים", ביוזמת תנועת יהודה הצעיר, במטרה להקים מושב שיתופי לא חקלאי של אקדמאים שישתף עולים מארצות הברית וילידי ישראל. המושב יועד להכיל כ-100 משפחות וחלק מתושביו יעבדו במקום, בין השאר בבית ספר לבעלי מוגבלות שכלית התפתחותית שיוקם במקום, ואחרים יעבדו מחוץ למושב.[69][70] חברי הגרעין הראשונים מארצות הברית הגיעו לישראל בשנת 1970. אבן הפינה למושב הונחה ב-27 בספטמבר 1971.[71] לאחר שהקבוצה התבססה במקומה החדש, החלו להצטרף משפחות ישראליות וכן עולים חדשים ממדינות אחרות, כמו אנגליה, דרום אפריקה וניו זילנד.
אתרים בנווה אילן ובסביבה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- בצמוד למושב נמצא מלון נווה אילן וכן מועדון ספורט ובריכת שחייה (שהיו שייכים למושב, ונמכרו).
- יער נווה אילן
- יד השמונה
- פונדק אלביס, ליד מחלף נווה אילן ובו פסלים ופוסטרים של אלביס פרסלי.
- קריית התקשורת נווה אילן, מקום משכנה של חברת החדשות המשדרת בערוץ קשת 12 וחברות תקשורת נוספות, כמו גם מקום משכנו של בית "האח הגדול".
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מלחמת העצמאות
- אקסודוס (אוניית מעפילים)
- נווה אילן
- קריית התקשורת נווה אילן
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ספי בן יוסף ( עורך) מדריך ישראל החדש ( כרך 11 הרי יהודה עמ' 177–178) בהוצאת ידיעות אחרונות, כתר ומשרד הביטחון ההוצאה לאור, ישראל 2001.
- חיים גבתי, מאה שנות התיישבות ( כרך א' עמ' 335) בהוצאת הקיבוץ המאוחד ת"א תשמ"א 1981
- עמנואל הראובני, לקסיקון ארץ ישראל (עמ' 664–665) בהוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, ישראל 1999
- יוסף וייץ, יומני ואגורתי לבנים (כרך ג' עמ' 107–111,122 ) הוצאת מסדה, ר"ג תשל"ג
- זאב וילנאי, אריאל, אנציקלופדיה לידיעת הארץ (כרך נ,ע עמ' 5068–5069 ) בהוצאת עם עובד ת"א 1979
- נפתלי רז, נווה אילן ההיסטורית, בהוצאת נבאט מבשרת ציון, מהדורה תשיעית 2020
- מרדכי פלד, אורות נווה אילן - אנטומיה של הצלחת הכישלון, בהוצאת ירון גולן
- יעקב ארד, אסופת זכרונות, קריית טבעון 2020
- אליעזר לב ציון, חורבן ותקומה, בהוצאת ירון גולן 2017
- יצחק לוי (לויצה), תשעה קבין, (עמ' 131, 134, 137-136, 140, 159, 163, 172), הוצאת "מערכות", ישראל, 1986
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
The Spielberg Jewish Film Archive - Hill in Judea - Story of Neve Ilan, סרטון בערוץ "Hebrew University of Jerusalem", באתר יוטיוב (אורך: 16:39)- 0796י' באלול תשע"ז סיור בנווה אילן ההיסטורית - מבצר על הדרך לירושלים, סרטון בערוץ "עמיתים לטיולים", באתר יוטיוב (אורך: 01:07:30)
נווה אילן (ישראל), דף שער בספרייה הלאומית- נווה אילן באתר הפלמ"ח
- כללי, נוה אילן ומעלה החמשה הותקפו בתותחים, הצופה, 12 במאי 1948
- כללי, יריות מן המארב על נוה־אילן ן איש־"מאקי" נהרג כהגינז ?נל חמ• גערות, הַבֹּקֶר, 16 בינואר 1948
- תצפית היקפית מגג בית האפנדי שבנווה אילן. לצפייה היקפית גללו את הצילום בעזרת העכבר
- כללי, נכשל בבחינות נהגות ואיבד עצמו לדעת, זמנים, 12 ביוני 1955
- כללי, נמצאה גופת קונסול צרפת בב"ש, שערים, 1 באוגוסט 1957
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ נווה אילן ההיסטורית - המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, באתר המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, 4 בנובמבר 2018
- ^ משלט 2-נוה אילן ההיסטורית - עמוד ענן, באתר amudanan.co.il
- ^ שם החירבה חירבת' אל הווא, על פי מפת המקום באתר עמוד ענן
- ^ 1 2 שודדי הברזל הגיעו גם לאזור ירושלים, באתר ערוץ 7, 2005-05-07
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 נווה אילן - קיבוץ משלט, באתר המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, 2018-01-02
- ^ כללי, יריות מן המארב על נוה־אילן ן איש־"מאקי" נהרג כהגינו על חמש נערות, הַבֹּקֶר, 16 בינואר 1948
- ^ 1 2 נווה אילן - קיבוץ משלט, באתר המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, 2018-01-02
- ^ מוזיאון הגנה | נירים, באתר www.hahagana.org.il
- ^ 1 2 כללי, הוקם יישוב תשיעי על הרי ירושלים, משמר, 28 באוקטובר 1946
- ^ כללי, נווה אילן - נקודה " חדשה בהרי ירושלים, הצופה, 28 באוקטובר 1946
- ^ 1 2 כללי, יישוב תשיעי על הרי ירושלים, משמר, 28 באוקטובר 1946
- ^ כללי, קיבוץ חדש בחדרה, דבר, 15 ביולי 1946
- ^ כללי, הוקם יישוב תשיעי בהרי ירושלים, משמר, 28 באוקטובר 1946
- ^ 1 2 הוקם יישוב תשיעי על הרי ירושלים, משמר, 28 באוקטובר 1946
- ^ חדרה, הַבֹּקֶר, 24 ביולי 1946
קיבוץ חדש בחדרה, דבר, 15 ביולי 1946
הרצאות מטעם מפלגת פועלי א"י, דבר, 3 בספטמבר 1946 - ^ מתוך יומנה האישי של חנה פרידמן
- ^ יוסף ויץ, אל נווה אילן, ציון על קבר יצחק מנדל, דבר, 29 ביולי 1938
- ^ כללי, יישוב תשיעי הוקם בהרי ירושלים, משמר, 28 באוקטובר 1946
- ^ כללי, הסוכן הקונסולרי של צרפת - התאבד, הארץ, 1 באוגוסט 1957
- ^ חג הזריעה הראשונה בנוה־אילן, הַבֹּקֶר, 28 באוקטובר 1946
- ^ י. מסטבוים, ביישובי ההרים - נווה אילן, דבר, 31 באוקטובר 1947
- ^ הנקודות העבריות המנותקות, ידיעות עיריית תל אביב, 16 בנובמבר 1947
- ^ טקס נטיעת יער בנוה אילן נערך אתמול, הַבֹּקֶר, 20 בינואר 1950
- ^ 1 2 3 4 5 יעקב ארד, אסופת זכרונות, קריית טבעון 2020
- ^ מרדכי פלד, אורות נווה אילן - אנטומיה של הצלחת הכישלון, בהוצאת ירון גולן, עמוד 12.
- ^ נהדפה התקפה על נווה אילן, הצופה, 16 בינואר 1948
- ^ כיבוש סריס
- ^ כיבוש הכפר סריס
- ^ גוה אילן ומעלה החמשה - הצפה 12 מאי 1948 - הספרייה הלאומית של ישראל │ עיתונים, באתר www.nli.org.il
- ^ נווה אילן ומעלה החמישה, הצופה, 12 במאי 1948
- ^ כללי, חדרו לנוה־אילן וגנבו כבסים, למרחב, 15 בפברואר 1955
- ^ מסתננים גנבו בנוה אילן, זמנים, 1 בנובמבר 1953
- ^ כללי, תנועת הערבים באזור ירושלים נמשכת, חרות, 31 במאי 1949
- ^ כללי, נרצח חבר נווה אילן, מעריב, 11 באוקטובר 1953
- ^ תושב נוה אילן נרצח בשנתו, זמנים, 12 באוקטובר 1953
- ^ צבי בן חורין, חלום ושברונו, ספריית הפועלים, 1987.
- ^ תקציר נווה אילן, סרטון בערוץ "Arie Itamar", באתר יוטיוב (אורך: 19:55)
- ^ מתוך יומנו האישי של שאול (שארל) רוזנבלום.
- ^ ריב בין נוה אילן ואבו־גוש על 40 דונם עצי פרי - ביהמ"ש יכריע, חרות, 24 ביוני 1953
העיקול מעל מטעי המריבה בשטח נווה־אילן הוסר חלקית, חרות, 9 ביולי 1953 - ^ גולי אבו גוש לבית הדין העליון, זמנים, 27 בספטמבר 1953
- ^ "בגיל 97, מת אחרון המתנקשים בברנדוט". הארץ. נבדק ב-2023-02-21.
- ^ כללי, ברנדוט נרצח רושל י םבירושלים - מאסרים נרחבים במדינה, המשקיף, 19 בספטמבר 1948
- ^ כללי, התחילה נטיעת יער ברנאדוט, על המשמר, 29 בינואר 1952
- ^ האחים פינאלי "התיישבו" בנווה-אילן, מעריב, 27 ביולי 1953
- ^ ילדי פינאלי לנווה-אילן, על המשמר, 28 ביולי 1953
- ^ האחים פינאלי - רב"טים, דבר, 22 בנובמבר 1961
- ^ כללי, הילופי יריות עם ירדנים אתמול כשעה 11:30; נפתחה אש על יחידה ישראלית, הארץ, 24 ביוני 1954
- ^ בית תרבות ע"ש נ. הרמן בנוה אילן, דבר, 29 באפריל 1954
- ^ מלון גדול יוקם ע"י נוה אילן, על המשמר, 8 במרץ 1955
- ^ מתפרק הקיבוץ נוה אילן, הַבֹּקֶר, 15 בדצמבר 1955
- ^ אהרן דולב, העקרון ניצח - הקיבוץ ננטש, מעריב, 10 בפברואר 1956
- ^ אהרון דולב, "מעריב" בתאריך 10/02/1956 "העיקרון ניצח, המשק חוסל"
- ^ מרדכי פלד, אורות נווה אילן - אנטומיה של הצלחת הכישלון, בהוצאת ירון גולן, מרדכי פלד מנהל הכפר הירוק מתאר את נטישת מייסדי הקבוץ את נווה אילן
- ^ בי"ס לחקלאות הררית יוקם בנוה אילן, למרחב, 20 בדצמבר 1955
- ^ הכפר הירוק יפתח סניף בנוה אילן, למרחב, 13 ביוני 1956
- ^ תחנת נסיונות תוקם בנוה אילן, מעריב, 12 בנובמבר 1958
- ^ ב"צ אופז, חניכי נווה אילן להתיישבות עצמאית, דבר, 16 ביוני 1959
- ^ אלי אברהמי, הלקח של נוה אילן, למרחב, 3 בפברואר 1960
- ^ אהרן דולב, הפואימה הלא פדגוגית של נוה אילן, מעריב, 22 בינואר 1960
החלוציות בנוה־אילן, מעריב, 5 בפברואר 1960 - ^ מתחסל קיבוץ נווה אילן, מעריב, 4 באפריל 1961
- ^ גבריאל שטרסמן, 220 קלפיות תוצבגה ברחבי אזור ירושלים, מעריב, 2 באוגוסט 1961
- ^ כללי, פטריות מאכל, שערים, 10 במאי 1953
- ^ נתן טירה, מגדל הפטריות בנוה אילן, מעריב, 22 בספטמבר 1954
- ^ The Spielberg Jewish Film Archive - Hill in Judea - Story of Neve Ilan, נבדק ב-2023-02-22
- ^ א. קמינקה, גן פורח על הסלע, מעריב, 17 במרץ 1950
- ^ מיומנו של שמוליק ברסון בנם של מוריס ואנט
- ^ מיומנה של חנה פרידמן
- ^ 1 2 נפתלי רז, מדוע נעלם קיבוץ נווה אילן בהיסטוריה?, נווה-אילן ההיסטורית, מבשרת ציון: נבלט, 2016, עמ' 48-47
- ^ קיבוץ נווה אילן הנטוש יהפך לקואופרטיב עירוני, הצופה, 13 בינואר 1969
- ^ נחום ברנע, צעירים מארה"ב יקימו מושב שיתופי עירוני בנווה־אילן, דבר, 22 בנובמבר 1968
- ^ היום - הנחת אבן פינה לנווה־אילן, דבר, 27 בספטמבר 1971