משתמש:ShonKapushon/טיטואיזם
 |
דף זה אינו ערך אנציקלופדי
| |
| דף זה אינו ערך אנציקלופדי | |
טיטואיזם הוא כינוי למדינויות שמיוחסות ליוסיפ ברוז טיטו אחרי מלחמת העולם השנייה ובמשך המלחמה הקרה, בדרך כלל מאופינות בנטייה המנוגדת למדינויות ברית המועצות.[1] בדרך כלל מייצגת את הדוקטורינה היוגוסלבית של טיטו בפוליטיקה הבין-לאומית בזמן המלחמה הקרה. היא הופיעה עם שחרור יוגוסלביה על ידי הצבא השחרור העממי של יוגוסלביה, ובלי הרבה עזרה מהצבא האדום. ובכך יצא שיוגוסלביה נשארה המדינה היחידה במזרח אירופה שנשארה "סוציאליסטית, אך עצמאית" אחרי מלחמת העולם השנייה וגם התנגדה ללחץ הסובייטי להצטרף לברית ורשה. היום, המונח טיטואיזם מתייחס גם ל"יוגו-נוסטלגיה", השתוקקות להקמה מחדש או תחייתו של ה"יוגו-סלאביזם" או יוגוסלביה על ידי האזרחים של המדינות היורשות של יוגוסלביה. (סלובניה, קרואטיה, מקדוניה, בוסניה והרצגובינה, סרביה ומונטנגרו).
הפיצול היוגוסלבי-סובייטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאשר שאר מדינות מזרח אירופה נהיו מדינות לווין של ברית המועצות, יוגוסלביה התנגדה לקבל את הקומינפורם בתקופה מ-1948 עד 1955 שנקראת "אינפורמבירו", תקופה זו מאופיינת בדיכוי של מתנגדים ורבים אחרים שהואשמו בדעות פרו-סטאליניסטיות למחנות עבודה בגולי אוטוק.
אידאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלמנטים של טיטואיזם מאופיינים במדיניות שמבוססת על העיקרון שבכול מדינה האמצעים להגיע למטרות קומוניסטיות אולטימטיביות צריכים להיכתב על פי המצב של אותה מדינה, לעומת דפוס שנקבע במדינה אחרת. הרעיון הזה שונה מהאידאולוגיה של יוסיף סטלין - סוציאליזם בארץ אחת מכיוון שטיטו דגל בשיתוף פעולה בין המדינות הבלתי-מזדהות בזמן שכנוע את אותן מדינות לסוציאליזם. מצד שני, סוציאליזם בארץ אחת התמקד על תהליך תיעוש מהיר ומודרניזציה כדי להתחרות במדינות מפותחות מערביות. במשך עידן טיטו, האידאולוגיה מתכוונת לכך שהאידאל הקומוניסטי צריך להגיע באופן עצמאי ולא מה שיוחס למדינויות של ברית המועצות הסטאליניסטיות וה"אימפריאליסטיות".
בזמן שלטונו, טיטו שיבח את עצמו בכך שיוגוסלביה עצמאית מברית המועצות בעזרת זה שיגוסלביה אף פעם לא הייתה חברה מלאה בקומקון והתנגדה לסטאליניזם. הסובייטים ומדינות הלווין שלהם בדרך כלל האשימו את יוגוסלביה בטרוצקיזם וסוציאל דמוקרטיה, האשמות אלה מבוססות באופן רופף על שיטת ה-"samoupravljanje" של טיטו (ניהול עצמי של העובדים) והתיאוריה שלו המאפשרת חילוק רווחים בין העובדים ובעלות פרטית על תעשיות. על כך ההנהגה הסובייטית האשימה את יוגוסלביה בזריעת הזרעים של "קומוניזם ועדתי" ואפילו קורפורטיזם.
התעמולה תקפה את טיטו בקריקטורה של "טיטו הקצב של מעמד הפועלים", בכך האשימה אותו כסוכן אימפריאליסטי מערבי. טיטו למעשה בורך על ידי המעצמות המערביות והן קיבלו את יוגוסלביה כבת ברית, אך הוא אף פעם לא איבד את האמונות הקומוניסטיות שלו.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהתחלה הוא היה האדם המועדף על סטאלין. טיטו הוביל את מלחמת השחרור הלאומית לשטחי הכיבוש הנאצי, ולאחר מכן נפגש עם ההנהגה הסובייטית כמה פעמים ישירות לאחר המלחמה כדי לשוחח על עתידה של יוגוסלביה. לאחר זמן מה, השיחות הללו נהיו פחות ידידותיות מכיוון שלטיטו לא היתה כוונה למסור את הרשות המבצעת של יוגוסלביה לשיקולה של ברית המועצות ולא התכוונה לאפשר התערבות זרה או השפעה סובייטית. (דעה שטיטו אחר כך קיבל והמשיך בתנועת המדינות הבלתי מזדהות).
טיטו עיצבן את סטאלין בכך שהסכים למיזמים של המנהיג הבולגרי גאורגי דימיטרוב, שרצו לאחד את שתי המדינות הבלקניות לרפובליקה פדרטיבית בלקנית לפי מיזם "הפדרציה הקומוניסטית הבלקנית". מה שהוביל להסכם שיתוף הפעולה ב-1947 שנחתם בבלד (דימיטרוב לחץ על רומניה להצטרף לפדרציה כזאת, והוא הביע את הדעה שלו על כך בביקורו בבוקרשט בתחילת 1948). הסכם בלד, הנקרא גם לפעמים "אמנת טיטו-דימיטרוב", זו נחתמה ב-1 באוגוסט 1947 בבלד, סלובניה. האמנה חזתה גם את האיחוד של "וארדאר מקדוניה" (-מקדוניה הסרבית) ו-"פירין מקדוניה" (-מקדוניה הבולגרית) לצפון מקדוניה והחזרת שטחים סרבים לבולגריה. התהליכים שהתרחשו כתוצאה מאותה אמנה בוטלו לאחר פיצול טיטו-סטאלין ביוני 1948, שם בולגריה התנהגה בצורה כנועה לכוונות של ברית המועצות ולקחה עמדה נגד יוגוסלביה.
המדיניות של גושים אזוריים הייתה הנורמה במדינות הקומינטרן, שהציגו את הכעס הסובייטי על מדינת לאום במזרח אירופה ובתוצאות ועידת השלום בפריז. עם פירוק הקומינטרן ב-1943 והופעתו העוקבת של הקומינפורם הגיעה ההתנגדות לאידאולוגיה הקודמת שלו, ואימוץ תנאים אחרים שיצרו את ההגמוניה הסובייטית במהלך המלחמה הקרה.
תוצאות והשפעות[עריכת קוד מקור | עריכה]
המפלגה הקומוניסטית של יוגוסלביה שימרה עוצמה מוצקה, כמו בכול המשטרים הקומוניסטיים. הרשות המחוקקת עשתה דה פקטו קצת יותר מלחתום חותמת על החלטות שכבר התקבלו על הפוליטביורו של המפלגה הקומוניסטית. המשטרה החשאית, מנהל בטחון המדינה, נחשבה ליותר מאופקת ממקבילותיה המזרח אירופאיות, אף על פי כן, שימשה ככלי הפחדה של הממשלה. המשטרה החשאית היתה ידועה לשמצה ברציחת אנשים המואשמים ב"יריבות לממשלה" החיים מחוץ ליוגוסלביה.[2] המדיה נשארה תחת מגבלות מכבידות לפי סטנדרטים מערביים, אך לה עדיין היה חופש יחסי גדול משל מקבילותיה במדינות קומוניסטיות אחרות. קבוצות לאומניות היו מטרה של הרשויות , עם הרבה מעצרים ומשפטים שהועלמו במשך השנים בשביל פעולות בדלניות.
על אף שהסובייטים שיפרו את יחסם אל יוגוסלביה תחת הנהגתו של ניקיטה חרושצ'וב בתהליך הדה-סטאליניזציה וביקשו לנרמל את היחסים עם היוגוסלאבים, הם, במהלך קבלת השפעה במדינות הבלתי מזדהות, התשובה שהסובייטים קיבלו אף פעם לא הייתה נמרצת וברית המועצות אף פעם לא זכתה ביציע הולם לים התיכון. באותו הזמן המדינות הבלתי מזדהות נכשלו במאמצן ביצירת "בלוק שלישי", במיוחד לאחד הפיצול בתוצאות של משבר האנרגיה העולמי.
הגישה הקונסרבטיבית של ברז'נייב ליוגוסלביה הצליחה לחמם את היחסים בין שתי המדינות שוב. (על אף שאף פעם לא נוצר ממש קונפליקט עם סטאלין). יוגוסלביה תמכה במנהיג צ'כוסלובקיה אלכסנדר דובצ'ק במהלך האביב של פראג בשנת 1968 ואז טיפחה יחסים מיוחדים עם הנשיא הרומני ניקולה צ'אוצ'סקו. טיטואיזם היתה דומה ל"סוציאליזם עם פנים אנושיות" של דובצ'ק בזמן שצ'אוצ'סקו משך סימפטיה להתנגדותו לקחת צד בפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה שבמבט מהיר נראתה כעילה למלחמה בין רומניה והסובייטים. למרות זאת, צ'אוצ'סקו היה חבר בלתי סביר של הברית מכיוון שהוא הרוויח מהאירועים כדי לדחוף את האג'נדה האוטוריטרית בתוך רומניה.
אחרי שברז'נייב הוביל את צ'כוסלובקיה "לעקביה" ב-1968, רומניה ויוגוסלביה שמרו על קשרים עד לאמצע שנות ה-80. צ'אוצ'סקו אימץ את החלק בטיטואיזם שהתייחס ל"מצבים של המדינה הספציפית", אך שילב אותו עם לאומיות רומנית והיה מנוגד לאידאולגיית הגושצ'ה של צפון קוריאה בשיתוף של סוג של מהפכה תרבותית. לשילוב הזה אפשר להתייחס באופן מחוספס בהשוואה להתפתחויות מקבילות של הוג'איזם ושל הנאציונל בולשביקים.
האידאולוגיה של טיטו עצמה נהייתה פחות ברורה עם הלחצים של כמה לאומנים בתוך יוגוסלביה והבעיות שהתעוררו במהלך ה"אביב הקרואטי" בשנות ה-70. מהבחינה הכלכלית, יוגוסלביה החלה להתקרב לשוק חופשי, בהפרדה משאר המשטרים הסוציאליסטיים במזרח אירופה. באותו הזמן ההנהגה עצרה ניסיונות קפיטליסטיים (כמו של סטייפן מסיץ' של הפרטה באורחוביצה) והרסה את הדיסידנטים הליברליים כמו המנהיג הקודם מילובאן דילאס בזמן שקידמה פטרטיוטיזם יוגוסלבי.
על אף שיוחסו כמדינויות הרשמיות, כול האספקטים של טיטואיזם נפלו במהרה לאחר מותו ב-1980, והוחלפו במדינויות יריבות של הרפובליקות.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
קטגוריה:הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה קטגוריה:יוגוסלביה: פוליטיקה