נבואת המספד בירושלים

המספד בירושלים הוא אירוע שעתיד להתרחש על פי נבואה בספר זכריה. לפי הנבואה, לאחר שה' יושיע את יהודה וירושלים מכל העמים שיצורו עליהם, בית דוד ויושבי ירושלים יספידו הספד גדול על דמות שנדקרה. ההספד מתואר כהספד עצוב ביותר שמשתווה לצער של הורים על שכילת בנם היחיד או הבכור, ויהיה גדול כמו ”מִסְפַּד הֲדַדְרִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן”. לפי עמדה מקובלת אצל חז"ל ופרשנים רבים, המספד בירושלים יהיה על מותו של משיח בן יוסף.

הנבואה

בספר זכריה מתוארת נבואה לפיה מגיעים כל העמים לצור על ירושלים, וה' נותן ביושבי ירושלים גבורה להילחם באויביהם ויושיע אותם. לאחר הניצחון, בית דוד ואנשי ירושלים מספידים דמות חשובה שנדקרה:

וְשָׁפַכְתִּי עַל בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלַ‍ִם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּחִיד וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל הַבְּכוֹר. בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלַ‍ִם כְּמִסְפַּד הֲדַדְרִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן

— ספר זכריה, פרק י"ב, פסוקים י'–י"א

הנביא זכריה משווה את העצב שבמספד לצערם הנורא של הורים ששכלו את בנם היחיד או הבכור. הנביא מוסיף ומשווה ל”מִסְפַּד הֲדַדְרִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן”, מספד שכנראה היה מפורסם בגודלו בעבר, אך אינו מופיע במקום אחר במקרא. התלמוד מביא פסוק זה כדוגמה לפסוק שלא ניתן להבינו ללא עזרת תרגום.

תרגום יונתן בן עוזיאל זיהה את המספד אליו משווה זכריה כשני מספדים שנערכו למלכים שונים: המספד לאחאב בן עמרי מלך ישראל שנהרג בקרב על רמות גלעד מול מלך ארם בן הדד (הדדרימון בן טברימון), והמספד על יאשיהו בן אמון מלך יהודה שנהרג בקרב מול פרעה נכו בבקעת מגידו.

לעומת זאת, חוקרי מקרא סבורים כי האזכור של "מִסְפַּד הֲדַדְרִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן" מתייחס למסורת פולחנית אזורית של מספד על האל הדד-רמן, הלוא הוא בעל הכנעני (והשוו לנשים המבכות את התמוז ביחזקאל ח, יד; וכן לפולחן אדוניס).

המספד בירושלים ייערך בהפרדה בין משפחות שונות וכן בהפרדה בין גברים לנשים:

וְסָפְדָה הָאָרֶץ מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת לְבָד מִשְׁפַּחַת בֵּית דָּוִיד לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד מִשְׁפַּחַת בֵּית נָתָן לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד. מִשְׁפַּחַת בֵּית לֵוִי לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד מִשְׁפַּחַת הַשִּׁמְעִי לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד. כֹּל הַמִּשְׁפָּחוֹת הַנִּשְׁאָרוֹת מִשְׁפָּחֹת מִשְׁפָּחֹת לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד

— ספר זכריה, פרק י"ב, פסוקים י"ב–י"ד

זהות המוספד

המקרא עצמו לא מציין מי הדמות המוספדת. בתלמוד נחלקו רבי דוסא וחכמים מיהו המוספד: לפי עמדה אחת מדובר בהספד על משיח בן יוסף שנהרג. לפי העמדה השנייה, מדובר בהספד על יצר הרע. העמדה השנייה מתבססת על אגדה תלמודית לפיה יצר הרע יתבטל בעתיד: ”לעתיד לבא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכין והללו בוכין: צדיקים בוכין ואומרים 'היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה!' ורשעים בוכין ואומרים 'היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה!'” (תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף נ"ב, עמוד א').

פרשנים רבים אימצו את הזיהוי של המוספד כמשיח בן יוסף. לפי פרשנות זו יש משמעות סמלית מיוחדת לכך שמי שמספיד את משיח בן יוסף הם דווקא בית דוד ויושבי ירושלים. בין בית יוסף ובית יהודה שרר מאבק שמקורו בתכונות הבולטות השונות של האחים יוסף ויהודה. מאבק זה היה אחד הגורמים לפילוג המלוכה במשך מאות שנים. המספד של בית דוד על משיח בן יוסף הוא ביטוי לכך ”שלא יהיה אז ביניהם לא קנאה ולא איבה כי אם אהבה עצומה” (אברבנאל, זכריה יב,יב).

עם פטירתו של בנימין זאב הרצל, נשא הרב קוק נאום בשם המספד בירושלים. בנאום זה מתאר הרב קוק את הרצל והציונות כ”עקבא דמשיח בן יוסף”. הרב קוק יוצק תוכן רעיוני למספד המתואר בזכריה, ובתוך כך הוא מבחין ביחס בין משיח בן דוד המייצג את תנועת הבניין הרוחני של עם ישראל, לבין משיח בן יוסף המייצג את תנועת הבניין המעשי של האומה.